לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




טובים השניים מן האחד

טובים השניים מן האחד

הם היו נשואים במשך 62 שנים ולא היו להם ילדים. היא ישבה לצידו מידי יום, מקווה שהוא יבריא ויחזור הביתה.

מאת

הוא אושפז באמצע יוני אחרי שבץ. הוא היה בשנות השמונים המאוחרות לחייו, גבר גבוה, כחוש ושתקן, שקיבל את מוגבלותו בהבלגה. היא הייתה צעירה ממנו בשמונה שנים, אף היא צנומה וגבוהה, עם שיער אפור אסוף לאחור בצורה הדוקה – כמו שהזקנות נהגו לאסוף את שערן לפני כמה עשורים. הם היו נשואים במשך 62 שנים, ולא היו להם ילדים.

היא הגיעה מידי יום וישבה לצידו משמונה בבוקר עד חצות הלילה. היא טיפלה בו, החליקה את מצעיו, חתכה בשבילו את האוכל, עודדה אותו לאכול ועזרה לו לדדות לשירותים. הם דברו מעט מאוד, אבל היא הייתה "על המשמר" כל היום, והרופאים התקשו להוציא אותה מהחדר בזמן הביקור.

היא לא נטפלה לצוות ודרשה כל מיני דברים מהאחיות. היא פשוט הייתה שם, עוקבת בדאגה אחרי הנכתב בגיליונו הרפואי, וממתינה שאחד הנכנסים יסביר לה בקצרה ש"אין היום שינוי", או ש"לחץ הדם שלו לא יציב". היו בצוות כאלה שעצבן אותם לראות אותה מסתובבת שם כל היום, עוקבת בדאגה, מחכה בדריכות.

האחרים ריחמו עליה - יושבת בבית החולים במשמרת של 12 שעות, בלי אף אחד שיוכל להקל עליה - לא צאצאים, לא שכנים ולא ידידים...

אחרים ריחמו עליה - אישה קשישה, יושבת בבית החולים כל היום כולו, במשמרת של 12 שעות, בלי אף אחד שיוכל להקל עליה - לא צאצאים, לא שכנים ולא ידידים. העובדת הסוציאלית ניסתה לדובב אותה, ואז העלתה כמה רעיונות: לקחת עזרה בתשלום, להיות שם פחות שעות, ללכת לנוח מעט, אולם את כולן היא דחתה בהינף יד: "איך אני יכולה לעזוב אותו?" היה ברור לעין כל, שבדרכה השקטה היא מאוד מודאגת, ואולי אפילו מבועתת.

היחידה שהצליחה להכיר ולדובב אותה, הייתה איילה הפיזיותרפיסטית. מידי יום הזקנה הייתה מתלווה לעובד הבית שלקח את בעלה לפיזיותרפיה. איילה הבינה במהירות שהאישה לא תעזוב את בעלה אפילו לרגע, ושהיא כל כך טרודה בכל תנועה שלו, כאילו שהיא עצמה עוברת תרגול פיזיותראפי, אז היא נתנה לה תפקידים: "הנה, תכרכי את התחבושות האלה על כף רגלו, ככה" או "תעמדי לצידו כשהוא צועד לאורך המקבילים."

הפיזיותרפיסטית הסבירה לקשישה מדוע הם עושים דווקא את התרגילים האלה וכיצד שריר זה או אחר מתחזק. היא ניהלה איתה שיחות קצרות בצורה כללית, ובסופו של דבר האישה נפתחה מעט לספר על עצמה. שניהם ניצולי שואה, שאיבדו את כל בני משפחותיהם באירופה – היא באה מגרמנייה והוא מפולין. הם נפגשו במחנה העקורים, ונישאו זמן קצר לפני שעלו ארצה. הבריטים שלחו אותם לקפריסין למספר חודשים נוספים, אבל בסופו של דבר הם הגשימו את חלומם והצליחו להתחיל חיים חדשים בישראל.

בעודה מוליכה אותו לאורך המקבילים, גילתה אשת החולה שהוא עבד במשך שנים רבות כפקיד ממשלתי; היא תמיד הייתה "רק עקרת בית". לא היו להם ילדים, לא אחיינים ולא אחייניות – רק הוא והיא. היא הייתה חייבת שהוא יחלים, והוא היה תלוי בה לחלוטין. לרוע המזל, התקדמותו הייתה איטית מאוד. הוא היה הרבה פעמים יותר מידי עייף בשביל לתרגל. הוא פיתח חום, ולא יכול היה ללכת לפיזיותרפיה במשך שבוע, ותחושת החרדה שלה גדלה. יוני הפך ליולי ואז לאוגוסט.

העובדת הסוציאלית התחילה להעלות את נושא השחרור מבית החולים והעברת הבעל למוסד סיעודי. האישה הייתה מבועתת. "לעולם לא!" היא אמרה בכוח ועוצמה נדירים. "אף פעם לא ישימו אותו במוסד!"

"אבל איך תסתדרי?" שאלה העובדת הסוציאלית, מנסה לפנות להיגיון שלה. "הוא יכול לצעוד רק כמה צעדים. הוא לא תמיד יכול לשלוט בתפקודי הגוף שלו. הוא בקושי אוכל."

אבל האישה רק נדה בראשה נחרצות, "לא."

העובדת הסוציאלית ניסתה כיוון שונה, "את יכולה לממן מטפל בבית? (היא ידעה שעם פנסיה ממשלתית סביר מאוד שלא) אולי היית רוצה להגיש בקשה לעובד זר?"

האישה דחתה את הצעתה וחזרה לרפרף סביב בעלה. מבחינתה השיחה הסתיימה.

בישיבת הצוות, כשהרופאים, האחיות, התרפיסטים והעובדת הסוציאלית דנו בכל פציינט ובתוכניות השחרור, כולם נדו בראשיהם לגבי סיכויי השיקום של האיש. "אחרי שלושה חודשים שהוא כאן, כבר לא נראה שהוא ישתפר בהרבה", אמר אחד מהם. "הוא כמעט בן 90, אל תשכחו", אמר השני. "אני מודאגת מה יהיה איתה, עם האישה", העירה העובדת הסוציאלית. איילה הוסיפה את דעתה, "לפעמים קשישים זקוקים ליותר זמן כדי להשתקם. אחרי הכל, הייתה לו נסיגה בעקבות הזיהום." רוב הצוות ידע את כל זה, אבל בכל זאת, הם לא שכחו שיש עוד חולים שגם בהם צריכים לטפל. יש להם אחריות, ויש להם גם ניסיון.

"הוא אף פעם לא יהיה עצמאי", קבע ראש המחלקה המלומד.

נראה כאילו בכוח רצונה בלבד, הוא טיפס מהנקודה הנמוכה בה היה

אבל הקשיש הכחוש הערים עליהם. כאילו שמע את תחזיותיהם הקודרות והחליט להפריך אותן, הוא התחיל להתקדם, אט-אט, בצעדים קטנים. הוא התחיל ללכת, בהיסוס, עם אשתו הנאמנה לצידו. נראה כאילו בכוח רצונה בלבד, הוא טיפס מהנקודה הנמוכה בה היה; כאילו שהידיעה שאשתו צריכה שהוא יחזור הביתה גרמה לשינוי. הוא התחיל לאכול, הוא הצליח ללכת לשירותים לבדו, ואפילו אמר כמה מילים בטיפול.

הוא שוחרר בראשית ספטמבר, בדיוק לקראת החגים. וכששני הקשישים הגבוהים והכחושים עזבו את המחלקה באותו יום, כשחיוך קלוש מופיע לראשונה על פניהם, נראה כאילו הם פוסעים בהתאמה, נשענים זה על זה כאילו תומכים זה בזה – כפי שאני בטוחה שהם באמת עשו.

"אף פעם אל תמעטו בכוחה של אישה", אמרה אחת הקולגות שלי כשעקבנו אחר צאתם. אבל במקום זה, לא יכולתי שלא לחשוב על מילותיו של שלמה המלך:

"טובים השניים מן האחד... כי אם יפולו האחד יקים את חברו. ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו." (קהלת ד, ט-י)

ואפילו משבץ קשה... חשבתי כמעט בקול, כשהזוג האוהב נעלם מעיניי מעבר לפינה.

פורסם ב: 25/4/2010


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 14 תגובות ב-14 דיונים

(14) zehava, 14/10/2010 18:05

מרגש..

סיפור מרגש ויפה .... כל הכבוד סבתא ..

(13) one, 6/5/2010 04:05

yofi!!! :)

(12) ליאורה, 2/5/2010 18:44

מרגש מאוד זה מוכיח כמה בריאות הנפש משפיעה על בריאות הגוף

(11) , 2/5/2010 13:32

פשוט התרגשתי

(10) נכדה של לאה אברמוביץ, 26/4/2010 19:32

מאוד נהננו לקרוא את הסיפור!

יישר כוח סבתא!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub