לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מי יציל את התינוק?

מי יציל את התינוק?

בחירתו ההרואית של בחור הישיבה מקרקוב, וסגירת המעגל, ארבעים שנה אחרי, בארץ ישראל.

מאת

אם היה אדם בגטו קרקוב שהיה לו סיכוי לשרוד את השואה, היה זה אברהם שפירא. בגיל 22, הוא היה צעיר פיקח ומלא תושיה, ובעל שֵׂכֶל שלימודי הישיבה שִׁכללו עוד יותר. הוא הבין שהגרמנים שואפים לחסל כל יהודי, ונקט את כל הצעדים הנחוצים כדי להציל את עצמו ואת הוריו, שהיו שניהם בגיל העמידה. הוא השיג מסמכים שזויפו במומחיות רבה, וזיהו את שלושת בני המשפחה כאזרחים זרים. הוא בנה וצייד בונקר במקום מרוחק מתחת לגטו. הוא הצליח אף להשיג מפה של מערכת הביוב של הגטו, ותכנן נתיב בריחה ליום שבו יפונה הגטו. על פי התוכנית, יוכלו כך לחמוק לחיקה הבטוח-יחסית של הונגריה בעת ההיא.

ואז, יום אחד, נקשה השכנה, חיה-רבקה בת ה-18, על דלתה של משפחת שפירא, כשהיא מחזיקה תינוק. התינוק, שהיה בן 20 חודש ועדיין לא מסוגל לעמוד או לשבת בכוחות עצמו, היה אחיינה חיים. הוריו נשלחו לטרבלינקה. חיה-רבקה ידעה שלבני משפחת שפירא יש מסמכי אזרחות זרה. היא חישבה ומצאה שמבין כל תושבי הגטו, להם יש הסיכוי הטוב ביותר לברוח. היא ניגשה לבני משפחת שפירא מספר פעמים, וביקשה מהם שייקחו איתם את התינוק למקום מבטחים, אך הם סירבו. האחריות לתינוק הייתה עלולה לסכן את סיכויי ההישרדות שלהם.

אך אותו יום, ה-11 במרס, 1943, היה שונה. חיה רבקה קיבלה הודעה שהיא עומדת להישלח למחנה עבודה. היא פשוט לא יכלה לקחת איתה את התינוק. בבכי קורע לב, היא התחננה בפני אברהם, שהיה לבדו בבית באותה עת, שייקח את התינוק.

"החמלה שבי גברה על השכל, והחלטתי לקחת את הילד."

אברהם, שתמיד חשב בהיגיון ותכנן הכול בשימת לב, היה ערוך ומוכן לגבור על הנאצים, אבל באותו יום הוא עשה משהו שלא היה ערוך לו: התגבר על אופיו-שלו. כפי שיצהיר אחר כך: "החמלה שבי גברה על השכל, והחלטתי לקחת את הילד."

כשחזרו הוריו הביתה וראו את אברהם מחזיק את התינוק, הם הזדעזעו. איך הוא מסוגל להעמיד את חיי שלושתם בסכנה כה גדולה, ברגע אחד של חמלה? אברהם השיב שהתינוק הוא שלו עכשיו. או שהתינוק בורח איתם, או שכולם נשארים בגטו, שגורלו כבר נחרץ.

אברהם נזקק מייד לתעודת לידה מזויפת שתוכיח שהתינוק שלו. הוא הכיר רב שלו היתה חותמת רשמית, אך מהיכן ישיג את הטופס? ואז הצליח איכשהו לאתר מכונת כתיבה. הוא מעולם לא הקליד תו בחייו, אך באותו לילה נשאר ער, ועם עלות השחר הוציא מתחת ידיו תעודת לידה אמינה. הוא רץ לרב שיחתים אותה. "באותו רגע", כתב אברהם אחר כך, "נולד בן לאברהם שפירא."

כולנו יחד

יומיים לאחר מכן פינו הגרמנים את גטו קרקוב. הם כינסו את היהודים בכיכר גדולה וחילקו אותם לקבוצות לקראת הגירוש: הצעירים לעבודה, המבוגרים לבתי אבות, הילדים למגורי ילדים. אברהם ידע שזוהי העמדת פנים בלבד. "מעולם לא האמנתי לגרמנים ותמיד ניסיתי לעשות את ההיפך ממה שאמרו." כשניסו לקחת ממנו את התינוק, סירב אברהם וצעק: "כולנו יחד!"

היה זה בלתי אפשרי להגיע לבונקר שהכין מבעוד מועד, מכיוון שהוא נמצא בצד השני של הגטו, מאחורי גדר תיל. אברהם הושיט את התינוק לאמו, ואמר להוריו לא לזוז. הוא ימצא מקום מחבוא זמני ויחזור להביא אותם.

לאחר חיפושים נואשים, הוא מצא בניין ריק מאדם ובו מדרגות שהובילו מחדר הכניסה למרתף. הסכנה ארבה להם בכל צעד ושעל, אך הוא הצליח להביא את הוריו ואת התינוק לשם. אברהם ידע שהגרמנים יחפשו בכל בניין ומרתף, אך ההשגחה האלוקית סיפקה להם הגנה בלתי צפויה. לאנשים בבניין היתה בעיית אינסטלציה, ובתנאים הקשים של הגטו, לא הצליחו למצוא שרברב. אנשי הבניין השתמשו לצרכיהם בחבית גדולה ושמו אותה בחדר המדרגות. במאמץ רב, הצליח אברהם להפוך את החבית, ושפך את הצואה על המדרגות שהובילו למרתף. הוא העריך שהגרמנים האיסטניסים לא יהיו מוכנים לטנף את מגפיהם בכדי לחפש יהודים.

באותו ערב הם שמעו את הגרמנים נכנסים לבניין. הם תכננו לתת אוכל לתינוק כדי שלא יבכה ולא יסגיר אותם, אך היתה להם רק חלה יבשה, ללא כל מים שירככו אותה. אברהם והוריו לעסו את החלה במהירות, ירקו אותה, והאכילו את התינוק בפירורים המרוככים. הם שמעו את הנאצים קובלים על הסירחון. אברהם צדק; הם לא היו מוכנים להשפיל את עצמם ולרדת למרתף.

באותו לילה שלאחר פינוי הגטו, לפי תכנונו של אברהם, הם היו אמורים לברוח דרך מערכת הביוב ל"צד הארי" של קרקוב. אך כשהתבונן בתינוק, ניצבה לפניו דילמה. הוא שמע על יהודים שברחו דרך הביוב עם ילדיהם, והילדים נחנקו בדרך. לא, הוא החליט, הוא לא יסכן את חיי התינוק בבריחה דרך הביוב. יהיה עליו למצוא דרך אחרת.

אברהם ידע שהם לא יוכלו להישאר במרתף במשך זמן רב. יהיה עליהם לצאת אל הבונקר שהכין, אך גדר התיל חסמה את דרכם. ואז, בכוח על אנושי ובעזרת אולר, הצליח אברהם לפרוץ חור בגדר. משפחת שפירא התגנבה לבונקר דרך רחובות הגטו, שהיו ריקים מנפש חיה אך מלאים גופות יהודים.

אברהם כבר סידר אור חשמל בבונקר, כשחתך חוטי חשמל מקיר דירתם וחיבר אותם לבונקר; אך לא הייתה כל דרך להזרים מים. מדי יום נאלץ אברהם לעלות למעלה ולמלא מים מברז. יום אחד הוא נתפס. על אף המחאות והטענות שהם אזרחים זרים, והמסמכים שהוכיחו זאת, נשלחו שלושתם, כולל התינוק חיים, אל כלא הגסטפו.

אש האהבה

הם שיחדו את אנשי הכלא בנרתיק סיגריות מוזהב במשקל 250 גרם, ויצאו משם, בורחים מקרקוב לכפר סמוך, שבו שכרו חדר והתחבאו. היה זה בסתיו 1943. הונגריה היתה המדינה האחרונה באירופה שבה עדיין לא יושם "הפיתרון הסופי". הם שכרו את שירותיו של מדריך שהבריח אותם מעבר לגבול, אל סלובקיה ומשם להונגריה.

במהלך המסע התקיימו על תפוחי אדמה לא מבושלים שאברהם והוריו לעסו והאכילו בהם את התינוק חיים. בליל שבת, ב-28 באוקטובר, הם היו במעבה היער בצד הפולני של הגבול. הם היו עייפים, היה להם קר והם פחדו להיתפס. המבריח הודיע להם שייאלצו ללון שם בלילה, משום שאי אפשר היה לחצות את הגבול בלילה. ללא כל מילה נוספת, הוא נעלם.

בני המשפחה התחילו להתארגן לשינה. אך אברהם, שנשא את חיים כל הזמן, חש לפתע שהתינוק שקט, שגופו לח, ושהוא אינו זז. הוא הסיר את הכיסויים שעליו וראה שהתינוק כחול.

רועד מפחד, אסף אברהם זרדים וענפים והדליק אש לחמם בה את התינוק ולהחזירו לחיים.

רועד מפחד, אסף אברהם זרדים וענפים והדליק אש לחמם בה את התינוק ולהחזירו לחיים. זה היה מעשה נטול כל הגיון. האש הסגירה בבירור את מקום הימצאם, אך חמלתו של אברהם שוב גברה על שכלו. הוא החזיק את התינוק קרוב לאש ככל שניתן, הופך אותו מצד לצד, בעוד שגברת שפירא עומדת מצידה האחר של המדורה ומייבשת ומחממת את בגדי התינוק.

חיים חזר לחיים. צבעו הטבעי חזר אליו והוא החל לזוז. אברהם, שעמד בפני סכנות רבות לחייו במהלך השואה, יזכור דקות אלה של פחד לחיי התינוק כנוראות ביותר שחווה במהלך המלחמה כולה.

הם חיכו כל השבת, תוהים אם המבריח יחזור. במוצאי שבת, עם חשיכה, הוא שב והופיע. כשראה את אפר המדורה, כעס מאוד על חוסר הזהירות שלהם.

הגיעה העת להמשיך לעבר הגבול. כדי שהאסון לא יישנה, קשר אברהם את התינוק בסדין אל חזהו, כשפני התינוק אליו. כך יכול היה לראות מה מצבו של חיים כל העת, אך לא יכול היה לראות את פני האדמה. בהלכו על פני סלעים ואדמה טרשית, הוא מעד ונפל, וקרע את סוליות נעליו. הוא קשר סמרטוטים סביב רגלו והמשיך ללכת. שעות ספורות לאחר מכן הם חצו את הגבול לסלובקיה.

לטובת הילד

לבסוף הגיעו הפליטים לבודפסט. הם הוכנסו למחנות פליטים. עובדת סוציאלית יהודיה, ששמעה על כל מה שעבר עליהם עם תינוק יתום שלא היה שלהם, הציעה להם לתת את התינוק לבני הזוג שונברון, יהודים דתיים וחשוכי ילדים.

הפעם עשו החמלה והשכל של אברהם יד אחת. חיים הקטן, שהיה כעת בן שנתיים, סבל מתת תזונה והיה ילד חולני שלא מסוגל אפילו לעמוד. אברהם ידע שרווחת התינוק דורשת בית יציב ונורמלי, שבו יוכל לאכול שלוש ארוחות ביום ויהיה בטוח מהסכנה שעדיין ארבה למשפחת שפירא. למרות מחאותיה הקשות של אמו, שנקשרה מאוד לתינוק, לקח אברהם את חיים לבית שונברון. הוא התרשם הן מהריהוט המפואר, והן מארונות הספרים שהיו מלאים בספרי קודש. בטוח בידיעה שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר בשביל חיים, הוא העביר את בנו אל בני הזוג שונברון.

כשפגש אברהם את מר שונברון במקרה בבית הכנסת ושאל אותו אודות חיים, הוא זכה לתשובות שטחיות בלבד. אברהם הסיק שבני הזוג שונברון אינם רוצים שבנם חיים יֵדע על עברו. "התרחקתי מהמשפחה," מספר אברהם, "לטובת הילד."

ב-19 במרס, 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה. בליל שבת, חודשיים לאחר מכן, נעצרו אברהם ואביו בבית הכנסת. הם נשלחו ממקום למקום ולבסוף הגיעו לקרון מטען שהוביל אותם לאושוויץ. בעזרת אולר שהשיג מסנדלר זקן, הצליח אברהם לפתוח חלון קטנטן בקרון המטען. כשהרכבת חלפה בסלובקיה בדרכה למחנה המוות, קפצו ממנה אברהם ואביו.

הם העבירו את שארית המלחמה בסלובקיה, מתחזים לגויים. ברגע שהרוסים שחררו את סלובקיה, חזרו אברהם ואביו לבודפסט, למקום שבו עזבו את גברת שפירא כמעט שנה קודם לכן. כשפתחו את הדלת, מצאו את גברת שפירא ליד השולחן, אוכלת מצה. היה זה היום הראשון של פסח, חג החירות.

הקופסה

רק פעם אחת, בהונגריה שאחרי המלחמה, הבחין אברהם בחיים הקטן. הילד הלך (כן, הלך ברגל!) ברחוב עם האומנת שלו. "דמעות נקוו בעיניי," כתב אברהם בזכרונותיו, "אך לא ניגשתי אל הילד."

הונגריה הקומוניסטית לא הייתה מקום מתאים ליהודים שומרי מצוות. זמן קצר לאחר המלחמה, נסעו בני משפחת שונברון לבלגיה, ומשם למונטריאול, קנדה, שבה גדל חיים ולבסוף בנה בה את ביתו. ב-1950 התחתן אברהם שפירא ועלה לישראל.

אך החוט שחיבר ביניהם, חוט של חמלה שהייתה חזקה מההיגיון ואף מתאוות החיים, לא ניתק. אברהם עקב אחר מהלך חייו של חיים, וההשגחה האלוקית הביאה לכך שדודתה של אשתו של חיים, שהתגוררה בחיפה, היתה חברה קרובה של אשתו של אברהם שפירא.

שנים מספר לאחר נישואיו, אמר לחיים דודו הבלגי: "יש יהודי בישראל שנשא אותך בידיים מפולין להונגריה, והציל את חייך." אך לחיים לא היה כל מושג מיהו מיטיב זה, שהמשיך לעקוב אחריו מרחוק.

ב-1980, בגיל 39, הביא חיים את משפחתו לארץ, לרגל בר המצווה של בנו. דודתה של אשתו הודיעה לו שהיהודי שהציל את חייו נקרא אברהם שפירא. מר שפירא, אז בן 60, התגורר בחיפה, והיה מוכן, סוף סוף, לפגוש את חיים.

באותו היום, לקח חיים מונית מירושלים לחיפה. "זו הייתה פגישה מרגשת מאוד", נזכר חיים. "שנינו בכינו כל כך, ודיברנו שעות."

הייתה זו תחילתה של ידידות הדוקה בין שתי המשפחות. בעשרים ושבע השנים הבאות, השתתף אברהם בחתונותיהם של כל ילדיו של חיים, וחיים באלה של נכדיו של אברהם. "אנחנו קרובים מאוד", מעיד חיים. "אני רואה אותו כאבא, והוא רואה בי בן."

אך מדוע לא יצר אברהם קשר עם חיים קודם לכן? מדוע לקח לו 35 שנה להתאחד אתו?

התשובה נמצאת, אולי, בקופסה. לפני שנפרדו באותו היום בשנת 1980, אמר אברהם לחיים, "יש לי משהו לתת לך." הוא הושיט לו קופסה ואמר: "חיכיתי 35 שנה לתת לך אותה."

חיים פתח את הקופסה וראה שהיא מלאה חתיכות זהב. אברהם הסביר לו שלפני שנשלחה אמו של חיים לטרבלינקה, היא נתנה קופסה זו, שהייתה מלאה זהב, לאחותה הצעירה חיה-רבקה, והשביעה אותה שתשתמש בקופסה להצלת חייו של בנה יחידה. כשאברהם הסכים לקחת את התינוק, העבירה לו רבקה את הקופסה.

במהלך הבריחה מפולין, השתמשה משפחת שפירא בכל מלאי הזהב שלה. אברהם נאלץ, באי רצון, להשתמש בזהב של חיים הקטן. עד שהגיעו לבודפסט, לא נותר דבר. העניין טרד את מנוחתו של אברהם. עשיתי מצווה והצלתי חיים, הסביר אברהם לחיים, "ולא רציתי למכור את המצווה תמורת זהב, לא משנה כמה."

לאחר המלחמה, כשאברהם התחיל לעבוד, חסך מדי שבוע כסף ממשכורתו לרכישת זהב. נדרשו לו 35 שנים, אך לבסוף הייתה לו אותה כמות זהב שהכילה הקופסה המקורית של אמו של חיים. הוא הושיט את הקופסה לחיים, מאושר על כך שמעולם לא הרוויח מהמצווה העצומה של הצלתו. חיים סירב לקבל את הזהב. אברהם תרם אותו לארגוני צדקה בישראל בשמו של חיים שונברון.

בגטו קראקוב, גברה החמלה על שכלו של אברהם.

אך דבר לא גבר על יושרו האישי, מעולם.

*שפירא הוא שם בדוי. גיבור הסיפור מבקש להישאר בעילום שם.

6/6/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-10 דיונים

(10) קוראת, 25/2/2014 11:40

מדהים.. אבל עדיין יש לי שאלה

גם אם לקח לו 35 שנים לצבור מחדש את הזהב, למה לא להיות בינתיים בקשר עם הילד שהציל? חבל על השנים.. אשמח מאוד לקבל תשובה מהכותבת.. תודה!

(9) , 13/12/2010 21:56

וואוואוו... איזה בנאדם!

(8) פותנה, 1/2/2010 08:33

.....

כתבה יפה אבל עכשיו אנחנו צריכים לעשות על זה עבודה באנגלית.באנגלית אתה מביןן בסדר אבל לא נורא נשרוד....

(7) , 1/2/2010 08:31

ישר כח! הלוואי שיהיו עוד אנשים כמווך!

(6) מיכל, 17/6/2008 12:56

יחי המלך!

המשיח כאן בתוכנו,כתבה מאלפת

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub