רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה משפחתית 2

פרשה משפחתית 2 כי תשא

כי תשא (שמות ל:יא-לד:לה )

מאת נתנאל ספרן

בפרשת השבוע הזה מתוארת תערובת הבשמים הייחודית שממנה מורכב קרבן הקטורת שהיו מקריבים במשכן. מעניין, שבעוד שלכל מרכיבי הקטורת היה ניחוח נפלא, ריחו של אחד מהעשבים לא היה נעים בכלל. למרות זאת, ה' ציווה לכלול גם אותו בקטורת, ובלעדיו הקרבן אינו קרבן. מכאן אנחנו לומדים שעלינו לכבד ולהוקיר חלקים בעם ישראל – וחלקים בעצמנו – גם כאשר נראה שהם לא כל כך נעימים או נחמדים.


בסיפורנו השבוע, מגלה ילדה שמראה טוב לא תלוי רק במה שהעין רואה.

שיפוץ אף

כשהבנות המתינו בתור למזנון בית הספר, מילאה דינה את תפקידה הקבוע וזרקה בדיחה אחר בדיחה, כדי לעזור לחברותיה להעביר את הזמן בתור. דינה הייתה אהובה ומקובלת ושימשה גם ליצן הכיתה. כל הבנות התגלגלו מצחוק, כולן חוץ מ'שָׁנִי הרצינית' – הילדה שאף פעם לא חייכה.

האמת היא ששָני לא הייתה רצינית כל כך כמו שכולם חשבו. היא אהבה בדיחות טובות והייתה רוצה לצחוק עם כולם, אבל מה היא יכולה לעשות? מהיום שבו הדביקו לה את הגשר המכוער בפה, היא החליטה שאף אחד לא יראה את השיניים הדוחות שלה וזהו.

אחרי ששָני קיבלה את מגש האוכל שלה, היא התיישבה - דואגת לשמור מרחק מכל השאר, כדי שלא יראו את השיניים שלה כשהיא אוכלת. היא ידעה שבגלל זה חלק מבנות הכיתה חושבות שהיא קצת סנובית, אבל היא העדיפה את זה על הרחמים שלהן כשיראו את החיוך שלה - שבעיניה נראה כמו לוע פעור של משאית אשפה.

כששני נגסה את הנגיסה הראשונה היא הרגישה טפיחה קלה על השכם. "תודה שלפחות לא זרקת לי עוגה על הפרצוף!"

הא? זאת הייתה דינה.

"כן, ראיתי שאת לא נהנית מההופעה הקטנה שלי כשחיכינו בתור, אז באתי להחזיר לך את הכסף."

שני רצתה לצחוק מהבדיחה החמודה – אבל היא לא, כמובן.

"אוי דינה, אל תיעלבי. אני אוהבת את הבדיחות שלך", היא אמרה.

"אם את כל כך אוהבת אותן, איך זה שאת אף פעם לא צוחקת מהן או אפילו מחייכת?" דינה נראתה רצינית.

שני ראתה שזה באמת חשוב לדינה, ואז היא החליטה לגלות לה את הסוד. "תביני, זה השיניים שלי. הן פשוט נראות כל כך גרוע עם הגשר הזה, שאני לא יכולה לסבול שמישהו יסתכל עליי כשאני פותחת את הפה כדי לצחוק."

דינה הנהנה. "אני מבינה אותך. גם אני הרגשתי ככה בגלל האף המכוער שלי."

שני לא קלטה. ככל שהיא יכלה לראות, לדינה היה מראה מושלם, וכך חשבו כל הבנות.

"תודה על ההזדהות, דינה", היא אמרה, "אבל אל תעשי מזה בדיחה. את יודעת שזה לא אותו דבר כי באף שלך אין שום בעיה. את נראית בסדר גמור."

"זה רק בגלל שעשיתי לעצמי טיפול."

"את מתכוונת שעברת ניתוח פלסטי?" שני שאלה בהפתעה.

"אפשר להגיד שכן... אבל לא. אחרי תקופה שבה השתדלתי להזיז את הראש כדי שלא יראו אותי בזוויות ה'גרועות' שלי, פשוט החלטתי להפסיק להרשות למראה שלי להטריד אותי, והתחלתי להיות עצמי, עם האף העקום שלי. ואז, כשזה הפסיק להפריע לי, נראה שזה הפסיק להפריע גם לכל השאר. זה כאילו שעשיתי לעצמי ניתוח פלסטי!"

"אבל דינה, האף שלך לא עקום!" מחתה שני.

"גם עליך הצלחתי לעבוד, הא? תסתכלי טוב."

היא הפנתה את הראש שלה הצידה ובלי כל ספק, לדינה היה באמת אף עקום! שני אף פעם לא שמה לב לזה קודם.

"רואה? ואת יכולה לעשות בדיוק אותו הדבר עם השיניים שלך. ברגע שתפסיקי לדאוג בגללן, ופשוט תהיי עצמך – חייכנית כמו שאת עם גשר או בלי גשר, לא רק שתרגישי טוב יותר – אלא גם תיראי טוב יותר."

שני התחילה לחייך כשהרהרה בתובנה המפתיעה של דינה. היא כמעט עצרה את עצמה כרגיל... אבל הפעם לא עשתה זאת, אלא השלימה את החיוך! היא הרגישה קצת מוזר לחשוף את השיניים שלה, אבל זאת הייתה גם הרגשה טובה. היא קמה עם המגש שלה, ושתיהן הלכו אל שולחן מלא בנות. הילדות קצת הופתעו לראות ש'שני הרצינית' מתיישבת איתן בשולחן, אבל אז התחילה דינה איזה קטע מצחיק הדן בצורתו של השולחן. "בטח אף פעם לא חשבתן על השאלה, למה השולחן הזה מלבני ולא מעוין", התגרתה בבנות, וכשהן התחילו להרהר בנושא, מיד השיבה להן כמה תשובות שנונות. כשכל הבנות צועקות וצוחקות, שלטה שני בעצמה כמה דקות, אבל אז הסתכלה לעברה דינה במבט מצחיק במיוחד. שני חייכה, אחר כך צחקקה, ואז פרצה בצחוק הכי גדול, הכי רחב, הכי חם שחברותיה ראו אי פעם.

למחרת חזרה שני להיות אחת מהחבורה. שתי בנות אפילו החמיאו לה על הסוודר החדש שלה, ואמרו שהיא נראית מצוין.

"איך את מסתדרת עם הבעיה הקשה של החיוכים?" שאלה דינה בלחש כבד-ראש כשעמדו שוב בתור, ופניה כל כך חמורות ששני שוב פרצה בצחוק.

"נהדר! הודות לך – האורתודנטית שתיקנה לי את השיניים, ועזרה לי לקבל את עצמי."


גילאים 3-5
ש: מה הייתה דעתה של שני על השיניים שלה בהתחלה?
ת: היא לא אהבה אותן, והרגישה שהיא צריכה להסתיר אותן כל הזמן.

ש: מה היא חשבה לאחר ששוחחה עם דינה?
ת: היא הבינה שהיא יכולה לחייך ולהיות עצמה, אפילו עם החלק בפנים שלה שהיא לא כל כך אהבה.

גילאים 6-9
ש: מה למדה שני באותה ארוחת צהריים במזנון בית הספר?
ת: שני גילתה שאפילו אם יש בנו חלק שלא מוצא חן בעינינו, זה לא אמור להפריע לנו להמשיך לחיות כרגיל וליהנות מהחיים, ושאנחנו יכולים וצריכים לקבל את עצמנו – עם כל מה שאנחנו – כולל החסרונות.

ש: מדוע לדעתך שני לא שמה לב לאף העקום של דינה, עד שהיא הראתה לה אותו?
ת: האף של דינה לא התיישר באורח פלא. אבל היא למדה להתייחס אל עצמה בצורה בריאה של קבלה עצמית, והתנהגה בצורה חיובית, וזה הפך אותה לאדם חברותי, גם אם כמה מתווי הפנים שלה לא היו בדיוק מושלמים. זה פטנט מעולה שכדאי להכיר – ככל שאנחנו נקבל את עצמנו יותר, ככה האחרים יקבלו אותנו יותר.

גילאים 10 ומעלה
ש: האם יש מישהו מושלם?
ת: יש אנשים שחוסר השלמות שלהם בולט לעין יותר מאחרים, אבל לכולנו יש חסרונות. ה' שם אותנו בעולם הזה, כדי שנביא את האישיות שלנו לשלמות. מעצם ההגדרה הזאת, מוכרח להיות בכל אחד מאיתנו משהו שאינו מושלם. אנחנו לא צריכים להשוות את עצמנו לאחרים וגם לא להניח לחסרונות שלנו לייאש אותנו, משום שהם קיימים בכל אדם וזה פשוט חלק מלהיות בן אדם.

ש: האם אנחנו אמורים להשלים עם החסרונות שלנו ולקבל אותם, או לנסות לשנות אותם?
ת: תלוי באילו חסרונות מדובר. קודם אנחנו צריכים לבדוק אם מדובר במשהו שניתן וצריך לשנות או שלא. מובן שהאתגר של מי שיש לו חיסרון פיזי שאינו ניתן לשינוי, הוא לפתח גישה של קבלה עצמית. מצד שני, מי שיש לו, למשל, הרגל ללגלג על הזולת, לא צריך להגיד 'ככה אני' ולקבל את החלק הזה באישיותו, הוא צריך להתאמץ באופן מעשי להשתנות לטובה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן