לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חיי שרה(בראשית כג:א-כה:יח)

רבקה - אם החסד

התורה מציגה את רבקה, האם השנייה, כבר בלידתה. אברהם חוזר עם יצחק מהעקידה, וחושב על הדורות העתידיים שחייבים לבוא מיצחק. אברהם חש שעלול היה יצחק לאבד כאן את חייו, ויחד איתם את עתיד עם ישראל, ומחליט שהגיע הזמן למצוא אישה ליצחק.

באותו רגע, אברהם מתבשר שלאחיו נחור נולדו שמונה בנים, וביניהם בתואל. "ובתואל ילד את רבקה" (בראשית כב, כג). התורה מציגה בפנינו את רבקה ברגע בו אברהם מחפש שותפה לחיים עבור יצחק.

מעניין שגם בפעם האחרונה בתורה בה מוזכרת רבקה מדובר בנישואין, והפעם של בנה, יעקב:

"ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת [שעמן התחתן עשיו]. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת.... למה לי חיים?! (בראשית כז, מו)

רבקה מבקשת מיצחק לשלוח את יעקב לחרן, ולישא שם לאישה את אחת מבנות אחיה, לבן.

מבט על משמעות שמה של רבקה, חוזר ומחבר אותנו למושג הנישואין:

רבקה – רתמת חיבור, מתקן לקשירת שתי בהמות ...כדי שידושו יחד, או שיסחבו יחד משא וכדומה. (מילון אבן שושן)

מזכיר לי נישואין!

מה יש בה ברבקה שקשור לצירופם של שני יצורים שונים, כדי למלא מטרה משותפת? בואו נבחן את הרקע והחיים של רבקה עם יצחק, אב האומה השני, כדי להגיע להבנה של התעלומה הזאת.

הרקע של רבקה

מהפעם הראשונה בה רבקה מוזכרת בתורה, אנחנו לומדים שהיא בתו של בתואל, ואחות לבן (שמוכר לנו גם כאביהן התחבלן ותאב הבצע של רחל ולאה, שהחליף את רחל בלאה, וסחט את יעקב בכל כוחו). גם בתואל לא בחור חביב במיוחד, כפי שמסופר במדרש:

[בתואל] היה רוצה לעכב [את רבקה מללכת עם אליעזר] ובא מלאך והמיתו. (רש"י, בראשית כד, נה)

ניסיונו של בתואל להרוג את אליעזר ולזכות בממונו, הוביל למותו של בתואל עצמו:

" שבקשו להאכיל לאליעזר סם המוות כדי שישאר להם הממון, ובא [המלאך] גבריאל והחליף הקערה אשר בה סם המות... ונתנה לבתואל, ומת". (דעת זקנים מבעלי התוספות)

אם כן, אנו רואים שרבקה באה ממשפחה לא ישרה בעליל.

רבקה היא מגדלור שמאיר עולם אפל של רמאות. היא נבחרה להעביר לצאצאיה, עם ישראל, את היכולת לדבוק בעוז במוסר, ערכים ואמת – גם בנסיבות הקשות ביותר.

חסד

אנחנו פוגשים את רבקה לראשונה ליד באר המים: אליעזר, עבד אברהם, יוצא לחפש אישה ליצחק, ומבקש מאלוקים סימן שמצא את האישה הנכונה:

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה - אותה הוכחת לעבדך ליצחק. (בראשית כד, יד)

התשובה לתפילתו נמצאת בדמות רבקה, שמקיימת את התנאי בזריזות רבה:

ותאמר: שתה אדוני. ותמהר, ותורד כדה... ותשקהו. ...ותמהר ותער כדה אל השוקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאוב, ותשאב לכל גמליו. (בראשית כד, יח-כ)

מפעים לראות את האנרגיה והמסירות שנערה זו מגלה, בפרט שאת המשימה הזאת הייתה יכולה להעביר בקלות לידי אליעזר – הזר. ובכל זאת היא המשיכה להטות את כדה, שוב ושוב, עד שווידאה שאליעזר ועשרת גמליו (!) הרוו את צמאונם.

לפנינו עומדת אישה (ליתר דיוק ילדה) שלמרות כל הנסיבות, המשפחה והחברה בה גדלה, למדה להיות אדם נותן ודואג לזולת – בעודה חיה בין רמאים, חומרניים ואנוכיים.

נטייתה העצמאית של רבקה מתגלה שוב כשבני משפחתה מנסים לעכב את יציאתה עם אליעזר, שטוען שהוא עבד של אדם קדוש ובעל תפקיד. הם שואלים לדעתה של רבקה, והיא עונה באופן ברור וחד משמעי: "אלך". (בראשית כד, נח)

רבקה מבהירה את עצמה היטב: אני רוצה לעזוב את המקום הזה ולהפוך לחלק ממשהו גדול, מהמשימה להפיץ את האמונה בא-ל אחד ואת המוסר בעולם, הרחק מהמשפחה ומהתרבות האלה שאין להן מה להציע.

הפגישה עם יצחק

אליעזר חוזר עם רבקה לארץ ישראל (כנען). כשרבקה מתקרבת על הגמל, היא רואה אדם קדוש עומד בשדה, שקוע בתפילה:

ותרא את יצחק, ותיפול מעל הגמל. ותאמר אל העבד [אליעזר]: מי האיש הלזה? ...ויאמר העבד: הוא אדוני. ותיקח הצעיף ותתכס. (בראשית כד, סד-סה)

הנצי"ב (מפרש מקרא מהמאה ה-19) מנתח את התגובה המוזרה הזאת:

ותיפול מעל הגמל: מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממה היא מתפחדת... ובתוך הפחד שאלה את העבד: "מי האיש הלזה" אשר אני מתפעלת ומתפחדת ממנו? ותתכס - מרוב פחד ובושה, כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאישה.

ומאז והלאה נקבע בלבה פחד, ולא היתה עם יצחק כשרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר לפניהם... (העמק דבר, בראשית כד, סד-סה)

הפגישה הראשונה הזאת בין רבקה ליצחק, בונה את הרקע לכל הקשר העתידי ביניהם. יצחק הוא אדם שירד מהמזבח, שהיה מוכן וחשב שעומד למות, ויצא מהניסיון מנותק משהו מעולם החיים. מאותו מבט ראשוני עליו, רבקה חשה ברמת הקדושה והעילאיות שאופפות אותו – ומסיקה שהיא אינה ראויה להיות אשתו.

אולם מבחינתו של יצחק, רבקה פשוט מושלמת:

ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו. ויקח את רבקה ותהי לו לאישה, ויאהבה. וינחם יצחק אחרי אמו. (בראשית כד, סז)

יצחק רואה ברבקה אישה קדושה וצדקנית, כמו אמו, ראויה לתואר אם האומה, להיות שותפתו לחיים ולמשימה. הטקסט מדגיש שיצחק אהב את רבקה אחרי שהוא נישא לה. ככל שהוא מכיר אותה יותר, ככה היא זוכה ליותר אהבה והערכה ממנו. תחושת הנחיתות של רבקה היא שלה בלבד, ויצחק אינו שותף לה או נותן לה גיבוי במאום.

עקרות

רבקה לא נכנסת להריון במשך שנים רבות של נישואין, ובני הזוג מגבירים את תפילותיהם:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו. (בראשית כה, כא)

לנוכח אשתו, מלמד, שהיה יצחק שטוח [בתפילה] כאן, והיא שטוחה כאן, ואומר: רבש"ע! כל בנים שאתה נותן לי, יהיו מן הצדקת הזו! (בראשית רבה סג, ה)

יצחק דואג לא לחזור על מה שנראה בעיניו טעות העבר, כשעקרותה של שרה הובילה לכך שאברהם הכניס לביתו ולמשפחתו את הגר – וכתוצאה מכך נולד ישמעאל.

ובכל אופן, לאלוקים היו תוכניות מיוחדות גם להיריון הזה:

ותהר רבקה... ויתרוצצו הבנים בקרבה. ותאמר: אם כן, למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'. (בראשית כה, כא-כב)

הריונה של רבקה קשה במיוחד. אותו רחם שקיוותה רבקה שישמש לתפקיד נעלה, הופך לשדה קרב בין שני תינוקות, שתי אומות. המאבק, שיימשך דורות רבים, כבר החל.

כמו שיכולות להעיד רוב האמהות לתאומים, היריון כזה לא פשוט כלל. אולם רבקה מגיבה בסערת רוחות כזו, שהיא כמעט שואלת את נפשה למות. איך יתכן שאישה כל כך גדולה לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה, בפרט אחרי שהיא חיכתה להריון הזה במשך 20 שנה?

מובן שלמשוואה הזאת נוסף גורם פסיכולוגי נוסף. אולי רבקה חשה שהיא סובלת בשל חיסרון רוחני שקיים בה. איך עוד יכלה לפרש מצב שבו:

בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת; ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת. (בראשית רבה סג, ו)

רבקה הרגישה כנראה שהיא נושאת ברחמה ילד מבולבל, בעל כוחות קיצוניים של טוב ורע. האם ילד כזה יוכל לבנות את עם ישראל? ומהיכן מגיעים הכוחות השליליים? ודאי שלא מבעלה!

לרבקה לא הייתה גישה לאולטרסאונד, שהיה משכך את חרדתה ומגלה לה שהיא נושאת בקרבה תאומים, והיא דאגה שאולי, בגלל הרקע המשפחתי שלה, היא אינה ראויה להיות האם השניה של העם. ואם כך, לשם מה ההיריון? ומעבר לזה, לשם מה היא חיה?

עם קו מחשבה מטריד כזה, רבקה פונה "לדרוש את ה' " – כלומר, להתייעץ עם נביאים וחכמים שיוכלו לתת לה עצה. העובדה שלא ניגשה לגדול הנביאים באותו דור – בעלה, יצחק – מעידה על צורת החשיבה של רבקה, על הבושה והמבוכה שהיא הרגישה, על המחשבה שזה ודאי תוצאה מהרמה הרוחנית הירודה שלה, והרע שאיכשהו טמון בתוכה.

בסופו של דבר רבקה מקבלת נבואה מרגיעה למדי:

שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך ייפרדו. ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר. (בראשית כה, כג)

למרות זאת, היא בוחרת לא לספר ליצחק על הנבואה שמבטיחה, שבעתיד, הבן הצעיר יעלה על אחיו הגדול. היא שומרת את המידע לעצמה, עד שיגיע הזמן שבו היא תיאלץ לפעול כדי לממש את הנבואה.

העדפה הורית

וכך נולדים שני בנים, ובגיל בר מצווה הם פונים לשני כיוונים שונים בתכלית. עשיו הופך לאיש השדה – אלים, גברי, מחפש סיפוק צרכים גשמיים בחיים. יעקב איש משכיל, עוסק בעניינים רוחניים ואינטלקטואליים.

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב. (בראשית כה, כח)

רש"י: בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו ושואלו: היאך מעשרין את התבן ואת המלח? כסבור אביו שהוא מדקדק במצות (שם, פסוקים כח, כז)

מובן שרבקה אהבה את שני בניה, וכך גם יצחק. אז למה "ויאהב יצחק את עשיו, ורבקה אוהבת את יעקב"? חיצוניותו ושאלותיו הלמדניות לכאורה של עשיו מטעות את יצחק, והוא חושב שהוא מתאים להיות המנהיג הבא של עם ישראל. רבקה, לעומתו, בבינתה הנשית האופיינית, ומתוך היכרותה האישית עם צביעות ורמאות מימי ילדותה, רואה את תוכו של עשיו. היא יודעת שיעקב הוא גם היורש החוקי, וגם היורש הראוי בכל מהותו – הרבה מעבר למה שנראה כלפי חוץ – לתפקידו ולתכליתו של עם ישראל.

הברכות

הילדים גדלים למבוגרים, יצחק מזדקן, ומגיע הזמן לברך את הברכה החשובה שתקבע את גורלם של שני הבנים. יצחק מתכונן לברך את עשיו ושולח אותו לצוד ולהכין עבורו ארוחה, כדי ליצור את האווירה המתאימה לאירוע החשוב.

רבקה, ששומעת את המתוכנן, מבינה שכאן היא צריכה להיכנס לתמונה. היא שוב בוחרת להימנע מעימות בכל מחיר, ורוקמת תוכנית: יעקב יתחפש לעשיו, ותסייע להטעות את יצחק כדי שיברך את יעקב. תוכנית כל כך מוזרה וערמומית, שהיא מזכירה את קרובי משפחתה שאת מידותיהם התאמצה כל ימיה לעקור!

מדוע רבקה לא חושבת שהגיע הזמן להסביר ליצחק את התפישה המוטעית שלו לגבי עשיו? למה לא לגלות לו את הנבואה שהיא שמעה לפני לידתם: "ורב יעבוד צעיר"?

באפיזודה הזאת, אנחנו רואים כיצד הביישנות שתפסה חלק ניכר ביחסיה עם יצחק, סותרת את מחויבותה הנחושה למלא את תפקידה ולשמור על האמת.

רבקה, שרוחשת רוב כבוד והערכה ליצחק, אינה מסוגלת להתעמת אתו ישירות על טעותו. לכן, בהטעייתו, ובכך שהיא נותנת לו לגלות בעצמו את הטעות, כשעשיו "האמיתי" מגיע בסופו של דבר, רבקה משיגה שני דברים חשובים:

  1. יצחק יברך את יעקב בכל לבו, ולא מתוך לחץ של אשתו לברך אותו.
     
  2. כשיצחק יבין שהטעו אותו, הוא יבחן ויבחין במציאותה של רמאות בעולם, שיש דברים שאינם כפי שהם נראים. זה יוכיח לו באופן מוחשי– יותר מכל המלים ההגיוניות – שאולי גם עשיו רימה אותו לאורך כל הדרך. אז יתברר ליצחק שרצון ה' היה שיעקב יקבל את הברכות, ויינצל מטעותו וחוסר הבנתו.

כשמסתכלים על מעשיה מנקודת המבט הזאת, נותר רק להתפעל מהדרך הגאונית, התכליתית והמכובדת שבה ניגשה להבדלי הדעות שביניהם! הטקסט אינו מתייחס לעניין שוב (משהו בסגנון של "אמרתי לך"), מלבד הודאתו של יצחק וההבנה הפתאומית, כשעשיו שב בציפיה לקבל את הברכות:

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, ויאמר: מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי, ואוכל מכל בטרם תבוא, ואברכהו? גם ברוך יהיה. (בראשית כז, לג)

יצחק מבין: אם הטעות הזאת קרתה לי, אז כנראה טעיתי כל חיי. לכן, יעקב אמור להישאר מבורך, משום שהוא זה שראוי להתברך.

אם לשני בנים

כמה כאב בוודאי לרבקה שהיא נאלצה "לגנוב" את הברכה מבעלה. למרות שברור לה שיעקב הוא זה שצריך להמשיך את השושלת ואת המשימה של עם ישראל, במצוות ה', היא בכל זאת אוהבת לא פחות את עשיו. להבדיל מקודמתה, שרה, היא נאלצה לעשות את ההפרדה בתוך ביתה, בין שני בניה, ולאפשר לכל אחד מהם לצמוח להיות העם שהוא אמור להיות, בלי שייגרם נזק לאף אחד מהם:

ויוגד לרבקה את דברי עשיו בנה הגדול [שהוא רוצה להרוג את יעקב], ותשלח ותקרא ליעקב... ותאמר אליו: "הנה עשיו אחיך מתנחם לך להרגך. ...קום ברח אל אחי, לבן... עד אשר תשוב חמת אחיך. ...למה אשכל גם שניכם יום אחד? (בראשית כז, מב-מה)

רבקה חוששת שמא האח האחד יהרוג את השני, בין אם מכעס ובין אם מתוך הגנה עצמית. בכל אופן, אם זה יקרה היא עלולה לאבד בכך גם את בנה השני הרוצח. כשהיא שולחת את יעקב אל משפחתה, אותה עזבה לפני שנים כה רבות, היא מתכוונת להיטיב עם שני הבנים:

וילך [יעקב] פדנה ארם אל לבן בן בתואל... אחי רבקה, אם יעקב ועשיו. (בראשית כח ה)

לשם כך, רבקה אמנו, נאמנה לשמה, משרתת כעול המחבר בין שני עמים נפרדים, כדי למלא את רצונו של ה'.

חסד: נתינה וגמילה

השיחה היחידה שמתועדת בתורה בין רבקה ויצחק עוסקת במציאת בת זוג ליעקב.

ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת [נשות עשיו]. [שלח את יעקב לחרן כי] אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ, מה לי חיים? (בראשית כז, מו)

דברים של חמות טיפוסית! היא מגוננת על יצחק מפני המידע שבניו מצויים במלחמה זה עם זה, ושיעקב חייב לברוח מזעמו של עשיו מחשש שמא יהרוג אותו. במקום זה, בצורה שנשמעת אנוכית לכאורה, היא מבקשת מיצחק לעשות לה טובה ולהציע ליעקב לעזוב את כנען כדי למצוא אישה. ואז יצחק, כאילו מדעתו הוא, נותן ליעקב את אישורו ואומר לו ללכת לחרן, למשפחתה של רבקה, לנסות שם את מזלו במציאת בת זוג.

אפילו בשלב המאוחר הזה, כשרבקה סוף סוף מניעה את עצמה לעמוד מול יצחק ולבקש משהו, הדבר נובע מחוסר אנוכיות והתחשבות בצרכי הזולת. היא לא רוצה להכביד עליו במידע כואב על בניהם, ולא רוצה גם שיתבוסס בצער בגלל הרושם המוטעה שהיתה לו על עשיו. היא מנסה לגרום לכך שעזיבתו של יעקב את העיר תיראה כאילו היה רעיון של יצחק מלכתחילה.

ככה אמורים להיות חסד ונתינה בחיי הנישואין. נישואין הם כששני אנשים שונים דואגים זה לזה ונותנים זה לזה כל כך, עד שחוזרים לאחדות המקורית של הבן-האדם הראשון,הזכר-נקבה שקדם להפרדתה של חוה מאדם. אין כאן יותר את הצרכים שלי מול שלך... אני צדקתי ואת/ה טעית, אלא "צערך הוא צערי, כבודך העצמי הוא הצורך שלי בדיוק כמו כבודי".

המלה "גמילות" בביטוי "גמילות חסדים", באה מהשורש ג.מ.ל - כמו גמילת תינוק מחלב אמו. האם אין במושג הזה סתירה פנימית? גמילה משמעותה להרחיק מישהו וליצור הפרדה, בעוד שחסד משמעותו נתינה, חיבור וצירוף.

מכאן רואים שחסד אמיתי הוא לתת למקבל את ההרגשה שהוא בכלל לא מקבל, אלא שהוא לגמרי עצמאי וגמול ממך. אחרת, הבושה שירגיש המקבל תפגום בשלמותו של החסד.

זהו סוג הטוב שאלוקים מרעיף עלינו: הוא נותן לנו הכל, אולם גורם לנו לחשוב שאנחנו משיגים את זה בכוחינו, ביכולותינו ובזכותנו. את השיטה הזאת אנחנו צריכים להעתיק לנישואין: להעניק לבן/בת הזוג, בלי לתת לו את ההרגשה שאנחנו האחראים והנדיבים.

זוהי מהותה של רבקה: מהרגע בו אנו פוגשים בה ראשונה, כשהיא שואבת ללא לאות וקושי עבור אדם ובהמה, דרך נישואיה ליצחק ולידת בניה, היא משפיעה עליהם לפעול על פי מה שהיא יודעת שנכון לעשות, אולם אף פעם לא על חשבון כבודם העצמי.

כמה מתאים אם כן, שרבקה מופיעה בפעם הראשונה ובפעם האחרונה בתורה בהקשר למציאת זיווג לחיים: בפעם הראשונה ליצחק, ובפעם האחרונה ליעקב בנה. מהותה של אם החסד שנקראה בשם העול הכפול שמחבר בין שני בעלי חיים נבדלים, מלמדת אותנו שיעור נצחי על גמילה ועצמאות, על נישואין ועל טבעה של נתינה אמיתית.

1/3/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub