לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מדבר נשיא החברה

מדבר נשיא החברה

כששרה בוש לא היתה מרוצה משינוי הפורמט של דו"ח האשראי שלה, היא הרימה טלפון לחברה וביקשה מישהו מההנהלה. כשהיא הבינה מי עומד מהצד השני של הקו היא נתקפה תדהמה.

מאת

שרה בוש, מכרה אמריקאית שלי תושבת סיאטל, לא שמחה לראות את דו"ח האשראי החודשי שלה מחברת "נורדסטרום", רשת בתי כלבו ידועה. במקום הדו"ח התמציתי והחסכוני שאותו קיבלה במשך עשרות בשנים, נאלצה בוש, מנהלת חשבונות בדימוס בת 79, לקפל דו"ח מגושם בגודל 25x20 ס"מ, בפורמט חדש, שהיה אמור להיות מוצלח ומאיר עיניים. היא לא התפעלה מ"השיפור לטובת לקוחותינו" והחליטה להתלונן.

היא טלפנה למטה של "נורדסטרום" בסיאטל וביקשה לדבר עם מישהו מההנהלה. "אל תעבירי אותי לשירות לקוחות, אני רוצה לדבר עם המנהל", הורתה למרכזנית. לאחר מספר צלצולים, ענה קול גברי לטלפון. "אני רוצה לדעת עם מי אני מדברת, בבקשה", פתחה שרה בוש בשיחה.

"מדבר בלייק נורדסטרום", ענה הקול.

"בלייק נורדסטרום? אתה נשיא החברה!" קראה שרה בוש בתדהמה.

"אכן כן", הוא הגיב.

"איך זה שאתה עונה לשיחה שלי?"

"ובכן," הסביר מר נורדסטרום בחיוך, "ישבתי כאן, ליד השולחן שלי, והטלפון צלצל, אז עניתי."

"זה מדהים!" פרצה גברת בוש בצחוק. אחר כך היא סיפרה למר נורדסטרום שהיא לקוחה נאמנה של "נורדסטרום", עוד מהימים שבהם לא הייתה אלא חנות נעליים בסיאטל. "יש לי עדיין אותו כרטיס אשראי שהוצאתם כשהתמזגתם עם חברה אחרת ב-1963. הוא לגמרי בלוי ותוקפו פג מזמן, אבל אני שומרת אותו למזכרת."

נשיא החברה ומנהלת החשבונות בגמלאות נהנו משיחה נעימה זו במשך כעשר דקות, ושרה בוש לא שכחה לשטח בפני הנשיא את תלונתה על הפורמט המוגדל של הדו"ח החודשי.

יומיים לאחר מכן, קיבלה מכתב מבלייק נורדסטרום. למכתב צורף העתק חדש ומבריק של כרטיס האשראי העתיק שלה, העתק שיוצר אך ורק למענה. מר נורדסטרום חשב שהדבר ישעשע אותה, וכך היה.

היא התקשרה לבלייק (בשלב זה הם קראו זה לזו בשמות פרטיים) להודות לו. "בפעם הבאה שאת בעיר", הוא הזמין אותה, "תעלי לקומה השישית, ותגידי שלום."

שבוע לאחר מכן, סיפרה ידידה צעירה לגברת בוש על בעיות שבהם נתקלה במהלך קניותיה בסניף "נורדסטרום" המקומי. "אין בעיה," ענתה גברת בוש, להפתעתה של הצעירה. "תני לי את הפרטים, ואני אספר לחבר שלי, בלייק נורדסטרום, מה קרה."

למחרת, הציגה שרה בוש את עצמה במשרדי נשיא החברה. "מר נורדסטרום נמצא בפגישה", אמרה מזכירתו בנימוס. "הוא יסיים בעוד שעה בערך."

"בסדר," אמרה הקשישה, "אני אעשה כמה סידורים ואחזור."

שעה לאחר מכן, ביקשה מהשוער בקומה הראשונה להתקשר ולראות אם מר נורדסטרום פנוי. התשובה הייתה, שלא תטרח לעלות למעלה. בלייק נורדסטרום יירד ויבוא אליה.

היא עמדה וגבה למדרגות, כשלפתע הרעים מעליה קול: "האם זוהי שרה בוש המפורסמת?" היא פנתה לאחור וראתה איש גבוה מאוד, ניגש אליה בחיוך רחב. בלייק נורדסטרום בירך את היהודייה המבוגרת, הנמוכה, כאילו הייתה קרובת משפחה אהובה, וכמובן, הבטיח לבדוק את הבעיה שבה נתקלה ידידתה.

מחכים לשיחה ממך

זהו סיפור אמיתי (שסופר לי מפיה של שרה בוש בעצמה), והוא גם מטאפורה שאי אפשר להתעלם ממנה. כשאנו מתפללים, כמה מאיתנו מצפים שהבוס הגדול בעצמו ירים את השפופרת? כמה מאיתנו חושבים שאלוקים מעוניין בקשר ישיר איתנו?

כשאנו מקבלים מתנה (כמו כל יום ויום בחיינו), כמה פעמים אנו מעריכים את העובדה שהקב"ה יִצר אותה במיוחד עבורנו, משום שהוא רוצה שאנחנו נהנה ממנה? כמה אדישים אנו להזמנה "לעלות למעלה" בכדי ליצור קשר עם אלוקים? כשהדברים משתבשים, האם אנו באמת מרגישים שה' מקשיב לנו? האם אנחנו מסוגלים לתפוס שאדון עולם אכן "יורד אל העם"? וגם אם בעיני עצמנו אנחנו חסרי חשיבות, האם אנו מאמינים שבעיני הבורא אנחנו באותו מעמד כשל "שרה בוש המפורסמת" – כלומר, ראויים לתשומת לב ולחיבה אלוקית?

ככל שאנו מבחינים בה' בחיינו, כך הוא יתגלה בהם יותר.

כל יועצת הנקה יודעת להרגיע ולכוון אֵם חרֵדה: ככל שהתינוק יונק יותר, כך נוצר יותר חלב. בדומה לכך, ככל שאנו מבחינים בה' בחיינו, כך הוא יתגלה בהם יותר. גם ההפך נכון: ככל שאנו משייכים מה שקורה לנו ליד המקרה, ולכוחות הטבע העיוורים, כך יסתתר ה' וייעלם מחיינו.

לרב דוד אהרון היה תלמיד שחזר בתשובה ועמד להתחתן בירושלים. אמו האנטי-דתית של התלמיד הגיעה לחתונה. כשהציגו בפניה את הרב אהרון, היא הביעה את אמונותיה האתיאיסטיות בצעקנות, וציפתה שהרב יזדעק להפריך את דבריה. במקום זאת, ענה לה הרב אהרון: "אם את רוצה לחיות בעולם נטול אלוקים, זה העולם שבו תחיי."

ההפסד היה כולו שלה. בכל פעם שאנו בוחרים לחיות בְּיום, שעה או רגע נטולי אלוקים, ההפסד כולו שלנו.

מצד שני, כשאנו מכירים בכך שאיננו לבד לעולם, שהבורא אוהב אותנו ורוצה בקשר איתנו; שהוא, כפי שקרה לגברת בוש, "יושב ליד השולחן ומחכה לטלפון שיצלצל", או אז אנו חיים בעולם מלא אלוקות, מלא אור ומלא אהבה. או אז, גם כשהדברים משתבשים, אנחנו יודעים שהבוס קשוב לנו ושנוכל לשטוח בפניו את קובלנותינו. זכרו: בלייק נורדסטרום לא שינה את הפורמט של הדו"ח החדש בתגובה לטענתה של שרה בוש, אך הוא יצר קשר בלתי רגיל איתה.

הגדרת התפקיד של אלוקים

היום שבו טסתי לסיבוב ההרצאות האחרון שלי בארה"ב, היה כאוטי לחלוטין. בלוח הזמנים שלי הופיעו 17 ערים, והיו עשרות פרטים לוגיסטיים שבהם היייתי צריכה לטפל. המטוס שלי היה אמור לנחות בשדה התעופה קנדי ב-5:30 לפנות בוקר, ומכיוון שכך, אמרתי לבת דודתי בסידרהרסט הסמוכה שאקח מונית לביתה. חישבתי ומצאתי שתשעים הדולר שהנחתי במגירת כוננית הלילה שלי יספיקו לי למונית ולהוצאות אחרות עם הגעתי לארה"ב. בסידוריי ברחבי ירושלים, השתדלתי להיפטר מהשקלים הישראליים שלי, כדי שלא אצטרך לשאת אותם בארה"ב.

אלוקים ידאג לי. איך ידעתי? כי זה מה שהיה כל חיי.

בעודי יושבת בשדה התעופה בתל אביב וממתינה לטיסה, נזכרתי לפתע באותם דולרים... ששכחתי לקחת אתי. עמדתי לעלות על טיסה בינלאומית ללא כל כסף בארנקי. תגובתי הראשונה הייתה כעס על עצמי: איך יכולתי לשכוח דבר חשוב כל כך? ואז הוצפתי בתחושת ביטחון: אלוקים ידאג לי. איך ידעתי? כי זה מה שקרה כל חיי. למעשה, זו אחת השורות הראשונות בהגדרת מעשיו של ה': הוא מטפל בבני אדם, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע – מחזור הדם, מערכת העצבים, מערכת ההורמונים וכן הלאה. זה מה שהוא עושה: הוא דואג לנו. ככלות הכול, הוא נשיא היקום כולו.

בטוחה בה' שיוציא אותי מהתסבוכת, הלכתי לעבר הקוּלר לשתות. אשה אחת עצרה אותי במסדרון: "את לא שרה ריגלר?" היא שאלה. "הייתי בהרצאה שלך ביוני שעבר."

שוחחנו במשך כמה דקות. הסתבר ששתינו עולות על אותה טיסה. "לאן את נוסעת בארה"ב?" היא שאלה.

"ההרצאה הראשונה שלי היא בוודמיר", עניתי. "משדה התעופה אני נוסעת לבת דודתי בסידרהרסט."

"איך את מגיעה לשם?" היא שאלה.

"אני לא ממש יודעת", עניתי לה בכנות.

"טוב, אני גרה בסידרהרסט", היא אמרה. "אני נוסעת עם בעלי ובתי. הבן שלי אמור לאסוף אותנו. אם הוא יביא את המסחרית, יהיה מספיק מקום גם בשבילך, ונוכל לתת לך טרמפ."

בנה אכן הגיע עם המסחרית, והסתבר שהם גרים במרחק מאתיים מטר מביתה של בת-הדודה שלי. לא נזקקתי לכסף למונית ככלות הכול.

שוב הוכחה נכונותו של הפתגם המפורסם של הרבי מקוצק: "היכן נמצא אלוקים? בכל מקום שנותנים לו להיכנס."

 

22/12/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אריאל, 12/10/2008 15:50

תלוי...

השאלה היא, האם יש לאדם אפשרות אחרת? אם אין, אז אנו מבקשים מה'' שיעזור.

(1) אנונימי, 21/5/2008 15:18

אין סומכים על הנס

שרה היקרה

מאמרך מעניין ואכן עלינו לסמוך על אלוקים, אך רב המרחק מכאן ועד הצהרתך "אלוקים ידאג לי. איך ידעתי? כי זה מה שקרה כל חיי". אדם צריך לעשות את המקסימום שביכולתו ולקוות שה'' יצליח דרכו ולא לומר - לא נורא, אלוקים ידאג לי.
ולגבי המקרה שלך - בטוחני שהיה בארנקך לפחות כרטיס אשראי בין לאומי אחד, כך שיכולת למשוך דולרים עוד בתל אביב או בניו יורק. נו, באמת תכננת להגיע לניו יורק כשבכיסך רק כסף למונית??
או שגם כאן סמכת על נס ("אלוקים כבר ידאג לי")
או שאני עושה טעות כשאני מתיחס ברצינות רבה מדי ל"סיפורים" שמפורסמים במאמרים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub