לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: בא
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




המקפצה לצמיחה רוחנית

המקפצה לצמיחה רוחנית

פסח: למה קורים דברים טובים לאנשים טובים.

מאת

יום אחד בשנת 1962, קרה דבר נורא לדיק וג'ודי הויט. לאחר תשעה חודשי ציפייה מאושרת ללידת תינוקם הראשון, משהו השתבש מאוד. חבל הטבור נכרך סביב צוואר התינוק בזמן הלידה, ועצר את זרימת הדם למוח. התינוק נולד פגוע מוח ומשותק בארבעת גפיו, בנוסף לשיתוק מוחין. הרופאים אמרו שהילד יהיה צמח כל חייו, והמליצו להכניס אותו למוסד.

דיק וג'ודי סירבו. הם הביאו את בנם ריק הביתה, נחושים לעשות את הטוב ביותר שאפשר במצבו. שש שנים אחר כך, כשבית הספר המקומי סירב לקבל את ריק כתלמיד, דיק וג'ודי עצמם לימדו אותו את האלף בית.

למרות שריק לא יכול לנוע או לדבר, דיק וג'ודי היו בטוחים שהוא קולט מה שמתרחש סביבו, ושהוא אינטליגנט לא פחות משני אחיו הצעירים ממנו. כשריק היה בן 11, הוריו אספו 5,000$ ופנו למהנדסי מחשבים באוניברסיטת טאפטס בבקשה שיבנו מחשב שיאפשר לריק לתקשר, תוך שימוש בתנועות בהן הוא שולט - תנועות ראש עדינות לצדדים. המהנדסים סירבו, ואמרו שאין לילד הזה מה לתקשר, כי שום דבר לא קורה בתוך הראש שלו.

"זה לא נכון!" התעקש דיק. "ספרו לו בדיחה." אחד המהנדסים סיפר בדיחה, וריק התגלגל מצחוק. כמה חודשים אחר כך, המחשב הגיע לבית משפחת הויט במסצ'וסטס. בלחיצה על מתג בצד ראשו, ריק הקליד את המילים הראשונות בחייו.

בגיל 13, ריק התקבל סוף סוף לבית ספר רגיל. שנתיים אחר כך, תלמיד ספורטאי מבית הספר עבר תאונה שהותירה אותו משותק. בית הספר ארגן מרוץ 5 מייל לזכותו, וריק כתב במחשב שלו, "אני רוצה לעשות את זה."

כשאני רץ, אני מרגיש שהמוגבלות שלי נעלמת

למרות שדיק הויט, נחת לשעבר ששירת בחיל האוויר האמריקאי, כבר לא היה בכושר, הוא הסכים לדחוף את כיסא הגלגלים של בנו במרוץ. כשהם חצו את קו הסיום, ריק חייך מאוזן לאוזן. בבית הוא כתב על המחשב שלו, "כשאני רץ, אני מרגיש שהמוגבלות שלי נעלמת."

זה כל מה שדיק הויט היה צריך לשמוע. בשלושת העשורים מאז, דיק דחף את כיסא הגלגלים של בנו דרך 65 מרתונים ו-224 תחרויות טריאתלון (תחרות ספורט הכוללת שלוש תחרויות שונות המשולבות לתחרות אחת, בדרך כלל ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים), כולל 6 תחרויות איש הברזל. בקטעי הרכיבה על האופנים, ריק יושב בחזית האופנים של אביו; במקצי השחייה, ריק שוכב בסירת הצלה שקשורה בחבל למותניו של אביו. שום דבר מכל זה לא בא לדיק בקלות. לפני הטריאתלון הראשון שלו, הוא היה צריך ללמוד לשחות. "בהתחלה שקעתי כמו אבן", נזכר דיק, "ולא נסעתי על אופנים מאז שהייתי בן 6". ב-1992, הצמד של האב והבן, המכונים 'צוות הויט', "רכבו ורצו מסע של 3,735 מייל, בו חצו את ארה"ב במשך 45 יום.

ב-1992, דיק ייסד את קרן הויט, "לשיפור החיים והניידות למוגבלים, ולשילוב בעלי הקושי הפיזי בחיי היומיום."

בסרט תעודה בו צפיתי על משפחת הויט, רואים את דיק, גבר בגיל העמידה, כשזרועותיו נשלחות קדימה במים, והוא שוחה כשהוא מושך את הסירה עליה שוכב בנו המשותק בן ה-35 ומחייך. כאשר הם חוזרים לחוף, דיק רוכן ובקושי ברור מרים את ריק מהסירה. הוא נושא את בנו בזרועותיו למרחק של כ-20 מטרים עד לכיסא גלגלים המחובר לאופניים שממתינים לו, כשמשני עברי הדרך הקצרה אל מסלול הרכיבה, עומדים אנשים ומוחאים לו כפיים.

בכל פעם שאני צופה בסרט עליהם, מתעוררות בי שתי תגובות. קודם אני בוכה למראה גדולתו הברורה של האדם; ואז אני שואלת את עצמי אם הוא היה זוכה להיות כל כך גדול אלמלא חייו הוכו – וחושלו – על ידי המזל הרע.

להפוך שווה

בפסח אנחנו חוגגים השחרור האלוקי של אבותינו משעבוד מצרים, לפני 3321 שנה. חז"ל שאלו את השאלה המתעוררת מאליה: אם אלוקים הוא בעל הכוח היחיד בעולם, האם לא אלוקים הוא זה שהכניס אותנו לעבדות מלכתחילה?

בחירה חופשית משמעותה שבני אדם, כמו פרעה, יכולים לבחור לעשות רע, אבל אם הם מעלליהם יצליחו או לא, זה כבר תלוי באלוקים.

למעשה, השאלה מתחדדת יותר, כשקוראים את פרק ט"ו בבראשית עם המפרשים הקלאסיים. כשאלוקים מבטיח לאברהם שצאצאיו יירשו את ארץ ישראל, אברהם, שרגיל לברית הדדית, שואל כיצד תתממש ההבטחה החד-צדדית הזאת אם בניו לא יהיו ראויים לה. ה', לכאורה בלי קשר, עונה שצאצאיו של אברהם יהיו עבדים בארץ זרה וישועבדו שם במשך 400 שנים.

המפרשים הקלאסיים מסבירים שסבל העבדות יהפוך את צאצאיו של אברהם ראויים לרשת את הארץ.

אנחנו נוטים לחשוב על סבל כעונש. הפסוק הזה, שבו החלטת האלוקים לשעבד את צאצאי אברהם קודמת בבירור לכל סטייה מצידם, מציעה פרדיגמה חדשה: סבל ככלי מחשל לצמיחה וגדולה.

איזו תכונה היה צריך עם ישראל לרכוש, אותה הוא יכול להשיג אך רק מתוך ניסיון השעבוד?

התלמוד טוען שהתכונה שמאפיינת את היהודים היא רחמים. התלמוד מרחיק עוד יותר ואומר שאם אתה פוגש יהודי חסר רחמים, מותר לך להטיל ספק ביהדותו.

אין ספק שהרחמים היהודים אחראים לכך, שיהודים עומדים בחזית כל תנועה חברתית שנועדה להקל את הסבל מהמקופחים. הרחמים האלה חושלו בשלב המעצב של התפתחות עם ישראל – בכור היתוך השעבוד במצרים.

הסדר אינו מנציח רק את גאולתנו, אלא גם את הסבל שהוביל אליה

כך, שולחן הסדר עמוס סמלים של סבל: המרור, מי המלח שמסמלים דמעות, החרוסת שמזכירה את הטיט, ואפילו המצה, שנקראת גם "לחם חירות" וגם "לחם עוני". האם תוכלו לדמיין חגיגת יום עצמאות מלאה בסימנים לסבל שקדם לה: מדי אסירי מחנות? חבלי תליה מהגרדומים עליהם הוצאו להורג לוחמי המחתרות? משקל היתר שניתן לסממני הסבל בליל הסדר, ממחיש שהסדר לא בא לחגוג רק את גאולתנו, אלא גם את הסבל שהוביל אליה.

אחת מארבע מצוות התורה של הסדר היא לאכול מרור. אנחנו מצווים לא רק להסתכל על המר ולהיזכר בו, אלא להחדיר אותו לתוכנו בפועל. רק ב"בליעת" הסבל שמוגש לנו, אנחנו יכולים למעשה להשיג גאולה.

רע=כואב?

היהדות לא משבחת סבל. למעשה, בסדר תפילות הימים הנוראים, אנחנו מבקשים מחילת עוונות, אבל "לא על ידי יסורין וחולאים רעים". אסור לנו לבקש ניסיונות קשים בחיינו, ובכל זאת, היהדות מבינה שמטרת החיים היא חירות אישית וקולקטיבית (שבירת המגבלות, תיקון העבירות והשגת הפוטנציאל הרוחני המלא שלנו), ושתהליך הגאולה כולל הרבה פעמים קשיים, כאב ומאמץ.

אחת האשליות הנפוצות ביותר היא שחיים מוצלחים מאופיינים בנוחות והנאה. לכן, כל דבר שמפריע לנוחות ולהנאה שלנו (כמו מחלות, לידת ילד מוגבל, הפסד כלכלי או מוות של אדם יקר) הוא מעצם טבעו "רע". עבור רבים, עצם השאלה, "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?" עומדת על ההגדרה של "רע" כשווה ל"כואב".

בטרמינולוגיה היהודית, חיים מוצלחים מאופיינים בצמיחה פנימית שיוצרת אדם בעל רחמים עמוקים. וכדי לרכוש את המאפיין הזה, צריכים בדרך כלל לעבור דרך אתגרים וקשיים.

האם חירות היא בריחה מכל צער וסבל, או שמא ניסיון לקבל אותם כאתגר ולנסות לצמוח מתוכם?

מודל ה"נוחות והנאה" יוצר אנשים שטחיים. מודל ה"צמיחה פנימית דרך קושי" יוצר אנשים כמו דיק הויט. לב הבעיה הוא איך אתה מגדיר חירות? זאת השאלה הדוממת שעומדת מאחורי ליל הסדר. האם חירות היא לשכב על החוף במשך שנה? לברוח מכל כאב? או אולי לאמץ אתגרים ולהשתמש בהם כמקפצה לצמיחה פנימית?

עצם המלה 'פסח' משמעותה פסיחה ודילוג. כך, פסח הוא העת להחליף את התפיסה של "קושי כעונש", בפרדיגמה של "קושי כהזדמנות לדלג קדימה".

זה לא אומר שסבל מוליד בהכרח גדוּלה רוחנית. מרכיב הכרחי נוסף בנוסחה הזאת, הוא כיצד אנחנו מגיבים לקושי שעומד בדרכנו. להלן מספר אפשרויות:

קושי + התחמקות = בינוניות רוחנית

קושי + דחייה = מרירות

קושי + קבלה = צמיחה רוחנית

שימוש בקושי כקרש קפיצה = גדולה רוחנית

קרש הקפיצה

בקיץ שעבר, הגיעה לירושלים משפחה ממנצ'סטר-אנגליה. האב, ליאון פיליפס, היה עורך-דין מבוקש בסביבות גיל הארבעים לחייו, כשעבר אירוע מוחי כמעט קטלני. חמש שנים ושלושה ניתוחים קשים אחר כך, ליאון יושב בכיסא גלגלים, הצלחתו המשפטית לשעבר נגוזה, משאביה הכלכליים של המשפחה מצומצמים עקב הוצאות רפואיות עצומות, והאמונה והאופטימיות שלהם במצב ירוד. ישבתי איתם בלובי המלון בירושלים, וחשתי שאין בכוחי לעודד אותם. אחרי הכל, מה אני מבינה בקשיים עצומים כאלה?

ואז קפצה לי הברקה: קחי אותם אל ד"ר רחמים מלמד-כהן! ד"ר מלמד כהן סובל ממחלת לו גריג, משותק לגמרי ומחובר למכשירי החייאה מזה 11 שנים. במצב הזה הוא הצליח לכתוב תשעה ספרים, תוך שימוש בתנועת העין בלבד, באמצעות מחשב מיוחד. התקשרתי לביתו, ונכדתו הציגה בפניו את הבקשה. תשובתו של ד"ר מלמד כהן הייתה קצרה: "כן, בואו!"

לוסיל פיליפס הכניסה במאמצים רבים את בעלה אל המונית, ואת כיסא הגלגלים אל תא המטען, ויצאנו לדרך. המעלית שד"ר מלמד כהן התקין בשלביה הראשונים של מחלתו, העלתה את ד"ר פיליפס בכסא הגלגלים שלו, אל דירתו של ד"ר מלמד כהן בקומה השנייה.

ואז הם נפגשו, שני אנשים רתוקים לכסא גלגלים, שחייהם הוכו בחולי הרסני. במכתב הבא, לוסיל פיליפס מתארת את הביקור כ"נפלא במיוחד":

הרגשנו כזאת זכות להיפגש [עם ד"ר מלמד כהן] ולהיחשף לדרך בה הוא יכול לנהל את חייו מתוך אמונה, שמחה ונחישות, למרות השיתוק שלו. חשנו שזכינו בכבוד, מכך שנתנה לנו אפשרות לשוחח איתו, והרגשנו שם כל כך רצויים... באמת הרגשנו התפעמות מוחלטת ממנו ומבני משפחתו!

ד"ר מלמד כהן קרא לאחד-עשר השנים מאז שיתוקו המוחלט, "השנים הטובות ביותר בחיי". כששאלו אותו כיצד יתכן, שהרי חייו הקודמים היו מלאים בהישגים מקצועיים ואושר משפחתי, הוא הסביר שהחולי שלו גרם לו לעמוד מול אתגרים שמעולם לא העלה בדעתו שיוכל לנצח. ולכן, הוא הגיע לדרגות בלתי צפויות לחלוטין של עומק הרחמים.

חייו עם מחלת לו גריג לא היו קלים או נעימים, אבל מלאי הצלחה.

4/4/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) מעוז, 13/8/2009 17:55

קישור לסרטון

מאמר מדהים,תודה רבה. הנה קישור לסרטון על דיק וריק הוטי- http://www.youtube.com/watch?v=VJMbk9dtpdY

(4) אנונימי, 7/4/2009 09:42

למה התכוונו?

ב"ה
למה התכוונו כשכתבו כל דבר:
"קושי התחמקות = בינוניות רוחנית

קושי דחייה = מרירות

קושי קבלה = צמיחה רוחנית

שימוש בקושי כקרש קפיצה = גדולה רוחנית
"
האם קבלה זה לקבל על עצמי שאני בעל הקושי הזה? ודחייה? לא להשתמש בעזרה שיש לי בגלל הקושי הזה? לא הבנתי כל כך... .
שימוש בקושי כקרש קפיצה-האם התכוונו פה להתעלמות ממנו,או שזה נקרא התחמקות?
ואם אני משתמש בו לדבר גבוה ורוחני מאוד,שמראה דוגמא לאחרים,אבל כך הנוא לא נפתר? תודה

(3) אנונימי, 7/4/2009 09:36

בחירה חופשית=?!

נכתב במאמר:"רק ב"בליעת" הסבל שמוגש לנו, אנחנו יכולים למעשה להשיג גאולה.
".
לפני זה נכתב:"בחירה חופשית משמעותה שבני אדם, כמו פרעה, יכולים לבחור לעשות רע, אבל אם הם מעלליהם יצליחו או לא, זה כבר תלוי באלוקים.

".
כלומר-שבני האדם יבחרו לעשות רע אם ה' יצרה-אז איפה הבחירה החופשית פה? וגם אם יבחרו לעשות רע כי הם ירצו נניח,כלומר שכן יש בחירה חופשית-אז הרע הזה חייב להיות סבל,כדי שנצמח ממנו. אז גם פה אין בחירה חופשית...

מה אתם חושבים?תודב

(2) one just, 6/4/2009 14:06

יפה.

(1) דר.איתן הירש, 5/4/2009 10:05

מאמר המאיר עינים

אנשים שזכו לעמוד באתגרים גדולים יודעים להודות לקב"ה על כך שזיכה אותם בהזדמנויות אלו בהם עמדו בכל האתגרים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub