למרבה הצער, זה קורה כל הזמן סביבנו. אנשים נקלעים לויכוחים ולמריבות שתחילתם במחלוקת קטנה וסופם ביריבות של ממש. לעתים כשאנו שומעים על מריבה שכזו, אנו מתפתים לקחת בה חלק. אחרי הכל, גם לנו יש מה לומר בנושא, אז מדוע שגם אנחנו לא נוסיף את הפן המיוחד שלנו בתוך כל הדיון הסוער?

התורה מלמדת אותנו שיש ערך גדול דווקא לחוסר ההתערבות בויכוחים של הזולת. כאשר קורח הבין, באופן שגוי, את כוונותיו של משה רבנו כמנהיג של העם היהודי, הוא החל להתווכח ולריב עמו. אנשים רבים, במקום לשבת בצד ולא להתערב בעניינים שאינם נוגעים להם, בחרו דווקא להצטרף למחנהו של קורח. כתוצאה מכך, גדלה והתרחבה המחלוקת, עד שהביאה לפילוג רציני ביותר בקרב העם כולו.

כאשר הקב"ה הסביר לעם, שמלחמתו של קורח איננה מוצדקת כלל ועיקר, נאלצו קורח וכל עדתו להתמודד עם ההשלכות הקשות של מעשיהם השליליים. מובן שכל מי שהחליט שלא להתערב, היה מרוצה מאד מהחלטתו. התורה מלמדת אותנו, עד כמה חשוב להשתדל ולהימנע מלהיקלע לכל מריבה או ויכוח, ובוודאי כאשר מדובר בויכוח שמנהלים אנשים אחרים, בנושאים שאינם נוגעים לנו.

בסיפור שלנו נפגוש נערה ש'עושה בשכל', ובוחרת שלא להתערב במחלוקת שאיננה קשורה אליה.

אחד הדברים שמירי הכי אהבה בקיץ, היה חידוש הקשרים עם חברותיה הותיקות משכונת ילדותה. במהלך שנת הלימודים כולן היו עסוקות בלימודים, בשיעורי בית, בחוגים ושאר מיני מטלות. כל העיסוקים הללו גרמו לכך, שהיה ממש קשה לבלות יחד במהלך השנה. אולם, כאשר היה מגיע הקיץ ואתו החופש הגדול, כולם היו מבלים יחד מחוץ לבית ומעבירים בצוותא את שעות אחר הצהריים הארוכות והחמות. זו בהחלט הייתה הזדמנות מצוינת לחידוש הקשרים החברתיים ביניהן.

אולם השנה הכל נראה אחרת. אילנה ובת דודתה, שושי, שהיו הילדות הכי מקובלות בשכונה, נקלעו למריבה קשה. נושא המריבה היה – אוסף החרסינה המיוחד של סבתא שלהן, שאמור לעבור אליהן בירושה. המריבה הגיעה לרמה כזו, שהן הפסיקו לדבר זו עם זו, ובעקבותיהן כל השכונה נחלקה לשני מחנות.

למירי היה נדמה, שכל מי שהיא מכירה בשכונה, היה בעל דעה נחרצת לגבי הוויכוח הסוער, למרות, שהלכה למעשה, אף אחד לא הכיר באמת את כל פרטי המחלוקת.

מירי ניסתה לשמור על קשריה הטובים עם כל ילדי השכונה, אולם החופש הזה, פשוט לא היה כמו שאר החופשים.

מירי ניסתה לשמור על קשריה הטובים עם כל ילדי השכונה, אולם החופש הזה, פשוט לא היה כמו שאר החופשים. הפארק היפה שעמד בלב השכונה, ובדרך כלל נתן למירי תחושה של מחנה קיץ, העניק לה הפעם דווקא הרגשה רעה, כאילו היה מן שדה קרבות עקוב מדם.

באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, ביקשה אמה של מירי מבתה לרדת למכולת הפינתית, ולהביא הביתה כיכר לחם. מירי התקדמה לכיוון קצה השכונה, ולא הצליחה להימנע מלנענע את ראשה בצער, אל מול המחזה שנגלה לעיניה.

מרכזו של הפארק היה ריק לחלוטין, אולם משני עבריו ניצבו להן שתי קבוצות של ילדים זו מול זו. כל קבוצה של ילדים הקיפה ילדה אחרת – קבוצה אחת התרכזה סביב אילנה, והשניה עמדה סביב שושי! שתי הקבוצות התאמצו להיראות כאילו הן נהנות מהפעילות שלהן (הילדים, למשל, ניסו לצחוק בקול רם ביותר, או לחייך חיוכים רחבים יותר – כדי להראות ל'יריבים' שלהם כמה גדולה ההנאה בקרב ה'מחנה' שלהם), אולם לא ניתן היה להסתיר את המבטים המתוחים שכל קבוצה שלחה לעבר הקבוצה היריבה.

מירי הרגישה, בחוסר הנוחות הגדול שחשו כל הילדים. היא נאנחה בעצב, אך חשה הקלה גדולה על שהחליטה, שלא להשתייך לאף אחת מן הקבוצות הללו.

היא נכנסה אל תוך המכולת הפינתית, קנתה כיכר לחם, הוסיפה לעצמה עוד מספר קטן של מוצרים, ופנתה לשוב בחזרה לביתה. היא כבר כמעט הגיעה לסף הדלת של בניין המגורים שלה, כאשר פגשה את שתי האחיות שהתגוררו בקומה שמעליה – שירה וחנה. אחת מהן החזיקה בידה חבל-קפיצה בצבע כתום זוהר. שלושת הילדות פטפטו בהנאה במשך כמה דקות. אך במהרה עלה ביניהן הנושא, שבאמת היה הכי מעניין לדעתם של כל ילדי השכונה.

"נו, מירי...", שאלה שירה. "באיזה צד של המלחמה את עומדת? במי את תומכת?

"נו, מירי...", שאלה שירה. "באיזה צד של המלחמה את עומדת? במי את תומכת? באילנה או בשושי?".

"כן", ענתה מירי בקול אדיש, כשהיא מפנה את מבטה היישר אל תוך עיניהן של שתי האחיות. הילדות נראו מבולבלות מאד אל נוכח התשובה שלה.

"מה זאת אומרת – 'כן'?", אמרה חנה. "כן לאילנה, או כן לשושי?".

מירי הביטה בחברותיה בחיוך מתחכם. "כן לשתיהן", היא אמרה. "שתיהן היו חברות טובות שלי עוד לפני שהחלה כל המריבה הזו, ושתיהן עדיין חברות טובות שלי".

הילדות השתוממו מאד כששמעו את תשובתה של מירי. "האמת היא, שיש בזה הגיון...", אמרה שירה. "אבל באמת אין לך דעה בעניין הזה שביניהן?".

"בוודאי שיש לי דעה", אמרה מירי בביטחון רב. "לדעתי הנושא הזה בכלל לא קשור אלי, וזה בכלל לא ענייני!".

שתי הילדות פרצו בצחוק גדול והנהנו בראשן לאות הסכמה.

"אנחנו יוצאות החוצה לקפוץ קצת בחבל, את רוצה להצטרף אלינו?", שאלה חנה.

"בטח", אמרה מירי. "אני רק צריכה להביא לאימא שלי את המצרכים האלה שקניתי. אבל אני מוכנה לשחק אתכן רק בתנאי אחד... שנקפוץ בחבל באמצע הפארק, ולא ניצמד רק לאחד הצדדים שלו".

שלושת הילדות יצאו לשחק במרכזו של הפארק, כשהן למעשה ניצבות בין שתי הקבוצות היריבות. בתחילה, הביטו בהם כל הילדים שעמדו משני עברי הפארק בעיניים מבולבלות, אולם, אט אט התחילו כמה מן הילדים להבין מה ניסו שלושת הילדות לעשות. אחד אחרי השני, החלו להצטרף אליהן ילדים משני עברי הפארק – תוך שהם מנתקים את עצמם מהמריבה הגדולה בין שושי לאילנה.

(המשך יבוא בשבוע הבא...)

גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישה מירי כשראתה שכל ילדי השכונה הצטרפו למריבה הגדולה בין שושי לאילנה?
ת: היא הייתה עצובה, וחשבה שאנשים לא צריכים להתערב במריבות שאינן נוגעות אליהם.

ש: אם שניים מהחברים שלכם נקלעים למריבה, תוך ניסיון למשוך אתכם לתמוך באחד מן הצדדים, האם כדאי לכם להתערב במריבה?
ת: לא. בדרך כלל כדאי להימנע מלהתערב במריבות שאינן נוגעות לנו.

גילאים 9-6

ש: כמעט כולנו מסכימים עם הטענה, שכל אדם זכאי להחזיק בדעה פרטית משלו. אם כך, מה כל כך נורא באדם שמביע את דעתו האישית, ובוחר להתערב במריבה שמתנהלת בין שני אנשים אחרים?
ת: אמנם כל אדם זכאי להחזיק בדעה האישית שלו, אולם עלינו לזכור שזוהי 'זכות' שהופכת ל'חובה'. כל אדם צריך לנצל בחכמה את ה'זכות' הזו. לפני שאנו מגבשים לעצמנו את דעותינו, ובוודאי לפני שאנחנו בוחרים לבטא אותן בפומבי, עלינו לבדוק האם באמת אנו מבינים את המציאות בצורה מדויקת, על כל פרטיה. בנוסף לכך, חשוב מאד שנשקול את ההשלכות שיהיו למעשינו, אם וכאשר נבחר לבטא את דעותינו האישיות בפומבי.

ש: באילו שיטות נוכל להשתמש בכדי שלא להיגרר למריבות שאינן קשורות אלינו?
ת: כדאי להיזהר ולא לומר מה דעתנו על מריבה שמתרחשת בקרבתנו. צריך לזכור ששמועות עוברות במהירות רבה מפה לאוזן. אנשים שרוצים לערב אותנו במריבות שלהם, ייקחו כל מילה שיצאה מפינו ויפרשו אותה כטוב בעיניהם – כאילו אנו ממש תומכים בהם. יתכן שעדיף שפשוט תבחרו להחליף נושא, כאשר מישהו ניגש אליכם ומנסה לדובב אתכם על הנושא ה'חם' של הויכוח. אפשרות נוספת, היא פשוט לענות תשובה 'קלילה' ולא מחייבת, כפי שעשתה מירי, כשניגשו אליה שתי שכנותיה ושאלו אותה לדעתה בנושא.

ש: האם תוכלו להיזכר במקרה שבו השמעתם בקול את דעתכם, ומאוחר יותר הצטערתם על כך? כיצד הייתם נוהגים אילו קרה המקרה היום?

גילאים 10 ומעלה

ש: סביר מאד להניח, שלמירי אכן הייתה דעה ברורה מאד בנוגע לויכוח המפורסם שהתנהל בין שתי חברותיה. למרות זאת, כאשר נשאלה על כך, היא בחרה שלא לענות. חכם יהודי אחד אמר פעם: 'לא כל מה שאנו חושבים – חייב להיאמר, לא כל מה שאנו אומרים – חייב להיכתב, ולא כל מה שנכתב – חייב להתפרסם'. כיצד אתם מבינים את המשפט הזה, בנוגע למערכות יחסים בין בני אדם?
ת: מוחו של האדם מייצר באופן בלתי פוסק רעיונות מקוריים ויצירתיים. אילו באמת היינו מקדישים תשומת לב לכל מחשבותינו, היינו מופתעים מאד לגלות כמה תגובות ודעות צצות אל תוך ראשינו בכל רגע נתון. התפקיד שלנו, כאנשים המנסים להגיע לצמיחה אישית ורוחנית, הוא לסנן את זרם האינפורמציה הזה שמגיח אל תוך מוחותינו, ולקבוע לעצמנו אילו חלקים משקפים באופן אמיתי את רגשותינו, ועשויים לסייע גם לסביבתנו. בסופו של דבר נגלה, שרק אחוז קטן מכל המחשבות שמתרוצצות לנו בראש, אכן ראויות ל'פרסום'. מירי הבינה את העיקרון הזה, והייתה מסוגלת באופן מוצלח ביותר להתאפק, ולא להביע את דעותיה בנושא שידעה כל כך מעט אודותיו. הבחירה שלה לשתוק, איפשרה לה להישאר ניטרלית, ולשמור על יחסיה הטובים עם שתי חברותיה. הבחירה הזו היא שגרמה לה בסופו של דבר להוביל את 'הפיוס' בין שתי הקבוצות.

ש: חכמינו מלמדים אותנו, לא רק להימנע מלומר דברים שליליים על הזולת, אלא אפילו להיזהר מלומר יותר מדי דברים טובים על אדם מסוים בפני אנשים אחרים. מדוע לדעתכם אמירת דברים חיוביים על אדם מסוים עשויה להיות מעשה שלילי?
ת: לפעמים מעשה כזה עלול דווקא להצית את אש המריבה. לעולם לא נוכל לדעת אם אחד מהאנשים שמאזינים לנו, לא כועס בעצם על האדם שעליו אנו מדברים. כשאיש כזה ישמע אותנו מהללים את אותו האדם, הוא עלול להגיב ולהביע את דעתו השלילית. תגובה שכזו עלולה לפתוח ויכוח חדש, או להעצים ויכוח שכבר מתנהל מזמן. למילים שלנו יש כוח עצום, ודרושה לנו מודעות גבוהה מאד, בכדי שנדע להשתמש בהן רק כדי לרפא או להיטיב, ולא, חלילה, בכדי להכאיב.

ש: האם תוכלו להיזכר במקרה שבו השמעתם בקול את דעתכם, ומאוחר יותר הצטערתם על כך? כיצד הייתם נוהגים אילו קרה המקרה היום?