בזמנים כאלה, מילים יכולות לתעתע. אנחנו שותקים בהלם מעוצמת הברבריות ומהיקף האסון: הרצח בדם-קר של הרב גבריאל ורבקה הולצברג – זוג צעיר שהותיר מאחוריו את כל מנעמי הנוחות של החיים במערב ויצא לעזור ליהודים אחרים – ארבעה יהודים נוספים שנורו למוות בתוך בית חב"ד, עוד 169 בני אדם שנרצחו ו-240 שנפצעו.

אני עצמי זכיתי ליהנות מהקרבתם האישית של בני הזוג הולצברג. בשנת 2003, הם עברו למומבאי, עוזבים אחריהם את מנעמי המערב, על מנת להפיץ מעט אור בפינה נידחת של העולם. הם רכשו ושיפצו את הבניין, ששמו הרשמי הוא "בית נרימן", והפכו אותו למלון יפהפה בן 5 קומות – מלא בחדרים ואורחים, חדרי אוכל ומזווה ענק שיכיל את כל המוצרים הכשרים הדרושים כדי להאכיל את המוני המבקרים. בית חב"ד היה מגדלור קורן של קדושה, בעיר מלאה בעוני ורעב.

לפני מספר חודשים, נפרדתי ממשפחתי ויצאתי להודו לשם עריכת מחקר ועבודת שדה. זמן רב לפני שעליתי על המטוס, כבר ידעתי שאני אהיה בידיים טובות – ידידים שלנו יצרו קשר עם משפחת הולצברג, ווידאו שיהיה לי מקום בו אוכל להתחבר ליהודים אחרים, להתפלל ולאכול ארוחה ביתית חמה.

בחודש בו שהיתי בהודו, פגשתי גם את סנדרה סמואל, ששימשה במשך כמה שנים בתור עוזרת ואומנת בבית חב"ד במומבאי. סנדרה התגברה על יצר ההישרדות הטבעי, וחזרה אל הקומה העליונה של בית חב"ד כדי להציל את משה, בנם בן השנתיים של ההולצברגים. אחר כך היא שחזרה את המעשה: "פשוט תפסתי את התינוק וברחתי". התינוק הפך ליתום בבגדים ספוגי דם.

אני לא בטוח כמה מאיתנו היו יכולים לגבור על יצר ההישרדות הטבעי שלנו, ולהכניס את עצמנו לסכנה. אין ספק שהיא אחת מאותם גיבורים שקטים שהתגלו ברגעים נוראיים אלה.

מידי לילה הייתי מגיע לבית חב"ד, והוא תמיד היה מלא וגדוש ביהודים מכל העולם שהגיעו למומבאי. חלקם היו ישראלים שחיפשו אחר הזדמנות 'לנקות את הראש' אחרי השירות הצבאי; אחרים היו אנשי עסקים שהגיעו כדי לסגור עסקות עם סוחרי טקסטיל ידועים באזור. חלקם היו תיירים שבאו לבחון את הקהילה היהודית שמוכרת בשמה "בני ישראל". הזוג הולצברג דאג שכולנו נרגיש רצויים ושיהיה לנו נוח.

הזוג הולצברג דאג שכולנו נרגיש רצויים ושיהיה לנו נוח.

הרב הולצברג היה תלמיד חכם שהוסמך גם להיות מוהל ושוחט. יחד עם אשתו הם ניהלו בית כנסת, לימדו שיעורי תורה, ייעצו למכורים לסמים ונלחמו בעוני שראו בכל מקום סביבם.

ויותר מכל, הם עזרו לנו להרגיש יהודיים. אפילו אותם חיילים שכבר מזמן שכחו מה זה בית כנסת, ניגבו דמעה כששרנו "שלום עליכם" מסביב לשולחן השבת.

להמשיך הלאה

זאת לא הפעם הראשונה שרב מחב"ד נרצח ע"י מחבלים. בשנות החמישים, נרצחו בכפר חב"ד רב וארבעה תלמידים. הם הגיעו לשם מאירופה, עוזבים את האדמה החרוכה שהשאירה אחריה השואה, כדי לבנות קהילה יהודית חדשה בארץ ישראל הקטנה. לאחר מותם, רבים מידידיהם חשו באותם חוסר אונים וייאוש כמו שאנו חשים כעת.

אומרים שהרבי מלובביץ' שלח לניצולי ההתקפה מברק שהכיל שלוש מילים בלבד: "בהמשך הבניין תנוחמו".

וזה המסר שמתאים גם לנו היום: להמשיך לבנות. לא להיכנע. לא להניח לשנאה או לתאוות הנקם לעוור אותנו, עד שלא נבחין בהשראה החיובית שיכולה להתעורר בכל אחד מאיתנו.

משום שאם נתחיל לפחד, אם נשתתק, נהסס, אז נגיש לרוצחים את הניצחון.

מילים יכולות לתעתע בנו, אבל מעשים לא. עם ישראל התאחד סביב המקרה הזה; אלפי מיילים, בלוגים ואתרים קראו ליהודים סביב העולם לומר תהילים, לתת צדקה ולעשות חסד, לזכר ההרוגים. בפורומים, שם מתלהטים לעתים קרובות הרגשות במהירות, נזנחו הויכוחים ובמקומם נוצר שיתוף פעולה.

כולנו יכולים לכוון את הצער, את ההשתאות ואת הרצון שלנו למעשים ופעולה – ואנחנו צריכים לעשות זאת במהירות. שלחו כסף למטרה חיובית כלשהי. אל תתעצלו להגיד להורים שלכם, לילדים ולחברים כמה שאתם אוהבים אותם וכמה שהם חשובים לכם. חשבו אילו דברים חיוביים אתם יכולים לעשות למען שכן במצוקה או חבר מדוכא.

אנחנו מצויים במלחמה עם אויבים רבים, כאלה שרוצים להביא חושך על עולמנו. הזוג הולצברג עמד בחזית המלחמה לגירוש החושך, על ידי העמדת יופייה של היהדות מול הבדידות והייאוש. רבים מהתרמילאים והמבקרים, שנתקלו בשמחה ובאהבה ששפעה מהרב גבריאל ורבקה הולצברג, יכלו בזכות זה לאמץ באהבה את מורשתם היהודית.

הם נרצחו בעת מילוי תפקידם. אז לזכרם, נלמד על המורשת היהודית הנפלאה אותה רצו להפיץ, ונשתף בה אחרים.