לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם החלון שלכם לעולם פתוח או סגור?

האם החלון שלכם לעולם פתוח או סגור?

האם נהיה אחד מההמונים שפוסעים בחייהם ומשלימים עם החושך, או שנהיה מאותם בודדים מיוחדים שמשקיעים את הזמן והמאמץ כדי להדליק את האור?

מאת

בדרך כלל אומרים שהאדם יושב ליד חלונו, אבל השכן שלי, אלי אפללו, ישב בחלונו, רכון החוצה אל נוף המדרכה, שעון על מרפקו הימני. בכל פעם שחלפתי ליד חלון דירתו, בחום הקיץ או בקור החורף, אלי היה שם.

נראה שאלי מכיר את רוב עוברי האורח שצעדו ברחוב שלנו בדרכם לכיוון מרכז העיר של ירושלים. הוא היה שואל אותם במלוא העניין: "מה שלום גיסך?" "איך עבר הניתוח של אשתך?" "לא ראיתי אותך בזמן האחרון, הכל בסדר?"

אני יודעת רק מעט על אלי אפללו. אני יודעת שהוא נולד ברחוב שלנו בשנות השלושים. אני יודעת שהוא קיבל אות הצטיינות במלחמת העצמאות. ידעתי שיש לו בעיה רפואית כלשהי, אבל לא היה לי מושג מה בדיוק. בכל פעם שהתעניינתי בבריאותו, הוא עמד על כך ש"מה חשובה הבריאות שלי? מה שחשוב זה איך את והקטנים שלך מרגישים!" אני יודעת שאלי אהב אנשים, ושהאנשים אהבו אותו.

כשילדי השכונה היו משחקים בחוץ, אלי היה צופה בהם מחלונו. הוא היה שולח את הילדים הקטנים הביתה בימים הקרים כדי שילבשו מעיל. הוא היה שואל את הילדות על מסיבות יום ההולדת שלהן, ואת אחיהן הגדולים על התקדמותם בבית הספר.

אלי הבין שבסופו של דבר, נתינה מביאה יותר אושר מקבלה.

אלי הבין שבסופו של דבר, נתינה מביאה יותר אושר מקבלה. אני חושבת שהוא פשוט נולד כשהאמת הנצחית הזאת מוטבעת בלבו.

לקראת סוף חייו, היו אמבולנסים באים ויוצאים מדי מספר שבועות כדי להוביל את אלי שוב ושוב לבית החולים. בכל פעם שהוא היה בבית, היינו מביאים לו סעודות לשבת. שבוע אחד הוא התנצל, כשהחזיר לנו את האוכל. הוא הסביר שהוא כבר לא יכול לעכל כלום חוץ מתה וביסקוויטים.

הפעם האחרונה שראיתי את אלי הייתה ביום שלפני מותו. הוא נראה כל כך חולני שפניו תאמו לסוודר האפור שלו. שאלתי אותו מה שלומו. הוא הסתכל מעבר לכתפי כדי לנוד בראשו לכמה אנשים שעברו שם, נשם את אחת הנשימות העמוקות האחרונות מאוויר העיר שכל כך אהב, ושלח מבט אל השמים בחיוך. הוא אמר, "מה שלומי? ברוך השם!"

כשעברתי ליד חלונו של אלי, בהמשך אותו יום, הוא היה סגור. אף אחד ברחוב שלנו לא ראה אותו שוב. אבל עד היום, בכל פעם שאני עוברת על פני חלונו – אטום מפני האבק ומוגף תריסים – אני נזכרת בו ומתגעגעת אליו.

חלונות הלב

לפני שנים מספר, פגשתי אישה בשם הרבנית אסתר, שכמו שכני אלי, חיה בתוך חלונה. אבל החלון שהיא פותחת אינו עשוי מזכוכית ומתכת. החלון שלה הוא חלון לבה, שאותו היא פותחת לכל הסובבים אותה.

הרבנית אסתר גדלה יחד עם שני ילדים שהוריהם התערערו בנפשם כתוצאה ממה שעבר עליהם בשואה. היא נזכרת שהיא נגעלה מהצורה שבה הילדים האלה, שמעולם לא למדו נימוסי שולחן, היו דוחפים את האוכל לתוך הפה. פעם, שאלה אסתר את אמה אם היא מסכימה להגיש את ארוחותיהם בשתי משמרות, כדי שלא תצטרך לאכול יחד עם הילדים המאומצים.

אמא שלה ירתה בה מבט חמור, שעד היום, חמישים שנה אחר כך, גורם לאסתר להזדקף מעט ביראה. "אסתר, במשפחה הזאת אנחנו לא חיים רק לעצמנו!"

אמא שלה ירתה בה מבט חמור, שעד היום, גורם לאסתר להזדקף ביראה

המסר של אמה היה חזק כל כך, שהוא ליווה את הרבנית אסתר כל חייה. כשהייתה הרבנית אסתר אם צעירה לכמה ילדים קטנים, זה בא לידי ביטוי במאמץ המיוחד שעשו היא ובעלה כדי לפתוח את ביתם לאורחים לשבת; כעת, כשהיא כבר סבתא, זה מתבטא בשיעורים שהיא מוסרת לנשים רבות על משמעות הנשיות היהודית, ובייעוץ לאינספור נשים אחרות, המבקשות לשמוע את תובנותיה החכמות על נישואין וגידול ילדים.

פעם הלכתי אל הרבנית אסתר כדי לקבל את עצתה לגבי מאמר שכתבתי. בסיום השיחה, התחילה הרבנית אסתר ללכת לעבר האישה הבאה שהמתינה לדבר אתה. אבל אחרי כמה צעדים היא פנתה לעברי, הצביעה בידה כלפי מעלה והצהירה, "כתיבה היא משימה מה' כדי לעזור לעולם!"

אם הייתם שואלים אותי לפני השיחה הזאת למה אני כותבת, הייתי אומרת שזה משום שאני אוהבת לכתוב. דבריה הפשוטים של הרבנית אסתר, גרמו לי לראות את העיסוק שלי באור שונה. היא הסיטה את המיקוד שלי ממני אליכם. מ'אני' ל'אתם', מעצמי לאלה שסביבי.

אלי אפללו והרבנית אסתר, כל אחד בדרכו, לימדו אותי שלכל אחד מאיתנו יש חלון, ואחת ההחלטות החשובות ביותר שאנחנו מחליטים היא אם לפתוח או לסגור אותו. האם נסגור את עצמנו בחיינו האישיים, בצרכינו האישיים, ברצונותינו האישיים? או שנחליט, כמו אמה של הרבנית אסתר, שבמשפחה שלנו אנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו.

האם נעמיד פנים שאנחנו לא רואים שכן או שכנה זקנים ברחוב, או שנבלום את ריצתנו ונעצור כדי לשוחח איתם? האם נמנה את עשרים הסיבות למה אנחנו עסוקים מדי השבוע, או שנמצא את הזמן לבקר מכר שנמצא בבית החולים?

האם נהיה אחד מהמוני ההמונים שפוסעים בחייהם ומקללים את החושך, או שנהיה מאותם בודדים מיוחדים שמשקיעים את הזמן והמאמץ כדי להדליק את האור?

25/10/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-11 דיונים

(11) , 4/8/2009 08:13

אהבת ישראל

האור מאיר הכל : את הנותן ואת המקבל .. יתכן שאפשר ללא דקדנס טבול ברוטב צדפים ופוזת נכאים בו מכריז הפרט אני בלאז'ה ועכשיו ... מחפש את המשמעות האמיתית של החיים ... בנגיעות קטנות מחיים רגילים שמתרחשים ביום יום אפשר למצוא את האחרים שיקרים לנו .לא צריך אפילו לרדת מהמרפסת...

(10) אודי''ה, 29/10/2008 12:18

תודה רבה!המכתב שלך בא אלי ממש בהשגחה פרטית ומאוד עזר לי וחיזק אצלי את החשיבות בלעזור ולהתאמץ לתת מעצמינו לאחרים,בחיוך ומכל הלב. שנזכה להתמיד בזה בעז"ה!

(9) ורדה שמחוני, 28/10/2008 07:21

כתבת נפלא.
במיוחד בתקופתנו למדנו להסיט את כל תשומת לבנו לעצמנו, לאגו שלנו, לחיפוש האושר החיצוני,לחומרנות,למצליחנות, לכסף, לכיף, לאהבת הפירסום וכיוצ"ב.
הקבלה המשמעותית ביותר היא הנתינה.
בעת העברת סדנא, הרצאה, כתיבת מאמר חשוב לדעת שאנו איננו המוקד,אלא השומע,
הקורא.
הנושא אותו אתה בוחר לכתוב עליו או להרצות עליו- הוא החשוב מבלי הרצון לרצות את האחר,ולחשוש על ''מה חושבים עלי''.
נסתפק בזה הפעם.
ורדה שמחוני -מאמנת אישית,זוגית ומשפחתית

(8) חוה, 28/10/2008 07:18

תודה

אין לי מה לומר חוץ מאשר תודה, תודה למי שהקים את האתר הזה, תודה למי שכותב את המאמרים האלה שבזה הוא עושה עבודת קודש, תודה לאלוקים שזיכה אותי לקרוא את אחד המאמרים ומאז אני משתדלת לבקר באתר מידי יום.

(7) אנונימי, 28/10/2008 06:50

מאמר יפייפה ומחכים,תודה רבה

זה נכון לגמרי, הנתינה מסבה אושר לאדם הרבה יותר מהקבלה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub