לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פקודי(שמות לח:כא-מ:לח)

פרשה משפחתית 2 פקודי

כל דבר שאנחנו עושים, עלינו לנסות לעשותו בלב שלם, ולא כלאחר יד. בפרשת השבוע הזה מספרת התורה כיצד עשו בצלאל ושאר האנשים שעסקו בהכנת המשכן, מאמץ עילאי לעשותם כראוי – בדיוק כפי שה' ומשה ביקשו מהם. הם לא ניסו לעגל שום פינות. אנחנו יכולים ללמוד מההנהגה הטובה הזאת ולזכור שכל דבר ראוי שיעשו אותו באופן הנכון.


בסיפורנו השבוע נפגוש נערה, שמגלה שיש מחיר גבוה ל"חצי עבודה".

חצי-חצי

"אוף, לא יכלו לעשות את המגרות האלה קצת יותר גדולות?" רטנה מיה רובין כשהתאמצה לדחוס במהירות את הבגדים לתוך מגירות הארון הגדושות. זה בטח היה נכנס טוב יותר אילו השקיעה את הזמן הדרוש לקפל הכל ולסדר בקפידה, אבל למי יש זמן לשטויות כאלה?

היא שלפה את שתי החולצות שלא הצליחה לדחוף פנימה, השליכה אותן אל מיטתה - על הסדין המקומט עדיין משנת הלילה - וכיסתה את הכל בשמיכה. אמא ביקשה ממנה לקפל את הבגדים ולהכניסם לארון, לסדר את המיטה ולסיים את שיעורי הבית, לפני שתצא. וזה בדיוק מה שהיא עושה – פחות או יותר.

אחר כך היא התיישבה כדי לסלק את השיעורים מדרכה. "מה יש להיום?" היא שאלה את עצמה כששלפה את היומן. "היסטוריה – לקרוא עמודים 35-40 בספר". הוא הוציאה את הספר הגדול והכבד והתחילה לקרוא – את המשפט הראשון והאחרון בכל פיסקה. זה אמור להספיק כדי שיהיה לי מושג במה מדובר, למקרה שהמורה תשאל אותי בכיתה. מי יכול לקרוא את כל הטקסט הארוך הזה?

הבאה בתור - מתמטיקה. "שבעה ילדים חילקו ביניהם ארבעה תפוחים. כמה קיבל כל אחד מהם?" למה כל אחד לא יכול לקחת תפוח שלם וזהו? היא חשבה. זה לא היה עושה את החיים שלהם – ואת שיעורי הבית שלה – הרבה יותר פשוטים?

"בערך חצי", היא כתבה בזריזות, והמשיכה להכין במהירות את יתר שיעורי הבית שלה.

היא כמעט סיימה כשאמה נכנסה לחדר. "מיה, שכחתי להגיד לך שרחל התקשרה ו... " אמא נעצרה באמצע המשפט כשהבחינה בבגדים שבצבצו מהשידה של מיה, כאילו מנסים לברוח, ובמיטה המוצעת-למחצה. "מיה, באמת, את יודעת שזה לא נקרא לסדר את החדר. אני מצפה ממך לסיים את העבודה לפני שאת יוצאת מהבית היום."

"אמא, את לא יכולה להיות קצת יותר גמישה? מה אכפת לך כל כך אם המיטה לא לגמרי מסודרת, והבגדים לא לגמרי מקופלים?"

אמא נדה בראשה, חייכה ואמרה, "מצטערת, אני יודעת שאת ממהרת, ובכל זאת, אם את עושה משהו..."

"אני יודעת אמא, 'אם את עושה משהו, תעשי אותו כמו שצריך'." נאנחה מיה וחזרה על מה שהיה הביטוי החביב ביותר על אמא שלה, והכי פחות אהוב עליה.

"כשתסיימי, רדי למטה. הארוחה שלך תחכה שם – ובבקשה, תביאי איתך את השיעורים במתמטיקה כדי שאעיף עליהם מבט לפני שאת יוצאת."

מיה נאנקה. היא פשוט לא הבינה למה אמא שלה עושה כזה עסק מ'לעשות את הדברים כמו שצריך'.

היא התייגעה על שיעורי הבית בחשבון עד שסיימה אותם איכשהו, ואז גררה את עצמה חזרה לארון והתחילה לקפל את הבגדים. אבל לאחר חולצה אחת או שתיים, עלה במוחה רעיון 'מבריק', היא דחפה הכל בכוח, וחייכה בסיפוק כשהמגרה הצליחה להיסגר בדרך נס, ולהישאר במקומה - כמעט. אחר כך היא קפצה על המיטה שלה כמו כדור תותח, שכבה בכבדות וקמה. עכשיו הכל נראה הרבה יותר שטוח!

מיה רצה למטה. אולי היא לא בדיוק מסכימה עם תפיסת החיים של אמא שלה, אבל היא בהחלט אוהבת את הבישול שלה. היא ציפתה לארוחת צהריים חמה ומשביעה כרגיל, שתיתן לה את הכוח ליום של בילוי עם החברות.

"כבר גמרת הכל, מיה?" שאלה אותה אמה בחיוך מופתע.

"כן, בעיקרון גמרתי, אמא."

אמא לא אמרה כלום. הן נכנסו יחד למטבח. "בתיאבון, תיהני מארוחת הצהריים שלך", החוותה גברת רובין לעבר השולחן.

מיה התיישבה ונעצה מבט בצלחתה. "היי אמא, איפה הסלט?" אמא שלה פתחה בדרך כלל כל ארוחה בסלט טרי ורענן, אבל היום היו שם רק חצי עגבנייה, מלפפון וסכין.

"הסלט שם", אמרה אמא והצביעה על הצלחת. "הוא לא מוכן לגמרי, אבל זה בסדר, לא?"

מיה חתכה באי רצון כמה פרוסות מלפפון ואכלה אותן. 'טוב, לפחות איהנה מהמנה העיקרית', היא חשבה לעצמה, 'היום אמור להיות ספגטי ברוטב בשר'.

אבל כשהניחה אמה את הקערה מולה, מיה נרתעה. הפסטה הייתה צוננת, והרוטב, שלא היה חם בהרבה, נראה ששכח את הבשר.

"אמא, מה קרה היום לארוחת הצהריים?" היא קראה.

"מה הבעיה עם האוכל? אני יודעת שהוא אולי לא מוכן לגמרי, אבל זה מספיק טוב, לא?"

"טוב אמא, ניצחת", אמרה מיה, נבוכה. "אני מודה שלא מספיק לעשות חצי עבודה." היא הרימה עיניים מתחננות. "אבל אני יכולה לקבל בבקשה קצת ספגטי חם?"

אמא חייכה, חיבקה אותה חיבוק חם והביאה את הסלט הנהדר והטרי, עם צלחת מהבילה של אוכל בשרי שחיכה לה.

שתיהן צחקו יחד צחוק משוחרר. לאחר שהסתיימה הארוחה, מיה התקשרה לחברותיה וסיפרה להן שהיא תאחר מעט היום, מכיוון שיש משהו חשוב, וחצי מוכן, שהיא צריכה לסיים קודם.


גילאים 3-5
ש: מה הייתה דעתה של מיה בהתחלה, לגבי כמה צריך להשקיע בכל דבר?
ת: היא חשבה שאפשר בהחלט לעשות הכל רק חצי-חצי, או מספיק כדי להתחמק או לעבור.

ש: מה היא חשבה על זה בסוף?
ת: היא הבינה שיש הבדל גדול בין מה שעושים כמו שצריך לבין מה שמשקיעים בו רק חצי ממה שצריך.

גילאים 6-9
ש: מה למדה מיה מהארוחה החצי-מוכנה של אמא שלה?
ת: היא תמיד חשבה שזה בסדר לעשות את הכל בלי יותר מדי תשומת לב, ושהדרישה של אמה לעשות הכל כמו שצריך, אינה מוצדקת, אבל כשהרגישה בעצמה את ההבדל בין ארוחה מוכנה כמו שצריך לבין ארוחה שהוכנה רק 'בערך', היא הבינה שההשקעה הנוספת באמת יוצרת הבדל משמעותי.

ש: אם אמא שלה לא הייתה דוחפת אותה לעשות דברים כמו שצריך, האם הייתה למיה סיבה אחרת לעשות זאת?
ת: להתרגל לעשות דברים כמו שצריך ולא רק למחצה, זו מיומנות חשובה לחיים. לא רק שהיא תשמח אחרים, היא גם תגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, ותעזור לנו להצליח בחיים.

ש: מדוע, לדעתך, מתחשק לנו לפעמים לא לעשות את הדברים עד הסוף?

גילאים 10 ומעלה
ש: האם לדעתך אדם מרגיש טוב יותר כשהוא 'מתפטר' ממטלה על ידי עשייתה באופן בלתי מושלם, או כשהוא משקיע את המאמץ הנוסף הדרוש לעשותה כראוי?
ת: היינו יכולים לחשוב שהראשון הרוויח, כי הוא עבד פחות. אבל האמת היא שיש בבני האדם צורך פנימי להרגיש מימוש והצלחה, והם יכולים להרגיש טוב עם עצמם רק כשהם יודעים שהשקיעו את מלוא המאמץ הדרוש. נסו ותיווכחו בעצמכם.

ש: האם יש זמן שבו ראוי לעשות דברים בלי להשקיע בהם תשומת לב מלאה?
ת: לכל דבר יש מקום. כשאנחנו מרגישים משיכה לעשות דברים שאנחנו יודעים שלא צריך לעשותם (כמו לאכול חתיכה נוספת של עוגה), כדאי להפחית את ההתלהבות בשעת עשייתם. או, אם אנו עושים דבר שאינו חשוב כל כך, כמו לקנות סוודר נוסף למלתחה מתפקעת, או שטיחון נוסף לחדר האמבטיה, חבל להשקיע בדברים האלה "את כל הנשמה". שמרו את האנרגיה לדברים הנכונים.

ש: מדוע, לדעתך, מתחשק לנו לפעמים לא לעשות דברים עד הסוף?

14/3/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub