לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אלוקים ואני: דרכי אל היהדות

אלוקים ואני: דרכי אל היהדות

סיפור מסעה האישי של אישה שנמצאת כעת בתהליך גיור בדרכה אל עולם היהדות.

מאת

אבא שלי היה אתיאיסט רוב חייו, למרות שגדל וחונך כנוצרי פרוטסטנטי. אמא שלי גדלה על ברכי הדת ההינדואיסטית, אם כי לא שמרה על אף מנהג מדתה מאז שמלאו לה 18.

ההורים שלי תמיד אמרו לאחותי ולי, שהם לא מרגישים שיש להם זכות לכפות עלינו דת (בעיקר משום שהם באו מרקעים שונים כל כך), ושאנחנו חופשיות לבחור לבד. הדת נתפסה בעינינו בתור 'להיות כמו אנשים אחרים', אבל תמיד עודדו אותי לחשוב על אמונה.

עד לגיל 16, פחות או יותר, לא חשבתי על ההשתייכות הדתית שלי. האמנתי במשהו, אבל לא ידעתי במה בדיוק. תמיד הרגשתי שיש משהו גדול ממני שאני לא יכולה להבין. אני זוכרת שבילדותי הייתי שוכבת במיטה ומשוחחת עם אלוקים, ותמיד הייתי סקרנית בענייני דת.

עד גיל 14 למדתי בבית ספר נוצרי, אבל מאוד התיידדתי שם דווקא עם ילדה יהודייה. אבא שלה נפטר כשהיינו בנות 9, ואני זוכרת שהתפעלתי מתהליך ה'שבעה' ומהתמיכה האדירה שהמשפחה שלה קיבלה מהקהילה. בתור מישהי שגדלה ב"קהילה" של ארבע(!) נפשות, הדבר הזה נגע עמוק בלבי. בכל אופן, האמונות שלי היו מופשטות וחסרות תשתית, ולא היה להן שום ביטוי מעשי.

אבא שלי הזכיר לאחרונה, שלמעשה התפעלתי מהיהדות במשך שנים רבות; אני חשבתי שרק בגיל מאוחר יותר התחלתי לפנות אל היהדות כדי לתת לאמונותיי מסגרת. בכל אופן, לא מזמן שוחחנו על כך, והוא סיפר לי שהייתי מדברת הרבה על היהדות ועל עם ישראל, והוא אפילו מצא חוברת עבודה שבה כתבתי על סוכות ויציאת מצרים בגיל 11.

בנעוריי, היו מספר שנים שבהן כעסתי מאוד על אלוקים. משפחתנו עברה תקופה קשה במיוחד, ואני חוויתי אובדן של שני בני משפחה, לא יהודים, שהיו דתיים מאוד. בשלב זה, אני זוכרת ששאלתי את עצמי לראשונה אם יש בכלל אלוקים, ואם אני משטה בעצמי בהרגשה שמשגיחים עליי. עברתי תקופה כעוסה מאוד, ואני זוכרת את הימים הללו כקשים ואפלים במיוחד.

פסעתי לאורך מסילת הרכבת, וחשתי קשר עצום לאנשים שצעדו כאן לפני 50 שנה

אני לא יודעת מה בדיוק השתנה אצלי, אבל אני זוכרת בצבעים חיים ביקור באושוויץ-בירקנאו כשהייתי בת 16, במסגרת טיול בית ספר. כשפסעתי לאורך מסילת הרכבת אחרי בני כיתתי, פתאום השחירו השמים לחלוטין, ואני חשתי קשר עצום לאנשים שצעדו כאן לפני 50 שנה. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה הרגשתי קשר עמוק כזה לקהילה שאינה משפחתי הקרובה, וזה הדהים אותי. אחרי שחזרנו מפולין, החלטתי להתחיל לחקור את הנושא עמוק יותר, ולכתוב את הפרויקט שלי בהיסטוריה, בנושא "ביקורת על מכחישי השואה".

בערך באותו זמן, התיידדתי עם אריה והוא התחיל לספר לי על הדת שלו. אני זוכרת שנדהמתי מהפתיחות שבה דיבר על הקשר שלו עם אלוקים ומנחישותה של אמונתו. לפני כן, תמיד הרגשתי שמושג האלוקים הוא דבר מאוד אישי וכמעט מביך, אבל הוא היה כל כך גאה להאמין ולראות את עצמו כמי שנמצא בקשר קרוב ואישי עם ה'. התחלתי להרגיש שאולי גם אני יכולה לזכות בכזה קשר אישי כמוהו, ובמידת מה התחלתי לשקם את מערכת היחסים שהייתה לי עם אלוקים בילדותי.

אני חושבת שזאת הייתה תחילתו של המסע שהביא אותי אל המקום שבו אני נמצאת עכשיו. בערך לפני חמש שנים, החלטתי לבחון את ההנחה שלי שחוקים הם מגבילים מטבעם. התחלתי לאכול רק בשר כשר והפסקתי לערבב בשר עם חלב, כדי לבחון מה תהיה ההשפעה של זה עליי. הופתעתי מאוד לגלות כמה רחבה ועמוקה הייתה ההשפעה.

ראשית, פשוט נאלצתי לחשוב על האוכל שאני מכינה ואוכלת, זה עודד אותי לבדוק מאין הוא הגיע, ומתוך הצורך לחשוב עליו בצורה כזאת, קיבל המזון עבורי משמעות שונה (לא סתם 'דלק'). בשלב זה, עשיתי המון בירורים בנושא הכשרות. נושא החמלה על בעלי החיים והברכה על השחיטה, נגעו ללבי במיוחד.

ההשפעה השנייה והבלתי-צפויה הייתה שזה גרם לי לחשוב על זהותי. תמיד חשבתי על המוצא המעורב שלי, אבל נראה שזה סימן אותי כיוצאת דופן. כעת, חשתי משיכה לקהילה, דווקא דרך אותם מעשים שהפרידו ביני לבין יתר בני האדם. בנקודה זו, עדיין אכלתי במסעדות לא כשרות (אוכל צמחוני), והופתעתי כמה אני צריכה לחשוב על הזהות שלי, אפילו כשאני בוחנת תפריט או יוצאת לסופרמרקט. במקום להרגיש מוגבלת כפי שחשבתי בצעירותי, הרגשתי מיוחדת במידת מה, ונהניתי מההרגשה שהמעשה הפשוט של אכילה יכול להביא אותי להיות כל כך שקולה.

בסופו של דבר, זה גם השפיע על שינוי הזהות שלי בעיני אחרים. מצאתי את עצמי המומה מהתגובות החזקות שקיבלתי – רבים מחבריי חקרו אותי למה אני משנה בכלל את דרך החיים שלי. זאת הייתה הראשונה בסדרה ארוכה של התנסויות שבהן היה עליי להסביר את מעשיי, והייתה לכך השלכה כפולה – ראשית, זה עודד אותי לחשוב על הסיבות שבגללן אני עושה כל דבר, ושנית - זה הגביר את החיבור שלי לעם היהודי.

בעקבות ההחלטה הזאת, ביליתי זמן רב בקריאה לבדי ובהמון מחשבה על רגשותיי כלפי הדת, ועל המשמעות של להיות יהודיה. ככל שקראתי יותר, ככה מצאתי יותר רעיונות שהרגשתי שהם מבטאים את הערכים שכבר היו לי, כמו להתייחס לזולת בסבר פנים יפות, להיזהר במילים שאנחנו אומרים, כללי ההפרדה בין גברים ונשים, נתינת צדקה וכן הלאה. בייחוד התפעלתי מהרעיון שה' נוכח בעולם אך באופן נסתר, ושהוא אינו בר-השגה, כך שלעולם לא נוכל להבין אותו ממש. זה ביטא במילים את מה שתמיד הרגשתי, דבר שגרם לי לתחושת הקלה מסוימת, שבאה מתוך ההבנה שה' שונה כל כך מהאנושות, כל כך רחב ומקיף ועדיין קרוב באופן אישי.

הרגשתי כאילו אלוקים מקשיב לי

בתקופה זאת, התחלתי לחוות את החיים שלי בצורה שונה למדיי. הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את זה היא שהרגשתי שמלווים אותי כל הזמן. בזמן שקראתי ושקלתי אם כדאי לנסות להפוך להיות יהודייה, קרו כמה דברים שגרמו לי להרגיש שאלוקים מקשיב לי, וכאילו רומז לי שאני בדרך הנכונה. לפעמים, הייתי מנסה להוציא לעצמי את המחשבות האלה מהראש, וחושבת: "אני סתם אחת, למה שיהיה לו אכפת?" אבל זה נמשך וסיפק לי המון תמיכה. אפילו כעת, גיליתי שבזמנים קשים, תמיד קורה משהו שנותן לי לדעת שאני בדרך הנכונה ושעליי להמשיך.

ההרגשה של הקשר המתפתח הזה עם אלוקים, לא סיפקה לי רק חיזוק ונחמה; נראה לי שהיא השפיעה גם על מערכות היחסים האנושיות שלי. שירה, שמלמדת אותי לימודי יהדות, אמרה לי לפני זמן מה שאני צריכה להחליט את החלטותיי מתוך המחשבה "מה אלוקים רוצה שאני אעשה". כעת, אני מגלה שהשאלה הזאת עומדת מאחורי חלק ניכר מדרך החשיבה שלי היום. אני מרגישה שזה הפך אותי להיות יותר סלחנית, יותר נחושה לראות את הטוב בזולת, ותמיד חושבת 'האם אני עושה את הדבר הנכון?'. המשמעות של זה היא שלפעמים בחרתי לנהוג בדרך שאולי אכזבה אחרים; לפעמים נשארתי תשושה מהמאמץ להיות שם בשביל הזולת; ולפעמים אפילו ראו אותי אחרים באור שלילי (למשל, כשלא תמכתי במישהו שעשה דבר שנראה לי לא מוסרי). למרות הכל, אני מקבלת המון כוח מההרגשה שאני מנסה לחיות את חיי בדרך זו.

כל זה התרחש כתוצאה עקיפה מהניסיון שלי להכניס את ה' לחיי גם באופן מעשי.

הפעם הראשונה שבה הלכתי לבית כנסת, הייתה חוויה מרגשת מאוד עבורי, ואני ממש אסירת תודה שבחרנו לעשות את זה ביום כיפור; תפילת כל נדרי היא דבר שלא אשכח כל ימיי. אני שמחה גם שלפני שהלכנו לבית כנסת, למדתי כל כך הרבה בעצמי; ההתנסויות הלא-קלות של תפילת שבת ראשונה בבית כנסת, או מציאת בית כנסת שיתאים לי ושאוכל להרגיש בו רצויה, נעשו הרבה יותר קלות מעצם הבנתי, שהנה אני פותחת את הסידור בבית הכנסת ועומדת לדבר עם אלוקים. גם שילוב התפילה בחיי היומיום יצר עבורי בסיס שעזר לי להפיק את המרב מכל יום; כשאני אומרת 'מודה אני' וחושבת על להתחיל את היום "כמו אריה" - זה גורם לי לזנק מהמיטה בכל בוקר! תפילת שחרית, ברכות במשך היום כולו, ולעת ערב - בחינת מעשיי באותו יום, מזכירים לי להכיר תודה ולעצור לשקול מה אני עושה, מה עשיתי ביום שעבר ובמה אני יכולה לשפר את המחר.

היה זה מסע רציני; אבל במידה מסוימת, אני מרגישה כאילו נסעתי דרך ארוכה ובסופו של דבר חזרתי הביתה. השלמתי מעגל, חזרתי אל הקשר הקרוב והטהור שהיה לי עם אלוקים כשהייתי ילדה קטנה שמדברת אליו לפני השינה. ואני מקבלת כל כך הרבה כוח מההרגשה ששוב משגיחים עליי. שאני לא לבד.

7/3/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-11 דיונים

(11) תמי, 9/11/2012 01:52

יש לך עומק חשיבה מדהים.

התובנות שלך מאוד מיוחדות ונוגעות ללב.

(10) שושה, 30/7/2012 12:30

אלוקים ואני

תודה לך על הדברים העמוקים. זה נותן לנו מחשבה יותר עמוקה בעצם הקיום של הקב"ה. התפילות שלנו זה בעצם הדיבור והבקשה עם הקב"ה מה שטרוילי לחשוב שאני מתפללת אבל בעצם ראשי במקום אחר. זה מסדר את הראש. ושוב תודה

(9) , 1/4/2010 22:36

התפעלתי מאד מהקשר שאת מרגישה "לאלוקים", זה חיזק אותי, תודה רבה, אני מאחל לך שההרגשה העילאית הזו תמשיך לך עד 120 אמן! ! !

(8) קורל, 23/3/2010 21:38

ממש סיפור מעניין......

:תוציאי ספר את לא יודעת כמה נשמות של יהודים את יכולה להציל ושלא נדבר על שכבר הצלת יישר כח ה' ייתן לך ברכה והצלחה בכל מעשיי ידייך

(7) טליה, 14/3/2010 10:44

כל הכבוד על האומץ ןהרצון לברר!! נשמה גדולה את! בהצלחה בהמשך הדרך..

כל הכבוד על האומץ ןהרצון לברר!! נשמה גדולה את! בהצלחה בהמשך הדרך..

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub