לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




דלי מלא בניסים

דלי מלא בניסים

"ארוממך ה' כי דליתני" – ירידה לצורך עלייה. הפסוק האהוב עליי עזר לי לחוות נס זה אינספור פעמים, בדיוק כשמלאך אחד עזב את עולמי, נשלח אלי אחר דרך פגישה הנראית מקרית בהחלט.

מאת חווה ויליג לוי

כשהייתי ילדה קטנה, סיפרה לי אמי סיפור מהתלמוד, שמלווה אותי מאז:

כביטוי לאהבתו, לקח אלוקים את אדם הראשון לפינה מרוחקת של העולם והצעיד לפניו את כל הגזע האנושי שאמור לבוא ולהיווצר ממנו. אדם זיהה תינוק יפהפה בשם דוד. כשאמר לו אלוקים שתינוק זה יחיה למשך שלוש שעות בלבד, הצהיר אדם הראשון, "מי ייתן ש-70 משנותיי ילכו אליו. ומי ייתן כי ישתמש באותן שנים כדי להלל אותך ה'!"

והוא אכן הילל. המלך דוד, שניצל באורח פלא ממשברים שונים, חיבר את ספר התהילים; ספר אשר עזר מאז לבני עמו להתגבר על משברים כגון מחלות, עקרות, בדידות, התלבטות קשה, בעיות במשפחה, דאגות כלכליות ואפילו המתח הכרוך באירועים משמחים. לא משנה מה היו הנסיבות, במהלך השנים ידעו היהודים כי אמירת תהילים עושה את ההבדל.

במהלך חיי, חיים שהם בדרך כלל רגילים, מדי פעם לא-רגילים, אך תמיד מלאי הרפתקאות, התיידדתי עם כמה פרקי תהילים. ידידי הטוב ביותר הוא תהלים פרק ל': "ארוממך ה' כי דִלִיתַנִי".

שני ענקי התורה – רבי שמשון רפאל הירש מהשושלת הגרמנית האינטלקטואלית והרב יהודה אריה לייב אלטר - ה"שפת אמת" מחסידות גור - מסבירים כי שורש המילה דליתני, שפירושה העלית אותי, הוא מן המילה דלי. כפי שיש להוריד את הדלי לתוך הבאר האפלה כדי להעלות מים לרווחתנו, כך גם אנו צריכים לחוות רגעים אפלים של ירידה – בהם אנו מרגישים שאנו נופלים, אפילו צוללים – ואותם רגעים נגלים לנו בסופו של דבר כרגעים שנועדו למען טובתנו, תנאים מוקדמים להביא לשלווה מרוממת ואפילו להתעלוּת. בלשון הביטוי, זוהי "ירידה לצורך עלייה".

פוליו ופסימיסטים

הייתי רוצה לשתף אתכם בדוגמא אישית לתופעה מופלאה זו, אך תחילה, קצת רקע:

ארבעה חודשים ויום לאחר שהודיעו על מציאת חיסון לפוליו, נדבקתי בנגיף.

בשנות החמישים, בנו הוריי הנהדרים עבורי ועבור אחיי בית מלא שמחה. הבית שלנו תמיד היה מלא ספרים. הספרים והפטיפון המשופשף היו בין החפצים היקרים לנו ביותר. בין משליו התנ"כיים של אבי בשולחן השבת והתלהבותה המידבקת של אמי בכל הקשור לשפה העברית, יידיש ומוסיקה קלאסית, שלא לדבר על האורחים הרבים שהצטרפו לשולחננו, הרגשנו עשירים ומועשרים.

ענן אחד העיב על תמונה אידילית זו: הפחד מפוליו, וירוס שמאז 1916 פגע בממוצע של 21,000 אמריקנים בשנה והרג למעלה מ-57,000 מהם – רובם ילדים – תוך שהוא משאיר מיליונים משותקים. ב-13 באוגוסט 1955, ארבעה חודשים ויום לאחר שהודיע ד"ר ג'ונאס סאלק על מציאת חיסון לפוליו, נדבקתי בנגיף.

מחלתי הייתה קשה. במשך חודשים היו חיי תלויים על חוט השערה, אבל כילדה בת 3 לא הייתי מודעת לכך. לאחר חלוף המחלה, עם הזמן, מילאו הוריי בעדינות את מציאות קיומי ברעיון מעמיק: אלוקים אולי עומד מאחורי הנכות שלי, אבל זוהי "טרגדיה" רק כשבני אדם הופכים אותה לכזו.

הכאב הגדול ביותר שהסבה לי הסטיגמה, היה בדרך העקלקלה למציאת בן זוג לחיים. לא חסרו פסימיסטים. "את חייבת להיות מציאותית", הם אמרו. "את אולי חביבה, כריזמטית, מוכשרת ונדיבה.... אבל את חייבת להכיר בעובדות. מי ירצה להתחתן עם אישה בעלת גוף משותק ומעוות שמתנהלת בכיסא גלגלים חשמלי?" עם התקרבות יום הולדתי ה-30 היה לי קשה יותר ויותר להתעלם מדבריהם.

להישאר בחוץ

השפל הגדול ביותר שחוויתי היה ב-1980, בזמן ביקור בארץ. היה זה ליל שבת והתארחתי אצל חברה. אותה חברה, שכיבדתי באמת – ואני עדיין מכבדת – הסבירה לי שלדעתה, ארגיש טוב יותר אם אשלים עם כך שלעולם לא אנשא; כך שאם אנשא למרות הכול, זו תהיה מבחינתי הפתעה נעימה. הדבר יחסוך לי שנים של כאב.

הרגשתי נבגדת. באותו מוצאי שבת, באוטובוס של אגד, בכיתי כל הדרך לירושלים. מתוך דחף רגעי, כנראה בתקווה להתעודד, עצרתי ליד התיאטרון, כדי לצפות במחזמר "הכבש הששה-עשר".

"מצטער, אין יותר כרטיסים," זעף הקופאי.

"אין בעיה, הבאתי כיסא משלי!" רטנתי והצעתי לשלם את דמי הכניסה ולשבת במעבר בכיסא הגלגלים שלי. בניגוד לעמיתיו, שאפשרו לי לעשות זאת בעבר, איש זה סירב בנוקשות להצעתי. בעודו מלווה אותי למגרש החניה, הרגשתי שאלוקים, ולא הקופאי, דחה את בקשתי והשאיר אותי בחוץ.

שנתיים וחצי לאחר מכן, ב-1982, פגשתי גבר נהדר בשם מייקל לוי, שעמד – דרך השתלשלות אירועים מופלאה – להפוך לבעלי. בפגישה השנייה שלנו, הבנו שנינו שמשהו מופלא מתרחש – מייקל השמיע לי קלטת של שירי ילדים, עם מילות שירים רגישות ששיקפו את אהבתו לילדים. מה היה שם הקלטת? הכבש הששה עשר.

עבורי, זוהי דוגמא של "ארוממך ה' כי דליתני". נכון, קופאי חסר רגישות גירש אותי מהתיאטרון. נכון, 24 שעות קודם לכן קיבלתי מכה רגשית וחשתי דחויה יותר מאי פעם. אבל מעולם לא הייתי מכירה את הקסם שבגילוי אותן מילים תחת הכוונתו של מייקל אילו התרחשו הדברים אחרת. קשה להכחיש את הדחייה הכפולה שבאותו סופשבוע ב-1980 ואת פתרונה המושלם ב-1982.

המומחית לרוטב אוכמניות

ירידה לצורך עלייה. הפסוק האהוב עליי במזמור התהילים האהוב עליי עזר לי לחוות נס זה אינספור פעמים.

בבוקר יום שישי אחד ב-1994 היו לי כמה וכמה דברים לעשות, ביניהם קניית מתנה לחברתי ג'ודי, שתכננה את מסיבת יום הולדתה למוצאי שבת, והכנת מעדן חדש ומיוחד של אוכמניות ואננס לשבת. הלכתי לסופרמרקט, שהיה על יד ביתי בניו-יורק, בעשר בבוקר כדי לחפש מלית אוכמניות. לאכזבתי הרבה, אף אחת מהמליות לא הייתה כשרה. ציינתי לעצמי להתקשר לאישה ששימשה לי יותר מכל כאם שנייה ואשר, ללא ספק, הייתה המומחית למלית אוכמניות: דודתי האהובה, בלאנש.

עכשיו, כמה מילים לגבי דודה בלאנש. מאז שאני זוכרת את עצמי, היא הייתה "ראש מועדון המעריצים" שלי. בביקוריה בביתנו, היא הייתה קוראת לי, זאטוטה בת 10 ושואלת, "מה כתבת לאחרונה?" הייתי מגישה לה חיבור כלשהו שכתבתי לביה"ס (למשל, "איך ביליתי בחופשת הקיץ") והיא לא סתם קראה אותו: היא הייתה מקריאה אותו בקול ובהטעמה, מבטאת כל מילה כאילו הייתה פנינה שייקספירית. לא פלא שהיא שמחה מאוד על הקריירה שלי בכתיבה, שמרה את כל מאמריי שהתפרסמו ושיתפה בהם את חבריה. תכופות, כשהייתי נאבקת בפרויקט כתיבה שעודו בחיתוליו, הייתי פונה לדודה בלאנש לקבלת עצה ותמיכה.

תמיכתה הייתה הרבה מעבר לתחום הספרותי בלבד. מדי יום רביעי אחר הצהריים, במיוחד לאחר שאמי נפטרה ב-1991, הייתה דודה בלאנש מופיעה בדירתנו במנהטן. בלי לאכזב אף פעם, היא הביאה עמה חבילות עטופות בנייר אלומיניום ועליהן תווית מודבקת בקפידה: 'פודינג אורז, חלבי', 'כדורי בשר, למייקל' (היא הכירה את הלקוחות שלה), 'קוגל אטריות, פרווה'. "משהו קטן למתוקה שלי," היא נהגה לומר.

ובחזרה למלית האוכמניות: עמדתי לצאת החוצה בשעה 14:45 באותו יום שישי בצהריים כדי לקנות מתנת יום הולדת לג'ודי. מיהרתי, מכיוון שחנות היודאיקה המקומית נסגרה ב-15:00 בכל יום שישי. הייתי עם רגל אחת בחוץ כשלפתע נזכרתי במלית האוכמניות. כשהשבת מתקרבת במהירות, התקשרתי לדודה בלאנש. היא אמרה לי מיד אילו סוגים כשרים. הודיתי לה מקרב לב, איחלתי לה שבת שלום ופניתי לכיוון חנות המתנות, כשהסופרמרקט הוא היעד הבא ברשימה. ואז נכנסה ההשגחה העליונה לתמונה.

בעודי מתקרבת לחנות היודאיקה, בתוך ההמולה של רחוב 72 וברודוויי, ראיתי אישה צעירה, לבושה בחצאית ארוכה, מציצה בחלון של מסעדה לא כשרה.

מה לא בסדר בתמונה הזאת? שאלתי את עצמי ולמרות הזמן ההולך ואוזל, ניגשתי לזרה.

"סליחה," שאלתי, "אפשר לעזור לך?"

האישה חייכה אליי בתודה. "האם זו מסעדת 'תהילה'?" היא שאלה בביישנות.

"לא," צחקתי. "המסעדה הזו נסגרה לפני מספר שנים. את מחוץ לעיר?"

"אני מירושלים," השיבה בקול עדין.

"איפה את מתאכסנת?" שאלתי.

"בדירה ריקה של בן דודי," השיבה. "רציתי לקנות קצת אוכל לשבת."

"אין בעיה!" קראתי. "הצטרפי אלינו! מה שמך?"

"שרה שפירו," ענתה רכות.

"שרה שפירו?!" חזרתי בתדהמה, "שרה שפירו מחברת הספר יומנה של אם יהודיה ועורכת האם בחיינו?"

בעיניים מושפלות ובלחיים סמוקות קמעה, היא הנהנה. "אלוקים, אני אחת המעריצות הגדולות ביותר שלך!" קראתי. "שמי חווה ויליג לוי."

"חווה ויליג לוי?" היא שאלה. "הסופרת?"

עכשיו הגיע תורי להסמיק.

מיותר לומר ששרה הצטרפה אלינו לשבת מופלאה, ואם יותר לי להוסיף, שופעת מטעמים ומעדן אננס-אוכמניות. ידעתי שרכשתי לי חברה לחיים. באותו יום שני אחר הצהריים, היא באה שוב לבקר ובילינו שעות בשיחה על חלומות ומכשולים ספרותיים. הפכנו זו למורתה של זו.

באותו ערב, התקשר אחי הבכור ובפיו חדשות רעות: דודה בלאנש נפצעה בתאונת דרכים קטלנית. הרופאים ניסו להציל את חייה, אך פציעותיה היו קשות מדי והיא נפטרה אחר הצהריים.

יגוני היה עצום. דודה בלאנש הייתה כמו אם שנייה בשבילי. היא העריצה אותי ואני אותה. היא האמינה בי ובפוטנציאל הספרותי שלי ללא תנאי. ניסיתי לדמיין את הטראומה שעברה עליה. איפה הייתי אני, מה עשיתי אני בשעה שנשמתה עזבה את העולם באותו יום שני אחר הצהריים?

ואז נזכרתי: באותו יום שני אחר הצהריים שוחחתי עם שרה, ידידת הנפש החדשה שלי, המורה הספרותית שלי שנראה כאילו נפלה לתוך חיי מן השמיים!

לאט לאט החלו לבי ומוחי לשחזר את הצעדים שהובילו למערכת יחסים חדשה ויקרה זו, שלעולם לא תוכל להחליף את מה שהיה לי עם דודה בלאנש, אך בהחלט יש בה קווי דמיון לאותו קשר. בזיכרוני חייתי מחדש את המפגש המקרי-כביכול שהיה לי עם שרה באותו יום שישי אחר הצהריים, במדרכה ההומה של רחוב 72 וברודוויי במנהטן. אם חושבים על הזמן הקצר שעמד לרשותי, שלא לדבר על שדה הראייה המוגבל שלי בהיותי מרותקת לכיסא גלגלים ומפלסת את דרכי בין קהל מהלך - מהי הסבירות שאאתר אישה שמתבוננת דרך החלון של מסעדה לא כשרה? ואם הייתי חולפת על פני אותה מסעדה דקה קודם או דקה לאחר מכן, רוב הסיכויים שמעולם לא הייתי רואה את שרה.

שתי הדקות האחרונות שלי עם דודה בלאנש, הובילו אותי לשרה ולחברוּת יקרה מפז

לפתע, התגלתה בפניי תגלית אחרת: הייתי אמורה לעזוב את דירתי כמה דקות קודם. אבל ברגע האחרון, נזכרתי במעדן אננס-אוכמניות והתקשרתי לדודה בלאנש עם שאלת הכשרות שלי. אותן שתי דקות, שתי הדקות האחרונות שלי עם דודה בלאנש, הובילו אותי לשרה ולחברוּת יקרה מפז. אין ספק בלבי: השתלשלות אירועים זו הייתה "ירידה לצורך עלייה". נכון, הדלי צלל למעמקים; אבל הוא חזר גדוש ושופע מים מרעננים ומעניקי חיים.

ביום שישי (איך השתנה העולם תוך שבוע!) ניסיתי לתכנן מה להגיש לשבת. בעודי מפשפשת במקרר, מצאתי חבילה קטנה עטופה בנייר אלומיניום. זעקה נפלטה מפי כשראיתי את המדבקה המוכרת על החבילה. על המדבקה, בכתב ידה המעוצב-מושלם של דודה בלאנש היו כתובות המילים: "קוגל אוכמניות-שיבולת שועל. לבריאות!"

היא שלחה לי את החבילה ביום רביעי האחרון שלה בעולם זה, בפעם האחרונה שראיתי אותה, אבל אני גיליתי את החבילה רק ארבעה ימים לאחר שהיא עזבה אותנו. זה נראה מצוין; היה לזה ריח נהדר; ובאותו ערב שבת גילינו, בעלי, ילדיי ואני - שהיה לזה טעם נפלא. שמימי ממש.

6/10/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) מרים רוז, 30/5/2008 06:20

דלי מלא בניסים

ניסים מעניינים

(8) ימית, 11/10/2007 23:48

תגובה למאמר

מרגש ומחזק

(7) אלון, 11/10/2007 02:02

ממש מחזק

נהנתי נורא, זה רק בא להזכיר לנו לא לפחד, איננו לבד...יש מישהו שהולך איתנו יד ביד.

(6) אנונימי, 10/10/2007 02:19

ולא שמחת אוייבי לי...

המאמר שלך חוה מרגש מקסים ומוכיח כמה השגחה עליונה פרטית קיימת בעולמינו.אני מכירה בהשגחה הזו, רק אתמול קרה לי דבר מדהים רצף של ארועים שהעבירו אותי בהשגחתו מכעס עצב וזעם לתקווה ואמונה מתחדשת ואהבה גדולה לבורא. הוא הוכיח לי שוב כי הוא דולה אותי ממעמקים ולא נותן לאוייבי לשמוח.
תודה על המאמר המחזק שלך

(5) יעל, 8/10/2007 13:20

עמדו לי דמעות בעיניים

תודה ששיתפת אותנו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub