לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כליה למסירה

כליה למסירה

מדוע תרמתי את כלייתי לאישה שאני לא מכירה.

מאת

אם בא לכם להכניס לשוק את מי שמדבר אתכם, פשוט תגידו שאתם מתכוונים לתרום כליה, ושאתם אפילו לא יודעים למי.

זה בדיוק מה שעבר עליי.

הכל התחיל בקולורדו לפני שלוש שנים, כשחבר טוב של בעלי נזקק לכליה. מסיבות שונות, אף אחד מבני משפחתו לא יכול היה או לא התאים לתרום לו כליה. כל מי שסבל בעבר מאיזושהי מחלה בכליות, מי שחלה במחלות שונות כמו סרטן למשל, מי שסוג הדם שלו שונה מזה של המקבל הפוטנציאלי, כבר אינו יכול לתרום לו.

באחד הלילות התעוררתי בשעה מאוחרת, וניגשתי לשאול את "הרב גוגל" כמה שאלות בנושא תרומת כליה. רק רציתי לברר במה בכלל מדובר. מצאתי שם המון מידע, והתחלתי להבין שעל פי הדרישות וההגבלות, מסתבר שאני בעצם מועמדת טובה לתרום כליה.

סוג הדם שלי הוא +O, מה שהופך אותי בעולם התרומות, לתורמת אוניברסאלית. אני יכולה לקבל תרומה רק מבעלי דם O, אבל אני יכולה לתרום לכולם. סוגי דם רבים יכולים לתרום רק לסוג הדם שלהם. חלקם, כמו AB, נחשבים למקבלים אוניברסאליים - הם יכולים לתרום רק לסוג הזהה להם, אבל יכולים לקבל מכולם. אני, כך הבנתי, נחשבת לתורמת אוניברסאלית, דבר שבהחלט מצא חן בעיניי. מה שנותר לי לברר כעת הוא האם אני יכולה להביא את זה לכלל מימוש.

אם יש ברפואה נושא שתמיד ריתק אותי, זה נושא תרומת האיברים. בתורה קיימים איסורים ותנאים רבים הקשורים לנושא התרומות, ולכן בכל מקרה צריכים להתייעץ עם סמכות הלכתית כדי לברר מה מותר ומה אסור.

לפני שנים רבות, כשגרתי בטורונטו, ניהלתי קמפיינים לחיפוש אחר מוח עצם עבור גבר צעיר מניו-ג'רסי, שחיפש תורם מתאים כדי להחלים ממחלת לוקמיה. למדתי המון על הנושא, וקראתי בהתלהבות לאנשים להצטרף לבנק מוח העצם. שנתיים אחר כך, פנו אליי בתור בעלת התאמה אפשרית למישהו. מאוד התאכזבתי כשלאחר בדיקה נוספת נמצאתי לא מתאימה.

ואז התעורר בי הרעיון לתרום כליה, ולאחר שדנתי בכך עם בעלי ועם הרב שלנו, החלטתי להציע את הכליה שלי לאותו ידיד. הוא נורא התרגש ולא ידע איך להודות על ההצעה. מייד נכנסנו למסלול הבדיקות הרפואיות, אולם, כבר בהתחלה החליט הצוות הרפואי שמכיוון שהגוף שלו הרבה יותר גדול משלי, הכליה שלי לעולם לא תצליח לתמוך בו. נדחיתי והתאכזבתי.

כמה חודשים אחר כך עברנו לוושינגטון לעבודה עבור אש התורה. יום אחד ראיתי מייל, שהסתובב ברשת הפנימית של אש התורה, שסיפר על ילד חולה מאוד בן 5 שזקוק לכליה. הגבתי למייל והסברתי שכבר ערכתי את הבירורים הדרושים, ושאני מרגישה שאני יכולה להיות מועמדת טובה לתרומת כליה.

איך אני יכולה לומר 'לא' למישהו אחר רק בגלל שאני לא מכירה אותו?

כמה ימים אחר כך קיבלתי תשובה שבסופו של דבר הילד יותר מדי חולה מכדי לעבור השתלה, אבל האם אני מוכנה להיבדק לתרומה עבור אנשים אחרים?

מי שענתה למכתבי הייתה חיה ליפשיץ, יהודייה שומרת מצוות מניו-יורק. לפני מספר שנים היא תרמה את כלייתה למישהו, ואחיה, יוסף, עשה את אותו הדבר. כעת היא מקדישה את זמנה כדי לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר.

זאת הייתה הדילמה המוסרית הראשונה בה נתקלתי. לחבר שלנו, כן. לילד קטן, כן. איך אני יכולה לומר 'לא' למישהו אחר, רק בגלל שאני לא מכירה אותו?

מילאתי טפסים ושוב נכנסתי לתהליך הבדיקות. המועמדות לתרומה היו שלוש נשים מניו-יורק, בשנות השלושים והארבעים לחייהן, שלכל אחת מהן כמה ילדים. כל השלוש היו חולות מאוד ונזקקו להשתלה באופן נואש.

עברתי את השלב הראשון, והגשתי בקשה להתקבל בתור "תורמת אלטרואיסטית" (שאין לה שום קשר למקבל/ת). עכשיו הייתי צריכה לדון על זה עם בעלי.

הסברתי לו שלא בדיוק ברור לי למה אני רוצה לתרום כליה, אבל אני באמת רוצה. הסברתי שבכל רגע הבדיקות עשויות לגלות שאני תורמת מתאימה. הוא לא התלהב וביקש לדון על כך זה עם הרב שלנו, אבל הסכמנו שבינתיים אני אמשיך להתקדם.

באותו שלב, רק מעטים ידעו מה אני מתכוונת לעשות, וכמעט כולם הגיבו באותה תגובה שלילית: איך אני יכולה לסכן את החיים שלי? יש לי ילדים ובעל ואחריות. מה אני חושבת? מה אם אני אצטרך יום אחד כליה? מה אם אחד מילדיי יזדקק לכליה ואני לא אוכל לתת לו?

ניסיתי להסביר להם שהסיכון לתורם נמוך מאוד, בערך זהה לכל ניתוח אחר שכולל הרדמה מלאה. שמשך ההחלמה דומה להחלמה מניתוח קיסרי (בלי תינוק קטן שצריכים לטפל בו 24 שעות ביממה). הסברתי שבהחלט חשבתי טוב, וגם ערכתי בירור מקיף. ושאם אתה תורם כליה, ומאיזושהי סיבה תזדקק בהמשך הדרך לכליה בעצמך, במקום לחכות בתור הארוך שנמשך מספר שנים, מקפיצים אותך לראש הרשימה... ובכן, זה ביטוח טוב (למרפאת תרומות הכליה, במרכז מונטיפיורי, היה רק מקרה אחד כזה במשך 20 השנים בהן הם עוסקים בהשתלות).

שאלתי את פט, האישה המקסימה שמנהלת את מרפאת ההשתלות, מה אם אחד מילדי או הוריי יזדקק לתרומה בעתיד? היא סיפרה לי שששה חודשים אחרי שהיא קיבלה את תפקיד ניהול מרפאת ההשתלות, אחיה חלה ונזקק לכליה. היא החליטה לתרום לו את שלה ולהציל את חייו. כמה שנים אחר כך, היא חלתה בסרטן והתגברה על המחלה. היא אמרה לי שאם היא הייתה מהססת ומתעכבת עם התרומה, היא כבר לא הייתה יכולה לתרום אותה בגלל הסרטן. במילים אחרות, ה' מנהל את העולם, וכשעומדת לפנינו מצווה, אפשרות להציל חיים, צריכים למהר ולתפוס אותה. יתכן שההזדמנות לעולם לא תחזור. לא לעשות כלום ולחיות בעולם של "ומה אם...?" עלול לעלות במחיר חיים.

הסברתי גם לכל השואלים, שהרבה יותר נוח לי לתרום את הכליה דווקא לאדם שאני לא מכירה, ולא למישהו שאני כן. תארו לעצמכם שהייתי תורמת כליה לחברה, ואחרי כמה חודשים הייתי מבקשת ממנה לעשות לי טובה ולהסיע במקומי את הילדים לבית הספר. היא הייתה אומרת שהיא עסוקה מדי ולא יכולה לעשות את זה. מה הייתי חושבת אז? אני נתתי לך את הכליה שלי, ואת לא יכולה להחליף אותי יום אחד?!

בדיקות 1-2-3

מרפאת התרומות העבירה לי במייל ובטלפון רשימה ארוכה של בדיקות רפואיות שאני צריכה לעבור, לפני שאוכל לממש את רצוני – ממוגרמה, בדיקות CT, סריקות כליות... – הבהירו לי שאני יכולה להתחרט ולסגת בכל שלב. ואני עדיין לא סיפרתי כלום למשפחה הרחבה שלי. לא רציתי שהם ידאגו. ומה אם בסוף יתברר שאני לא מתאימה?

חלק מהבדיקות נערכו במרפאה הרגילה, אבל את חלקן הייתי צריכה לעבור במרכז ההשתלות בניו-יורק. כשחזרתי לארה"ב לאחר ביקור בארץ, הייתה לי שם חניית ביניים, ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהישאר שם במשך יומיים כדי לעבור הכי הרבה בדיקות שאפשר.

רבקה, החברה שאיתה נסעתי לישראל, נשארה איתי בניו-יורק. היא מאוד דאגה מכל "עניין הכליה הזה", כפי שהיא קראה לו, אבל בתור חברה טובה באמת היא הסכימה להישאר איתי כדי לעודד ולתמוך.

בסופו של דבר, תפקידה היה הרבה יותר מעידוד ותמיכה. אחת הפרוצדורות כללה בדיקה שריתקה אותי למיטה במשך 24 שעות, בחשש שמא תנועה כלשהי תפגום בתוצאותיה. רבקה הייתה צריכה לצאת ולחפש עבורי מזון כשר, ולהמתין לי במשך 24 שעות.

החלק הקשה ביותר ביומיים האלה היה דווקא עם הגעתנו לארה"ב. חצינו זה עתה את העולם מישראל עד ארה"ב, הגענו אחרי מסע מסחרר והיינו זקוקות למקלחת הגונה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש קנדי מוקדם בבוקר, ביום בו טורנדו מוזר חלף על ניו-יורק.

העיר הייתה בכאוס והכבישים ממש סיוט. בתנועה הזוחלת בקושי, לקח לנו 5 שעות להגיע משדה התעופה לרובע ברונקס. במשך הנסיעה ניסינו לעודד את הנהג, שנראה יותר תשוש ומסוחרר מאיתנו. הוא בהחלט לא רצה להיות בדרכים ביום הזה, ואני חששתי שהוא עוד מעט יעצור ויגיד לנו 'עד כאן', אז שלפתי את "קלף הכליה" בתקווה לעורר את אהדתו.

"למה אלוקים נתן לנו שתי כליות אם אנחנו צריכים רק אחת?" עניתי לו: "אחת בשבילנו ואחת כדי לתרום לאחרים"

הנושא ממש ריתק אותו והוא שאל, "למה אלוקים נתן לנו שתי כליות אם אנחנו צריכים רק אחת?" "אחת בשבילנו ואחת כדי לתרום לאחרים", עניתי לו מייד, כשאני מצטטת את ד"ר גרינשטיין, רופא שומר מצוות מהמרפאה.

כשהגענו סוף סוף – מרושלות, סחוטות וחלשות עם כל המטען שלנו – מתאם ההשתלות הגיע לקבל את פנינו בלובי בית החולים. הוא העיף מבט אחד אל רבקה ושאל אותה, "את מקבלת הכליה?"

כל אחר הצהריים עבר עליי בבדיקות כאלה ואחרות, ובינתיים, רבקה ארגנה לנו חדר במלון שסיפקו לנו, בקרבת בית החולים. מאוחר יותר באותו לילה צחקנו איך חשבו שהתרומה מיועדת לה.

"את יודעת, רבקה", אמרתי ברצינות פתאומית. "אם את היית צריכה כליה, הייתי נותנת לך את שלי".

"כן", היא אמרה, "אני יודעת".

"אז איך אני יכולה לא לתת את הכליה שלי, רק בגלל שמדובר בנשים שאני לא מכירה? מישהו מכיר אותן. הן הנשים של מישהו, אחיות, חברות ובנות."

"בסדר", היא אמרה. "אני מבינה".

מבדיקות להשתלה

המשכתי לעבור את שלל הבדיקות ולהתקדם בשמחה לשלב הבא. היה נעים גם לדעת שברוך ה' אני בריאה מכף רגל ועד ראש. סיפרו לי שהרבה פעמים חייו של תורם פוטנציאלי ניצלו, כשבבדיקות ההכנה התגלו אצלו דברים שעלולים היו לא להתגלות אלמלא כן.

בעלי עדיין לא היה לגמרי משוכנע לגבי הצעד שלי. הוא ניהל מחקר אישי משלו, שוחח עם נפרולוג (רופא מומחה למחלות כליות) והתייעץ עם הרב שלנו. הרופאים הבהירו לו שאדם יכול לנהל חיים תקינים ונורמאליים לחלוטין עם כליה אחת. הרב אמר לו שהצלת חיים היא מצווה גדולה, ושהוא צריך לתמוך בי בכל דרך אפשרית. בעלי נסע למרפאה, פגש את צוות המשתילים, ונתן לי 100% תמיכה.

התקשרו אליי ממרפאת ההשתלות כדי ליידע אותי שהם בישרו למקבלת שנמצא עבורה תורם ושההשתלה אמורה להתבצע בתוך שבועיים. הם לא סיפרו לה עד לרגע האחרון – משום שקשה מאוד לשמוע שנמצא עבורך תורם, ובסוף מאיזושהי סיבה זה נופל.

מה הסיבות לביטול תרומה? הסיבה העיקרית היא שהתורמים הפוטנציאליים מתחרטים, מתוך ספקות וחששות אישיים ו/או מלחץ שלילי שלפעמים מופעל עליהם מהמשפחה והחברים. בשני מקרים שונים אנשים בעלי כוונות טובות ישבו איתי וניסו לשכנע אותי לא לעשות את "עניין הכליה הזה". אם לא הייתי עורכת קודם בירורים מקיפים כל כך הסותרים את חששותיהם, ואם לא הייתי מגיעה להחלטה חד-משמעית לעשות את זה, גם אני הייתי מתחרטת.

במרפאה שאלו אותי אם אני מעוניינת לשוחח עם האישה שעתידה לקבל את הכליה. "כן... לא... כן!"

היו לי רגשות מעורבים בהחלט. מה אם היא לא תמצא חן בעיני? מה אם היא תהיה שיפוטית? או, כפי שהזהירה אותי ידידה אחת, מה אם היא משתמשת בסמים או מעשנת בין המשפטים? ויותר מזה, חששתי ששיחה כזאת עלולה להיות מוזרה מאוד.

בסופו של דבר החלטתי שאני רוצה לדבר איתה, אבל רק בתנאי שהיא מרגישה נוח לדבר איתי. ביקשתי שיתנו לה את המספר שלי, ויגידו לה שהיא לא צריכה להרגיש שהיא חייבת לדבר איתי.

בשני הימים הבאים לא ניתקתי את הנייד שלי לרגע, אפילו כשלימדתי. הלב שלי ממש ניתר בכל פעם שהוא צלצל. אבל זאת לא הייתה היא. בסופו של דבר, בלילה השלישי, הטלפון צלצל בדיוק כשנכנסתי לכיתה, וזאת הייתה היא.

קבענו לשוחח בעוד שעה, אחרי השיעור. מסרתי את השיעור נסערת מאוד, ואחריו נכנסתי למשרד ועניתי לשיחה. שוחחנו במשך ארבע שעות.

"אין מילים", היא פתחה.

בנקודה כלשהי היא שאלה אותי, "מי את?"

"את ליד המחשב? שאלתי אותה. "תיכנסי לאתר שלי – ובכן, זאת אני."

רצינו לדעת הכל זו על זו – הילדים, העבודה, הכל. זאת הייתה אחת השיחות המשמעותיות ביותר בחיי.

גיליתי שהיא אישה אמיצה במיוחד, ואם לשבעה ילדים. שהיא מבוגרת ממני בשנה, ושלפני שנה וחצי, בבדיקות דם שגרתיות לקראת ניתוח שבר, היא גילתה שהיא חולה במחלת כליות קטלנית, KPD.

בישראל, זקוקים כ-1,000 איש לתרומת כליה. רק 150 כליות מושגות מנתיחה שלאחר המוות ומתורמים חיים גם יחד

התרופה היחידה למחלתה היא השתלת כליה. דיאליזה, שיכולה לקיים את הגוף במשך חמש עד שבע שנים, הורסת את המערכת החיסונית של האדם וכובלת אותו לחיי ייסורים. בארץ למשל, ממתינים בין 500-700 איש לתרומת כליה, ומספר דומה של חולים עובר ניתוחי השתלה בחו"ל. רק כ-150 כליות מתקבלות מידי שנה מנתיחות שלאחר המוות ומתורמים חיים, ובינתיים, נפטרים בכל שנה כ-10% מהממתינים. בארה"ב המספרים גדולים כמובן פי כמה וכמה. כ-70,000 איש ממתינים להשתלה, ורק 6,700 כליות מושגות בכל שנה.

תרומת כליה מאדם חי מכפילה את סיכויי הקליטה, מכיוון שהכליה בריאה וטרייה. ואם אדם מקבל כליה לפני שהוא מתחיל לעשות דיאליזה, סיכויי ההחלמה שלו מוכפלים שוב. המון אנשים נפטרים מידי שנה תוך כדי המתנה.

נסעתי להשתלה בניו-יורק עם חברתי רבקה, שהתנדבה ללוות אותי כדי שבעלי יוכל לטפל בילדים בחזית הביתית. קהילת התלמידים והחברים התלכדה וארגנה עבורם ארוחות והסעות, כדי להסיר מליבי את העול. בשלב זה, כל כך הרבה אנשים התגייסו לעזור ולתמוך בנו.

הניתוח נקבע ליום חמישי, ואני הייתי צריכה להגיע לשם שלושה ימים קודם, כדי לעבור בדיקות אחרונות. ביום שני בו הגענו, התקשרה אליי מקבלת הכליה, והזמינה אותנו אליה לארוחת ערב משותפת. הייתי נרגשת ולחוצה גם יחד. הרגשתי כאילו אני עומדת לפגוש אחות תאומה שהפרידו ממני בלידה. בילינו ערב נפלא במיוחד איתה ועם בעלה.

אנחנו כל כך דומות בתחומים רבים, ובעלה אפילו הזכיר לי את בעלי! ברור שזה היה שידוך משמים. היא הכינה עבורנו סעודת בריאות מדהימה ביותר, ומובן שהיא לא יכלה לאכול ממנה אפילו פירור. הדרך היחידה בה היא הצליחה להימנע מדיאליזה, הייתה שמירה קפדנית על התזונה. מהיום בו התגלתה מחלתה, היא לא צרכה גרם אחד של חלבון, מוצרי חלב, פירות הדר, אשלגן ורכיבי מזון רבים אחרים. היא סיפרה לי שבשבילה ארוחת צהרים זה חסה עם פריכיות אורז. לפינוק, היא שמה טיפונת מיונז מעל.

מזוויות מסוימות הפגישה הייתה מוזרה, אבל יחד עם זה, היא גם הייתה מאוד מעוררת. במשך השנה וחצי שבהן היא חולה, היא חיתנה שלושה ילדים. היא הראתה לי את אלבומי החתונה, ואחר כך שאלתי אותה על מה היא חשבה בחתונות, כשהיא יודעת שהזמן שלה הולך ואוזל. "בכל חתונה ידעתי שהילד הזה יהיה בסדר. הם נישאו לאנשים טובים. אם אני צריכה למות, אולי יהיה להם קשה, אבל הם יוכלו להמשיך הלאה. רק רציתי לחיות מספיק, כדי להספיק לחתן את שאר הילדים. ואז אוכל ללכת בלב שקט."

לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי חזקה כל כך. מול מצבה המפחיד, היא תמיד שמרה על חיוך; אמונתה באלוקים מעולם לא התרופפה, ולמעשה, רק התחזקה; היא המשיכה לעבוד כרגיל, והייתה בלי ספק מקור הכוח של המשפחה.

בלילה שלפני הניתוח היא התקשרה כדי לומר לי שאני לא חייבת לעשות את זה. "לורי, את לוקחת סיכון ואני רוצה שתדעי שאת באמת יכולה לשנות את דעתך. ואני אבין אותך."

כל כך התפעלתי, אבל הבטחתי לה שמחר ב-6 בבוקר אני אגיע לבית החולים כמתוכנן.

באותו לילה התקשרתי אל הוריי ואחיי וסיפרתי להם בפעם הראשונה מה אני עומדת לעשות. הם אמנם הופתעו, אבל תמכו בי באופן יוצא דופן. התנצלתי שזרקתי את זה עליהם ברגע האחרון, אבל לא רציתי שהם ידאגו.

גם אחותי לכליה ספרה לילדיה על הניתוח ברגע האחרון. כמה חודשים קודם, חשבו שנמצאה לה תורמת, אבל יומיים לפני הניתוח התרומה בוטלה. נמצא חלבון בשתן של התורמת, דבר שמפחית את סיכויי ההשתלה, והאכזבה שברה את המשפחה שלה.

היום הגדול

הרבה אנשים שאלו אותי אם אי פעם התעוררו בי ספקות. היה רק רגע אחד שבו היססתי. זה היה כשצעדתי עם האחות אל חדר הניתוח. נכנסנו למבוא הסטרילי למחצה, שלפני חדר הניתוח עצמו. "הגענו", היא אמרה.

"רק רגע", אמרתי. "אני צריכה להתפלל."

עצרתי שם ואמרתי קריאת שמע, וביקשתי מאלוקים לתת לי לחיות ושהניתוח יהיה מוצלח במיוחד, ושגם היא תחיה.

"בסדר", אמרתי. "אני מוכנה".

ראיתי את האורות, את שולחן הניתוחים הארוך עם הרצועות, וקפאתי. "מה אני הולכת לעשות?"

ואז היא פתחה את דלתות חדר הניתוח, ואני נבהלתי למצוא שם כל כך הרבה אנשים, כולם מתרוצצים ועושים כל מיני דברים עם ציוד ומכונות. ראיתי את האורות, את שולחן הניתוחים הארוך עם הרצועות, וקפאתי. "מה אני הולכת לעשות?" ואז עצמתי את עיניי ואמרתי לעצמי, "פשוט תעשי את זה. פשוט תעשי את זה".

נשכבתי על השולחן, והדבר הבא שאני זוכרת היה בחדר ההתאוששות בו סיפרו לי שהניתוח הצליח ושהכל בסדר.

הכל עבר. אבל באמת רק התחיל.

החיים שזה נתן לי

זה היה ניתוח לפרוסקופיה, ואני נשארתי להתאושש בבית החולים רק כמה ימים. באותו זמן, ילדיה הגדולים של אחותי לכליה, ומשפחתה הנרחבת זרמו לחדרי. הם בכו והודו לי שהצלתי את חייה. כשהרגשתי טוב יותר, הייתי צועדת במסדרון כדי לבקר אותה. היא התקדמה מצוין, והיא שוב אמרה לי, שאין לה מילים. הצורה היחידה שהיא יכולה לתאר את מה שהיא חשה, זה שהיא הרגישה כאילו משאית ענקית דוהרת לעברה במלוא המהירות, ופתאום אני הופעתי משום מקום, הושטתי ידיים ובלמתי אותה.

ה' נתן לי הזדמנות לתת לה חיים, והכרת התודה שהיא ובני משפחתה חשו כלפיי הייתה אדירה. הבנתי שצריכה להיות לי אותה הכרת תודה כלפי הוריי, שנתנו לי חיים. התביישתי לגלות באיזו פשטות אנחנו מקבלים את עובדת היותנו כאן, וכמה מעט הכרת תודה יש לנו לאנשים שאפשרו למציאות הזאת להתקיים.

אני עדיין מעבדת את כל החוויות, ומרגישה מאוד קטנה מול פני האימה וחוסר היציבות שבחיים ובמוות.

לא לכל אחד מתאים לתרום כליה. יש כאלה שפשוט לא יכולים, בגלל היסטוריה רפואית אישית או משפחתית. אבל כמו שאמרה לי מישהי קצת לפני שיצאתי לבית-החולים, "לורי, אולי אני לא אתרום את הכליה שלי, אבל בזכות המעשה שלך, אני אהפוך לאדם שנותן יותר".

תודה לא-ל שאני שוב על רגליי ומתכוננת להסיע את הילדים מחר ללימודים - בחזרה אל החיים הרגילים. אני משוחחת עם אחותי לכליה כמעט כל יום, והיא מתקדמת מצוין. מדד הבקרה לחולי כליה הוא רמת הקראטינין בדם. ברמה 10, חייבים לקבל דיאליזה. כשהיא נכנסה לניתוח היא עמדה על 9. 24, כמה שעות אחרי ההשתלה היא הגיעה ל-2. ביום בו היא יצאה מבית החולים היא עמדה על 1.6, ה' ברא את הגוף שלנו בצורה מופלאה. קשה לי ולה לראות אנשים שאוכלים אוכל לא בריא או מעשנים - איך הם מסוגלים להשחית גוף נפלא ויקר כל כך?

בני אדם יצרו מכונות דיאליזה גדולות כדי לסנן את הפסולת שהכליות שלנו לא מצליחות לסנן. ועדיין, הן מצליחות לעשות רק 15% ממה שהכליה הקטנה שה' ברא מסוגלת לעשות.

תיהנו מהחיים שלכם. אבל תשמרו על החיים שקיבלתם. ובבקשה, עשו מה שביכולתכם כדי לעזור לאחרים לשמור על שלהם.

אם ברצונכם לתרום כליה, צרו קשר עם המרכז הלאומי להשתלות, בטלפון מספר 1-800-609-610, או בכתב לפקס 03-6957344 (בצירוף שם ומספר טלפון ליצירת קשר).

21/11/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 44 תגובות ב-38 דיונים

(38) dr alex, 12/1/2018 14:33

dralexspeciallist@gmail.com

יום טוב לכולם, למכור כליה. להציל חיים כל התורמים המעוניינים צריכים לפנות לצוות שלנו מידע נוסף באמצעות דואר אלקטרוני: dralexspeciallist@gmail.com או מה זה App ודאו שאתם לא תהססו ליצור איתנו קשר בברכה

שלי, 11/3/2018 20:32

כליה בתשלום b

0507664402 b

(37) ימין, 10/12/2017 23:10

מחפש כיליה לאחי

אני מחפש תורם כיליה לאחי דחוף דחוף סוג דם o

(36) Dr. Tori A, 10/7/2017 00:01

מכירת כליות

למכור את הכליה עבור פיצוי כספי טוב מאוד. לקבלת מידע נוסף, כתוב לכתובת הבאה. דוא"ל: donorslist@live.com Thank you

(35) יוסי, 6/6/2017 06:30

זקוק לתרומת כליה דחוף

שלום אנשים טובים אני מחפש כליה סוג דם O בשבילי ,אני לפני התחלת דיאליזה, בן 64 חולה לב (לאחר ניתוח לב פתוח) אחי נפטר לפני מספר חודשים והכליה שלו לא התאימה. אודה מכל הלב למי שיכול להציל אותי ולתרום לי כליה. יוסי yosefhirsh@walla.com 052-2433558

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub