לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אחרי מות(ויקרא טז-יח)

זכות שהיא חובה

 

ושוב - "אחרי מות קדושים". פרשות השבוע שילוו את יום הזיכרון. איך מתנהגים אחרי מותם של קדושים? לפני שנתיים שמעתי את הרבנית ימימה מזרחי, בערב יום הזיכרון, בתל אביב. האולם היה מלא ולכן נפתח עוד חדר עם שידור וידאו בחוץ. וכך היא אמרה: 
 "לא סתם הימים המיוחדים האלה, יום הזיכרון ויום העצמאות, מתרחשים בפרשת 'אחרי מות קדושים'. מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? לא סתם דווקא בפרשה הזו, דווקא בשבוע הזה, אנחנו קוראים: 'ואהבת רעך כמוך'. הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!".
 ואז היא ביקשה שנעשה משהו: "שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד אחת על השנייה ותגידו יחד איתי: 'הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. קדימה".
וכ-2500 נשים, מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, מתחזקות ומתחלשות, שמו באמצע תל אביב, בערב יום הזיכרון, יד על כתפה של מישהי שהן לא מכירות - וחזרו אחריה מילה במילה, וקיבלו על עצמן לנסות לאהוב יותר.

בכל שנה מחדש נדמה לי שהפרשה הזו, "קדושים", שקוראים אותה בדרך כלל סביב ה' באייר, ממש מזכירה לנו את הבסיס והמהות. את העובדה שאנחנו צריכים להיות ראויים למקום הזה שזכינו לחיות בו, ולהתנהג בהתאם. הנה רק כמה דוגמאות מתוך הפרשה: "קדושים תהיו. לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. איש אביו ואמו תיראו, ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם. לא תלין פעולת שכיר. לא תעשו עוול במשפט. בצדק תשפוט עמיתך. לא תלך רכיל בעמך. לא תעמוד על דם רעך, אני ה'. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך". 
 זו זכות אבל גם חובה לחזור לארץ ישראל. האם העקרונות האלה לא נשמעים כמו  
תחילתו של מצע מצוין למדינה שלנו?

 

 אחת ההוראות המעניינות היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". למה בעצם לא לקלל חרש? הוא הרי לא שומע. ובכלל, אפשר לטעון שהתורה דורשת מאיתנו לא לקלל גברים,נשים, זקנים וטף, אבל למה להתעכב בפסוק במיוחד על אוכלוסיית החירשים, שדווקא היא לא תיפגע אם יקללו אותה? יש הסברים רבים לשאלה, אבל הרמב"ם מסביר זאת באופן הבא: "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר הכתוב שלא תגיע נפשו של המקלל לנקמה ולא ירגיל לכעוס". כלומר, גם אם המקולל לא שומע ולא יודע – לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו. במובן מסוים, למצבו של מי יש לדאוג יותר – לנהג בכביש שצרחו עליו או לנהג שצרח? לשופט הכדורגל שגידפו אותו או לאוהד שגידף? פרשת "קדושים" מעלה את הרף  ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר. וטוענת שאם מדובר בדיבור רע - זה לא משנה האם הצד השני בכלל שמע ונעלב והצטער ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר.

 

 

 

 האם התורה מטילה עלינו בביטוי המפורסם "ואהבת לרעך כמוך", משימה בלתי אפשרית?

 

  איך אפשר באמת לאהוב מישהו אחר כמו שאתה אוהב את עצמך? אז זהו, שזה לא בדיוק מה שהתורה דורשת מאיתנו. השנה גיליתי סקופ קטן בנוגע לביטוי המוכר:
 הרבה פרשנים כותבים שאם היה כתוב "ואהבת *את* רעך כמוך" – הכוונה הייתה לאהבה רגשית, בלב, כלפי האישיות של האחר, וזה באמת נשמע בלתי אפשרי לאהוב כל אחד אחר כפי שאנו אוהבים את עצמנו. אבל בתורה נכתב "ואהבת לרעך כמוך". הכוונה היא לא לרגשות אלא לנתינת יחס מעשי, ממשי, בפועל, "כמוך" – כפי שהיית מצפה שהוא יעשה לך. אתה לא אמור לאהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, אתה אמור לתת לו את היחס שהיית מצפה שהוא ייתן לך. אם הוא בצרה או זקוק לעזרה – תחשוב מה היחס שאתה היית רוצה לקבל במצב כזה, ותן לו יחס כזה. רבי יוסף בכור שור כתב על כך כבר לפני כ-800 שנה: "ואהבת לו – משמע לעשות לו כמוך, כמו שאתה רוצה שיעשה הוא לך".  זו עדיין משימה מאתגרת, אבל היא כבר נשמעת קרובה יותר אלינו.

ומנגד, מאז שפרסמתי את הפרשנות הזאת, אני לא מפסיקה לקבל תגובות על כך שזו פרשנות מצומצמת ומינימלית מדיי. רבים מכם שלחו לי ציטוט מפורסם מספר התניא, ספר יסוד בחסידות, שקורא לנו לא להתייאש ולא להתפשר – אפשר באמת לאהוב את האחר ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. איך? השאלה היא אם אנחנו שמים את עצמנו במרכז (את התועלת, הכסף, האינטרס, הכבוד, הגוף) או את הנשמה שלנו במרכז (כי הנשמות כולן מחוברות, יש להן מקור אחד). הנה רק ציטוט קטן מהתניא: "לכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה – אי אפשר להיות אהבה ואחווה ביניהם. כי יסוד ושורש התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף, מעלה מעלה".

 כלומר, ככל שנשים יותר לב לנשמה – נרגיש שכולנו חלק מרקמה אנושית אחת. כמו שיד ימין לא מרביצה ליד שמאל, כי הן חלק אותה מהות כוללת. תודה לכל המתקנים שדורשים מעצמם, ומכולנו, רמה גבוהה יותר..

 

  מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews/

2/5/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub