רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

האם החלון שלכם לעולם פתוח או סגור?

כ״ז בתשרי ה׳תשס״ט כ״ז בתשרי ה׳תשס״ט 26/10/2008 | מאת חנה וייסברג

האם נהיה אחד מההמונים שפוסעים בחייהם ומשלימים עם החושך, או שנהיה מאותם בודדים מיוחדים שמשקיעים את הזמן והמאמץ כדי להדליק את האור?

בדרך כלל אומרים שהאדם יושב ליד חלונו, אבל השכן שלי, אלי אפללו, ישב בחלונו, רכון החוצה אל נוף המדרכה, שעון על מרפקו הימני. בכל פעם שחלפתי ליד חלון דירתו, בחום הקיץ או בקור החורף, אלי היה שם.

נראה שאלי מכיר את רוב עוברי האורח שצעדו ברחוב שלנו בדרכם לכיוון מרכז העיר של ירושלים. הוא היה שואל אותם במלוא העניין: "מה שלום גיסך?" "איך עבר הניתוח של אשתך?" "לא ראיתי אותך בזמן האחרון, הכל בסדר?"

אני יודעת רק מעט על אלי אפללו. אני יודעת שהוא נולד ברחוב שלנו בשנות השלושים. אני יודעת שהוא קיבל אות הצטיינות במלחמת העצמאות. ידעתי שיש לו בעיה רפואית כלשהי, אבל לא היה לי מושג מה בדיוק. בכל פעם שהתעניינתי בבריאותו, הוא עמד על כך ש"מה חשובה הבריאות שלי? מה שחשוב זה איך את והקטנים שלך מרגישים!" אני יודעת שאלי אהב אנשים, ושהאנשים אהבו אותו.

כשילדי השכונה היו משחקים בחוץ, אלי היה צופה בהם מחלונו. הוא היה שולח את הילדים הקטנים הביתה בימים הקרים כדי שילבשו מעיל. הוא היה שואל את הילדות על מסיבות יום ההולדת שלהן, ואת אחיהן הגדולים על התקדמותם בבית הספר.

אלי הבין שבסופו של דבר, נתינה מביאה יותר אושר מקבלה.

אלי הבין שבסופו של דבר, נתינה מביאה יותר אושר מקבלה. אני חושבת שהוא פשוט נולד כשהאמת הנצחית הזאת מוטבעת בלבו.

לקראת סוף חייו, היו אמבולנסים באים ויוצאים מדי מספר שבועות כדי להוביל את אלי שוב ושוב לבית החולים. בכל פעם שהוא היה בבית, היינו מביאים לו סעודות לשבת. שבוע אחד הוא התנצל, כשהחזיר לנו את האוכל. הוא הסביר שהוא כבר לא יכול לעכל כלום חוץ מתה וביסקוויטים.

הפעם האחרונה שראיתי את אלי הייתה ביום שלפני מותו. הוא נראה כל כך חולני שפניו תאמו לסוודר האפור שלו. שאלתי אותו מה שלומו. הוא הסתכל מעבר לכתפי כדי לנוד בראשו לכמה אנשים שעברו שם, נשם את אחת הנשימות העמוקות האחרונות מאוויר העיר שכל כך אהב, ושלח מבט אל השמים בחיוך. הוא אמר, "מה שלומי? ברוך השם!"

כשעברתי ליד חלונו של אלי, בהמשך אותו יום, הוא היה סגור. אף אחד ברחוב שלנו לא ראה אותו שוב. אבל עד היום, בכל פעם שאני עוברת על פני חלונו – אטום מפני האבק ומוגף תריסים – אני נזכרת בו ומתגעגעת אליו.

חלונות הלב

לפני שנים מספר, פגשתי אישה בשם הרבנית אסתר, שכמו שכני אלי, חיה בתוך חלונה. אבל החלון שהיא פותחת אינו עשוי מזכוכית ומתכת. החלון שלה הוא חלון לבה, שאותו היא פותחת לכל הסובבים אותה.

הרבנית אסתר גדלה יחד עם שני ילדים שהוריהם התערערו בנפשם כתוצאה ממה שעבר עליהם בשואה. היא נזכרת שהיא נגעלה מהצורה שבה הילדים האלה, שמעולם לא למדו נימוסי שולחן, היו דוחפים את האוכל לתוך הפה. פעם, שאלה אסתר את אמה אם היא מסכימה להגיש את ארוחותיהם בשתי משמרות, כדי שלא תצטרך לאכול יחד עם הילדים המאומצים.

אמא שלה ירתה בה מבט חמור, שעד היום, חמישים שנה אחר כך, גורם לאסתר להזדקף מעט ביראה. "אסתר, במשפחה הזאת אנחנו לא חיים רק לעצמנו!"

אמא שלה ירתה בה מבט חמור, שעד היום, גורם לאסתר להזדקף ביראה

המסר של אמה היה חזק כל כך, שהוא ליווה את הרבנית אסתר כל חייה. כשהיא הייתה אם צעירה לכמה ילדים קטנים, זה בא לידי ביטוי במאמץ המיוחד שעשו היא ובעלה כדי לפתוח את ביתם לאורחים לשבת; כעת, כשהיא כבר סבתא, זה מתבטא בשיעורים שהיא מוסרת לנשים רבות על משמעות הנשיות היהודית, ובייעוץ לאינספור נשים אחרות, המבקשות לשמוע את תובנותיה החכמות על נישואין וגידול ילדים.

פעם הלכתי אליה כדי לקבל את עצתה לגבי מאמר שכתבתי. בסיום השיחה, התחילה הרבנית אסתר ללכת לעבר האישה הבאה שהמתינה לדבר אתה. אבל אחרי כמה צעדים היא פנתה לעברי, הצביעה בידה כלפי מעלה והצהירה, "כתיבה היא משימה מא-לוהים כדי לעזור לעולם!"

אם הייתם שואלים אותי לפני השיחה הזאת למה אני כותבת, הייתי אומרת שזה משום שאני אוהבת לכתוב. דבריה הפשוטים של הרבנית אסתר, גרמו לי לראות את העיסוק שלי באור שונה. היא הסיטה את המיקוד שלי ממני אליכם. מ'אני' ל'אתם', מעצמי לאלה שסביבי.

אלי אפללו והרבנית אסתר, כל אחד בדרכו, לימדו אותי שלכל אחד מאיתנו יש חלון, ואחת ההחלטות החשובות ביותר שאנחנו מחליטים היא אם לפתוח או לסגור אותו. האם נסגור את עצמנו בחיינו האישיים, בצרכינו האישיים, ברצונותינו האישיים? או שנחליט, כמו אמה של הרבנית אסתר, שבמשפחה שלנו אנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו.

האם נעמיד פנים שאנחנו לא רואים שכן או שכנה זקנים ברחוב, או שנבלום את ריצתנו ונעצור כדי לשוחח איתם? האם נמנה את עשרים הסיבות למה אנחנו עסוקים מדי השבוע, או שנמצא את הזמן לבקר מכר שנמצא בבית החולים?

האם נהיה אחד מהמוני ההמונים שפוסעים בחייהם ומקללים את החושך, או שנהיה מאותם בודדים מיוחדים שמשקיעים את הזמן והמאמץ כדי להדליק את האור?

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן