לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מכתב של אמא

מכתב של אמא

מכתב מאם אוהבת לבנה שנרצח בישיבת מרכז הרב לפני כ-7 שנים, מתוך הספר "שמונה נסיכי אדם" שיצא לזכר הנופלים.

מאת רבקה מוריה

אברהם דוד יקירי,

ברשותך, אבקש לומר לך משהו על אהבה. כל הורה למתבגרים חושש מ"לעשות בושות" לילדו במיוחד בפני חבריו, אך אני מקווה שתסלח לי על מה שאני עומדת לומר. יש לך חברים מדהימים שכאלה, אשר אוהבים אותך כל כך. אני בטוחה שהם יבינו. הם עצמם סיפרו לנו דברים עליך שהשאירו אותי ללא מילים.

אני מרגישה הכרת תודה עמוקה על שזכיתי להיות אמך. אני עדיין אמך, אך באופן אחר כעת. לעיתים יש לי תחושה שאתה ההורה עכשיו – אני נושאת עיניים אליך במובן הרוחני של הביטוי וגם המילולי.

אני חוזרת ומהרהרת בסיפורים, שוב ושוב, ומוצאת את עצמי חושבת עליך כתינוק, כילד, ואיכשהו מנסה להסביר לעצמי את האיש הצעיר שצמחת להיות ואת מות הצדיקים בו בחר ה' עבורך.

אני מנסה למצוא משמעות, ואני שוב חוזרת לצורך לבטא את החיבור שלי אליך כילד, איך זה היה להיות אמא שלך. אני רוצה לומר את הדברים כפי שהם, ואם היית אי פעם תינוק "קשה", הרי שאנו לומדים הכי הרבה דווקא מן השעורים הקשים ביותר.

הרגש הגואה אותו אני חשה כלפיך, ואשר תמיד חשתי כלפיך, הוא אהבה כבירה שבה שתי נשמות דבקות זו בזו. אילו ניסיתי להסביר, הייתי אומרת שהמצב הטבעי של החומר הוא אבחנה בין דבר אחד למשנהו, בעוד שהמצב הטבעי של הרוח הוא דבקות. ביצירת האדם, היה על ה' להפריד חומר רוחני ממקור הרוח ולחברו באופן על-טבעי לגוף. חיבור זה יצר חיץ בין חלק הרוח הזה לבין יתר הרוח. רוח זו, נשמה זו, נותנת לאדם חיים, אך לעולם אינה חדלה מלכסוף לחיבורה הטבעי אל שאר חפצי הרוח – נשמות אחרות ומקור כל הרוח, הבורא עצמו. לכל נשמה יש זיקה טבעית לכל נשמה אחרת, אך ישנן מערכות יחסים בהם המשיכה המגנטית היא חזקה כל כך עד שעולם הרוח, אשר בדרך כלל נסתר מהפן הגופני של האדם, הופך למוחשי, ומכוון את השכל, הגוף והרגש להימשך, להתקרב, לתת, לרצות להכיר בשני ולקבל את הכרתו. זוהי האהבה שהייתה לי כלפיך, אהבה חזקה, חזקה, אשר אינה נגמרת, למרות שנשמתך חזרה אל מצבה הטבעי של דבקות ללא מגבלות. אכן, עזה כמוות אהבה.

רבי חנינא אמר על עצמו, "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולן". כאם אוכל לומר, "ומילדי יותר מכולן". אכן, למדתי כל כך הרבה ממך ומאחיך, ואתה, בני בכורי, היית הראשון להתחיל וכך לימדת אותי זמן ארוך מכולם. רשימת הדברים שלמדתי ממך היא ארוכה והייתי רוצה לשתף את חבריך בחלק ממנה.

מעולם לא ראיתי מקרוב אדם לומד במסירות כמוך

ישנם דברים שלמדתי רק מצפייה בך. למשל, מעולם לא ראיתי מקרוב אדם לומד במסירות כמוך. כן, ראיתי לימוד תורה, אך מעולם לא לפרקי זמן ממושכים ורצופים, בריכוז ובדבקות ללא הפוגה. הגעת לנקודה בה נראה כאילו אינך מפסיק מלימודך לעולם, כל מה שאמרת או עשית היה הפסקה רגעית, ומעולם לא איבדת את המיקוד.

כל אחד אחר שהכרתי, אפילו תלמידי חכמים ואנשי רוח, תמיד נזקק להפוגה מן הלימוד, לרגיעה, להרפיה, ולקבלת נקודת מבט ממרחק. כאשר צפיתי בך לומד באינטנסיביות שכזו, ללא הפוגות, ציפיתי שתהיה מתוח או עצבני, או שתאבד את הריכוז, אבל לתדהמתי הגעת למדרגה כזו בלימודך, שלא רק שלא איבדת את אחיזתך, אלא שהדבר אשר מעייף את רובנו הזין ורענן אותך. אנו לומדים בתניא שהעולם החומרי הוא מציאות מדומה, המכסה ומסווה את המציאות האמיתית. אני אוהבת לומר שאף כי העולם הזה הוא אשליה, הוא אשליה מאד משכנעת. רובנו נתקל בבעיה אם נתעלם מצרכינו החומריים, הרגשיים או השכליים. אתה זימנת לי את הזכות לראות אדם שאינו מעוכב על ידי אשליית העולם הזה. אני מוצאת את עצמי מושפעת היום מהדוגמא שהתווית. למרות שאיני יכולה לראות מעבר לאשליה, אני עוצרת לעשות חשבון נפש, שואלת את עצמי האם אני רוצה לדמות מה יש מאחורי המסווה, ומה אוכל לעשות אחרת.

יש דברים נוספים שלמדתי ממך פשוט מצפייה. אחד מהם הוא כיצד, "תכלס", נראה אדם השומר באמת את לשונו מדיבור לשון הרע ואת אוזניו מלשמוע. אולי במקום שבו עד עתה חשתי כמעמידת פנים אצליח יותר כאשר יש לי דגם לחיקוי. דבר נוסף הוא כיבוד אם בלתי מתפשר שהשאיר אותי משתאה, חושבת "כך לא אמור להסתיים דיון עם מתבגר," ואז משנסת את מתני בניסיון לחקות את גדלותך, למרות שאני מבוגרת ממך בעשרים וארבע שנים, ובוגרת למדי לרוב הדעות. כיבוד האב העצום שלך השפיע על יכולתי לראות אבני נגף מסוימות מתוך ענווה.

למדתי מנכונותך לעזור בעת הצורך, אפילו על חשבון לימוד תורה. הסברת לי שעבור מצוות מסוימות, ובהן גם צורות אחדות של חסד, מי שעדיין לו קנה את כל יסודות התורה צריך, במידת האפשר, לדחות את המצווה לאדם אחר שכבר קנה אותם. מעולם לא ניצלת עקרון זה להשתמט מעזרה. יום ראשון אחד, זמן קצר לפני מותך, היית בבית אביך. כבר התפללת שחרית ועשית הכנות לחזרה לישיבה. התקשרתי אליך ואמרתי שקשה לי הבוקר, ושאלתי אם תוכל לבוא לעזור לשלוח את הילדים הקטנים לגן. שהית לרגע, משום שמעולם לא דיברת מבלי לחשוב קודם, ואז אמרת שתבוא מייד. יחד הכנו את נעם וחי לגן עם יותר אהבה וסבלנות משיכולתי אני לגייס לבדי באותו בוקר. למרבה האירוניה, חווית נשיאתך בעול הוחתמה בי כה עמוק עד כי יש ימים בהם, ביגוני אני זקוקה לעזרה עם הקטנים, ומחדרי ליבי היודעים אהבה אך לא עובדות, עולה המחשבה, "אוכל להתקשר לאברהם דוד, הישיבה לא כל כך רחוקה ואברהם דוד יעזור אם באמת אזדקק לכך..."

יש דברים שלמדתי ממך בתפקידי כאמך. בכית הרבה כתינוק – היו זמנים שבכית ללא מרגוע. אחד המבקרים בשבעה אמר לי שהדבר אופייני לנשמות גדולות, להיתקל בקושי בהסתגלות לעולם הזה. אולי. אולי לא טיפלתי ב"גרפס" שלך נכון. אולי זה הכל היינו הך, בעולמות מקבילים. הלילות בהם בכית ללא הפסקה כאשר אני רציתי נואשות לישון, הלכתי עמך על כתפי הלוך ושוב, לעיתים בוכה בעצמי, מתפללת בקול שירה שה' יעזור לך במקום שאני לא הצלחתי, מקווה שהתנועה והשיר ירגיעו אותך, מקווה שהתפילה תועיל לשנינו. רובנו איננו יכולים להיות חוני המעגל, ולמדתי באותם רגעים מהי תפילה באמת – למרות שאנו מבקשים דבר מסוים, אנו בעצם מוסרים את עצמינו לידי רצון ה' בידיעה שהוא יעשה את הנכון בעיניו וידאג לנו בכל מקרה, בדרך שהוא בוחר עבורנו.

למדתי כאמך לקבוע סדרי עדיפויות. עם תינוק בזרועותי, הזמן "להספיק משהו" הפך נדיר יותר ויותר, וברגעים שהיו לי למדתי לעשות קודם את מה שהיה באמת חשוב יותר, ולמדתי שמדדים שטחיים של חשיבות אינם שיקולים ראויים.

למדתי לגונן, קנאות כביכול. גיליתי בתוכי לביאה המוכנה לרמוס כל דבר המאיים על גורה, ולמדתי שהגנתיות אמיתית אינה כרוכה באגו או בראיה שלי אלא מבוססת על צרכיו של זה אשר עליו מגוננים.

אולי הלקח הגדול מכולם עבורי כאמך היה ללמוד להניח לך ללכת. זה קרה בשלבים, כל אחד נבנה על קודמו. יש נטייה לרצות להחזיק במושא אהבתנו, כאילו שבעלות היא הביטוי הנעלה ביותר לאהבה. כהורה גרושה, נאלצתי להתמודד עם העובדה שאתה ואחיך אינם רכושי, רוב ההורים אינם עומדים פנים אל פנים מול עובדה זו בצורה כל כך מפורשת: למרות שיש לי מערכת יחסים עם כל אחד מכם, איני מחזיקה בכם עצמכם. באהבה, "אני לדודי ודודי לי", לי ולא שלי.

גידלתי ילדים להם שני בתים, ורק אחד מהם הוא שלי. הנטייה שלי הייתה לקרוא להם "בית" ו"הבית של אבא". הבנתי שכך ייווצר עבורכם ניכור, והפרעה לצורך שלך ושל אחיך להרגיש בבית בשני המקומות. לכן הנחתי לרצוני לקרוא לביתי "בית" והמצאנו שמות חדשים. אחד היה "הבית של אמא" והשני "הבית של אבא". במיוחד כאשר אלישע דן ואתה הייתם קטנים מאד, הזמנים בהם הייתם עם אביכם היו קשים לי מאד. רציתי לשקוע בדכדוך, ורציתי להתקשר כל הזמן לומר עד כמה אני מתגעגעת. אבל, זה היה הצורך שלי ולא שלכם. ידעתי שהצורך שלכם הוא להירגע ולהרגיש שייכים במקום בו אתם נמצאים, מבלי להרגיש אשמה או אחריות לגבי רגשות ההורה האחר. הזכרתי לעצמי שלמרות שאני מתגעגעת אליכם כאשר אתם בבית של אבא, צרכיכם נענים כראוי ואין צורך לדאוג לכם, עלי רק לטפל בקושי הנובע מהצרכים שלי . בחרתי לנצל את הזמן הזה להתמקד בפרנסה ובידידויות אשר יתנו מענה לצורך שלי ברעות ומוצא לנתינת וקבלת אהבה.

שוב הנחתי לך ללכת כאשר בכיתה ח' אמרת לי שאתה רוצה ללמוד בישיבה עם פנימיה. רציתי לדחות את הרעיון מכל וכל, כי ידעתי שאראה אותך עוד פחות. אולם, עמוק בליבי הכרתי מייד שאחרי שבע שנים של משמורת משותפת, יש לך הזכות לגור באותו מקום בכל יום. מעולם לא שמעתי קודם על הישיבה לצעירים, אבל המקום התאים לך בדיוק. בהדרגה גיליתי שימיי כאמא מחבקת, והימים של שיחות קבועות נמצאים מאחורינו. הנחתי לכך בקושי רב, אך בניתי חזון לעתיד בו כלתך וילדיך ישיבו לי משהו ממה שהלך.

ואז הנחתי לך ללכת לעולמים, יחד עם כל חלומותיי על עתידך, כלתך וילדיך

ואז הנחתי לך ללכת לעולמים. בערב אחד, מתוך הכרה הדרגתית באמצעותה כבר ידעתי כאשר אמר לי מישהו מפורשות, הייתי צריכה להניח לך לחלוטין, יחד עם כל חלומותיי על עתידך, כלתך וילדיך. לא הייתי מוכנה לכך, כשם שלא הייתי מוכנה לשאר השלבים כאשר באו לראשונה. אולם, כאשר ישבתי בשמש הלוהטת ברחבת הישיבה בלוויתך, לוויתו של בני, בכורי האהוב, אשר היה רק בן שש עשרה שנים, התבהר לי שכל הפרידות עד עתה היו הדרכה והכנה להליכה הזו. ה' חנן אותי בידיעה שהלכת לבית אבא של מעלה ולמרות שאני מתגעגעת מאד, הרי מטפלים בך שם הרבה יותר טוב מאשר מה שנעשה עבורך בעולם הזה.

אנו הנשים מתפללות מדי שבת בעת הדלקת נרות שבת קודש "זכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה' ויראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא...". אברהם דוד, הנכדים יבואו, בעזרת ה', מאלישע דן, מנעם ומחי, וכן בעזרת ה' מילדיו של דוד בעלי. אולם, פרט לנכדים, בקשה כבירה זו – שאיננה בקשה לשמוח בחלקי, אלא בקשה לזכות גדולה, במידה מסוימת כמעט חוצפנית – נענתה במלואה עם קיומך בעולם, אתה שמותך ממש היה עבודת הבורא. אני מודה לה' בלי גבול על הזכות לגדל ילד כמוך, שכן זהו ביטוי ברור לחסדו. לעולם לא הייתי ראויה לכך בזכות עצמי.

וכאן אני מתחילה להבין אמונה ודבקות. אתה אינך ובכל זאת הינך. עדיין אני יכולה להתקרב אליך על ידי התקרבות לה', אשר שבת אליו.

אברהם דוד, לעיתים אני מרגישה אשמה על שאיני מרגישה יותר גרוע. אל תבין לא נכון, אתה חסר לי עד מאד וחסרה לי השפעת נשמתך הטהורה על העולם הזה. לעיתים אני חוששת שאגרום לך צער אם לא אתייסר עוד יותר. אני יודעת עד כמה אהבת אותי, ועד כמה אהבת את אחיך ואני חושבת שאתה יודע שהם אוהבים אותך אהבה רבה. אתה נמצא עכשיו בבית אבא של מעלה, ונשמתך קרובה אל ה' ואל כל הנשמות הגדולות שהיו אי פעם בעולם הזה ועזבו אותו. ככל שאני עוד זקוקה לך, אתה אינך זקוק לי. ככל שאוכל, את הכוחות שאוכל לכלות בתחושת אובדן, אנסה לנתב לכיוון טיפול בנשמות היקרות אשר עדיין מופקדות אצלי. כאמא שלך, עשיתי טעויות ואיני יכולה לתקנן עוד, אבל אשתדל לתקן את עצמי עבור אחיך.

העולם הזה, עם היותו אשליה, הוא אשליה משכנעת מאד כי כך יצר אותו ה'. יהיו זמנים בהם חסרונך יראה בלתי נסבל – עבורי, עבור משפחתך, עבור חבריך, עבור מוריך, עבור כל מי שאהב אותך. עלינו להתמודד ולחיות ללא התכחשות בעולם הזה אשר בו הסבל יכול להיות מייסר. אנא היה מליץ טוב על מנת לקרב אותנו לה' ברגעים מעין אלה, כי כל חייך עד וכולל מותך היו והינם קידוש ה'.

תודה על שהיית בני. אני אוהבת אותך.

 

אמא

נ"ב

אני רוצה להודות לה' שוב, על שזיכה אותי להיות אמך. אין מתנה גדולה יותר מן הזכות לאמהות. אני מודה לו גם על יתר הנשמות היקרות אשר הציל, הנערים שהיו בספריה ויצאו חיים ואלה שהיו מעט יותר רחוקים אך מציאותם עמנו אינה מובנת לי מאליה. כל אחד מהם הוא נחמה עצומה עבורי.

 

***

 

מכתב זה פורסם ברשות מתוך הספר "שמונה נסיכי אדם" – אסופת מאמרים ודברי זיכרון לזכר תלמידי ה"ישיבה לצעירים" וישיבת "מרכז הרב" שנרצחו בפיגוע בישיבת "מרכז הרב".

הקליקו כאן כדי רכוש את הספר בעברית, או כאן כדי לרוכשו באנגלית.

 

21/3/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 22 תגובות ב-22 דיונים

(22) טליה, 8/2/2015 11:55

תודה אחות אמיצה ויקרה

רבקה מוריה, ריגשת ואתי והדמעות אינן מפסיקות לזלוג. גם מהעצב על בנך היקר שהאיר על פני האדמה הזו לשנים מעטות מדי, וגם מההתפעלות עלייך. אהבת ה' שלך היא מופת ואשתדל ללמוד ממנה. חיזקי ואימצי. אני טוחה שבנך מתבונן בך מלמעלה ואומר לחבריו בגאווה "איזו אמא יש לי!."

(21) אנונימי, 15/3/2012 20:11

זה נכתב כל כך מזמן, שאני תוהה אם תקראי את דברי. מקווה שכן!

קראתי על הבן המיוחד שלך בהתרגשות גדולה. אבל בין השיטים קראתי גם על גדלותך... לא מעצמו הפך הילד הזה להיות מיוחד כל כך! התרגשתי מאד מהתאור הטבעי והפשוט מה עשית עמו כתינוק בכיין: "הלכתי עמך על כתפי הלוך ושוב, לעיתים בוכה בעצמי, מתפללת בקול שירה שה' יעזור לך במקום שאני לא הצלחתי, מקווה שהתנועה והשיר ירגיעו אותך, מקווה שהתפילה תועיל לשנינו." כל כך לא פשוט, ולא מובן מאליו! הערכתי מאד מאד גם את המאמץ האמיתי שעשית כדי לתת לילדים מקום טוב וברור בבית של אבא שלהם. זה כל כך לא קל... ה' ירפא לכאב ליבכם, ובנחמת ציון וירושלים תנוחמו.

(20) בתשבע, 23/9/2009 17:14

אין מילים

אספת בדברייך את הכל-את מקומנו בעולם -את ההשליה של ההעלם\עולם הזה ואת היכולת שלו לשכנע שהוא אמיתי -את האמת מאחורי האמהות -הם לא באמת שלנו -יש לנו הזכות ללוות אותם ולפעמים לא ברורו מי מגדל את מי.יחד עם זאות- הוא מנוחתו עדן -גדל בגינתך ואת היטבת לעשות או לפחות לא קלקל.ת למרות האתגרים של פרידה והקמת ישות חדשה אשרייך אשמח ללמוד ממך .

(19) אנונימי, 22/4/2009 05:10

חזקי ואמצי

חזקי ואימצי אחות יקרה, הלב נקרע מתיאור געגועייך, וחסרונך. אחחל לך נחת ואושר מהילדים ותחושת קירבה רבה לנשמת ילדך ז"ל

(18) ורד, 10/4/2009 12:36

מרגש מאוד. שלא תדעי צער ושלא נדע צער כעם.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub