לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סוכת חיים: הקשיבו לעבר כדי לחיות את העתיד

סוכת חיים: הקשיבו לעבר כדי לחיות את העתיד

דפנות הסוכה נעות ברוח, צלליות מצטיירות על הבד הלבן כמבקשות לומר: הקשיבו לסיפורי העבר ולמדו מהם איך לחיות את היום.

מאת
ענפי הסכך הטריים מדיפים ריח של חורש, חמימות דפנות הסוכה וריח פשטידת הקישואים מסגיר את בואה של סבתא לבית שלנו לחג. כילדה ישבתי שעות ארוכות והאזנתי לסיפוריה המרתקים של סבתא על חייה ברוסיה הלבנה.

הסיפורים חרוטים בלבי והבד הלבן הנע ברוח הקלה מעלה על מרקעו את הסיפורים הרחוקים. וכך היא היתה מספרת...
 

***

ערב המהפכה

אבי , ר' אריה לייב קפלן שימש כרב העיירה בתקופת הדמדומים של ראשית המהפכה הקומוניסטית.

באותם ימים, כילדה קטנה, אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי למראה בחורות צעירות יהודיות מהעיירה ששבו מכְּנסים של המפלגה הקומוניסטית לבושות במכנסיים, דבר משונה כמוהו לא ראיתי מעולם, בסתר היו חומקות הביתה מהגדר האחורית מפחדות להיתפס בקלקלתן.

כשנערכו חתונות בעיירה נשלחתי להשתתף בהן וכשראיתי שהחוגגים עומדים לפרוץ את גדרי הצניעות המקובלים במקום, מיהרתי לקרוא לאבא, רב העיירה. דמותו המרשימה שהופיע בפתח הבית, השיבה את הסדר על כנו.

ביתו של אבי היה פשוט ודל ולא הכיל רהיטים, למכריו שתמהו על כך הסביר: "לשם מה לקנות רהיטים בגולה? בעזרת ה' כשנעלה לארץ ישראל, לביתנו האמיתי, שם נקנה רהיטים".

כל ימיו חלם לעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש, שם השתוקק לבנות את ביתו, אולם מסך הברזל נסגר עליו והותיר אותו כמגדל אור בחשיכה הגדולה שאפפה את יהודי רוסיה באותה תקופה.

בתי ספר קומוניסטיים נפתחו בזה אחר זה, במטרה לצוד את נפש הילדים לדת הקומוניזם. המוסדות להשכלה גבוהה, שבתקופת הצאר היו נעולים בפני היהודים, נפתחו כעת לרווחה לנוער היהודי והלימודים שם היו חינם, כיוון שרוסיה המפגרת והנחשלת שוועה לכוח עבודה מקצועי ומיומן.

"מדוע הרב לא דואג לילדים שלו?" התרעמו בפני אבי שכנים מסורים.

כל צעירי העיירה גדשו בהמוניהם את בתי הספר החדשים, בוחרים לעצמם מקצועות מכובדים ומשקיעים את כל מרצם בבניית עתידם.

רק אנחנו, ילדיו של הרב נותרנו בבית, אבי לא הסכים בשום פנים ואופן לשלוח אותנו לבתי הספר האתיאיסטים שגידלו את תלמידיהם על ברכי הכפירה. תחת זאת, שכר לנו מלמד שהגיע כל בוקר לביתנו ולימד אותנו לימודי קודש: תנ"ך ומשניות, עברית ודקדוק עברי. לימודי חול וידיעות כלליות למדה אותנו אמא, הרבנית, שהייתה משכילה ובעלת ידיעות נרחבות.

"מדוע הרב לא דואג לילדים שלו?" התרעמו בפני אבי שכנים מסורים, "הם ילדים מוכשרים, תשלח אותם לבית הספר, תן להם ללמוד, לבנות עתיד, שיהיו להם חיים טובים".

"אתם עוד תראו שלילדי יהיה יותר טוב מכולם", ענה תמיד אבא לדואגים לשלומנו.

"איך יהיה להם טוב מכולם?" התפלאו האנשים על תשובתו המוזרה, "אין להם תעודת גמר של בית ספר יסודי? בלעדיה אי אפשר להסתדר בחיים!"

אבא לא התווכח עם מוכיחיו, איתן היה בדעתו שאם יהודי נוהג כיצד שהוא צריך לנהוג הרי שחייו הם הטובים ביותר.

המהפכה האדומה

גלגלי המהפכה האדומה שומנו בדם ורבבות יהודים מצאו את עצמם משליכים אחר גוום את הקדוש והיקר להם, כדי לא להיתפס בשמירת מצוות ולכלות את שארית ימיהם בטייגה הסיבירית.

למרות הפחד ממרגלים וסוכני חרש, הוא בנה סוכת עץ בחצר ביתו.

היהדות והמייצגים אותה נרדפו עד חורמה, ואבי, הרב אריה לייב קפלן, מצא את עצמו מטלטל ממקום למקום מפחד ממרגלים וסוכני חרש שארבו לדמו. את סוכות הוא חגג בקייב ובלי להתבלבל בנה סוכה, סוכת עץ בחצר ביתו.

סוכה במדינת האינקוויזיציה הקומוניסטית הייתה חזיון תעתועים בלתי-מתקבל על הדעת. והוא עוד הגדיל לעשות והזמין לסוכתו בחורי ישיבה נרדפים שמצאו מקלט בסוכתו הרעועה.

בחוץ, בגן העדן הסובייטי, סערו רוחות הכפירה, ונחשולי שנאה ורדיפה אכזרית שיעבדו רוחם של מיליוני אנשים. ובתוך הסוכה ישב אבא בצוותא עם אורחיו, בני חורין אמיתיים באי בודד של אמונה.

רעועה הייתה הסוכה, כמו חייהם של היהודים המאמינים בגלות עכורה זו, אולם הרוח החזקה שנשבה בין קרשי הסוכה פעמה עוד ימים ארוכים בליבם של החוסים בצל קורתה.

וכך כתב אחד הבחורים לאימו במכתב שנשלח עם ידיד קרוב:

"אמא יקרה,
כאן בקייב ברוך ד' המצב טוב. לא רודפים אחרינו, הדת מוכרת כאן ואפילו ניתן להקים פה סוכה.
הייתי בסוכה של ר' אריה לייב קפלן ונהניתי מאוד.
שלך אשר"

הסוכה הייתה סדין אדום בעיני השלטונות, היא היוותה התרסה של ממש בממלכת הרשע הכפרנית.

מייד אחרי סוכות הובל אבי למטה המשטרה ונערך לו משפט פומבי בו הואשם בסדרת האשמות חמורות של: קיום פולחן בהעדר רישיון, ניסיון חתירה תחת יסודות המשטר, התאגדות אסורה וסיוע לאויבי המשטר. האשמות הצטברו לתיק עב כרס שעלה על שולחנם של שופטי הצדק הקומוניסטים.

למזלו של אבי, נודע שמו בעולם החופשי כרב מחונן וכמנהיג דגול, ועקב החשש מדעת הקהל בחו"ל הוא לא נשלח למחנות העבודה בסיביר, אלא עונשו הומר בהגליה לארץ גזירה מרוחקת – לטשקנט שבדרום רוסיה האסייתית.

טשקנט

ב-22 ביוני 1941 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה ופלשה לתוכה בתנועת מלקחיים רבת עוצמה שהשתרעה מלנינגרד בצפון, עד מרכז אוקראינה שבדרום.

הכוחות הגרמניים שעטו פנימה ובלבול ופחד אפפו את כולם.

היהודים שסבלו תחת המגף הסובייטי וזכרו את יחסה הטוב של גרמניה כלפיהם במלחמת העולם, נטו להישאר במקומם: "מה כבר יעשו לנו הגרמנים? ישפילו אותנו? יכריחו אותנו לנקות חדרי שירותים? מילא, כאן ברוסיה הסובייטית כל כך גרוע שלא יכול להיות גרוע יותר", אלו היו הדעות שרווחו בין היהודים בימים אלו.

נאחזתי בזיז חיצוני של חלון אוטובוס וכך תלויה בין שמים לארץ עשיתי את הדרך לתחנת הרכבת.

גם אני חשבתי כך, אולם אינסטינקט פנימי דחף אותי לנסוע ולהתאחד עם הורי שבטשקנט, רק ליד אבי הגדול אוכל למצוא מנוח לאחר שבעלי גויס לצבא ולא נודע גורלו.

הדרכים היו מלאות בנחשולי אדם שהסתערו על כל כלי תחבורה נע, במאמץ לברוח מהחזית הבוערת. אני נאחזתי בזיז חיצוני של חלון אוטובוס וכך תלויה בין שמים לארץ עשיתי את הדרך לתחנת הרכבת.

חיי היו נתונים על חוט השערה ואלוקים נתן לי כח מיוחד להחזיק מעמד ולא ליפול. כשהגעתי לתחנת הרכבת אחז בי ייאוש, עשרות פליטים הקדימו אותי וחסמו בפני את תחנת הרכבת, לא ניתן היה להיכנס למתחם הצפוף וההומה אדם. בעיניים כלות הבטתי על הרכבת המתקרבת לרציף, פצצות כבר נחתו מכל עבר ורכבת זו תהיה האחרונה שתצא מהתחנה.

לפתע נחתה פצצה אדירה ליד תחנת הרכבת והאנשים שגדשו את התחנה נפוצו לכל עבר לחפש מחסה. הרכבת חלפה לידי ריקה לחלוטין, כח פנימי דחף אותי לקפוץ פנימה ולנסוע בה למרות הסיכון שבדבר, שכן הרכבות היו יעד מושך למפציצים הגרמנים.

אחר נסיעה מפרכת של שבועות ארוכים בדרכים משובשות, הגעתי לטשקנט שם פגשתי את הורי. באותו זמן בעלי ערק מהחזית, עזב את גדודו שעמד להיכנע לגרמנים, התערב בין פליטי המלחמה הפולניים והתקדם לטשקנט הרחוקה.

שני אחי ואחותי הגיעו אף הם לטשקנט, בתוהו ובוהו של המלחמה ידענו שאנחנו צריכים לנוס מזרחה ולהתאחד עם אבא במקום גלותו.

ייסורי גלות ותקומה

ארבע שנים ארוכות של גלות עברו עלינו בטשקנט, התמודדנו עם טיפוס, דיזנטריה, זיהומים ומחלות אחרות שהתפשטו במחוז נידח ונחשל זה. אבא, ר' אריה לייב נהרג על ידי קבוצת מתפרעים ונסיבות מותו נותרו לוטות בערפל. אמא שלי, הרבנית דבורה, נפטרה ממחלת הטיפוס, אולם כולנו, ארבעת ילדי הרב נותרו בחיים.

עם תום המלחמה הצטיידנו בדרכונים פולנים מזויפים והצטרפנו לרבבות הפליטים הפולנים שהורשו לעזוב את המקומות אליהם הוגלו במלחמה ולשוב לארצם.

בדרכנו חזרה חלפנו על פני עיירת מולדתנו ונחרדנו לראות שאנו היחידים שנותרנו בחיים מכל יהודי העיירה. כל שכנינו ומכרינו מצאו את מותם על ידי הגרמנים, בסיועה הנלהב של האוכלוסייה מקומית.

על גיצי העשן של אירופה החרוכה קרם חלומו של אבא עור וגידים, ואנו הניצולים זכינו לעלות לארץ ישראל ולבנות בה בית. המדינה הצעירה אליה הגענו הייתה גדושה ביהודים פליטי חרב מכל ארצות העולם, העולים כולם התמודדו עם מחסור וצנע, עם הסתגלות למקום זר וחדש, אולם לנו היה יתרון ניכר על פני העולים האחרים, ידענו את שפת המקום – עברית.

כן, אותה לשון הקודש שבגולה נחשבה למיותרת וחסרת שימוש, הייתה כאן בארץ אוצר בלום של ממש. יום אחד בלבד הגעתי עם אחותי לאולפן וכל המורים במקום השתאו למשמע העברית הצחה המתגלגלת על לשונן של העולות הטריות מרוסיה.

אחר כבוד נשלחנו הביתה ואז התקיימה פעם שנייה הבטחתו של אבינו הגדול:

"לילדי יהיה יותר טוב מכולם, שכן אם יהודי נוהג כיצד שהוא צריך לנהוג הרי שחייו הם החיים הטובים ביותר".
 

***
ענפי הסכך הטריים מדיפים ריח של חורש, חמימות דפנות הסוכה, פשטידת הקישואים שלי לעולם לא תצא כמו זו של סבתא, כשם שסיפור בגוף שני לא ידמה לסיפור הנשמע מפי גיבור הסיפור בעצמו.

דפנות הסוכה נעות ברוח, צלליות מצטיירות על הבד הלבן כמבקשות לומר: הקשיבו לסיפורי העבר ולמדו מהם איך לחיות את היום.

22/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) הדסה, 14/10/2007 05:06

האם זו משפחה של חסידי חב"ד?

התיאור נשמע אופייני לקורותיהם של חסידי חב"ד רבים ברוסיה,(זו "חסידות רוסיה" במקור) ממסירות הנפש על קיום המצוות בתוך האפילה הסובייטית ועד המעבר לטשקנט ואחר כך השימוש בדרכונים פולניים כדי לעזוב (כפי שקרה לקבוצה גדולה מאד של חסידי חב"ד)

(6) אורי, 8/10/2007 08:59

מרגש

סיפור מרגש ביותר

(5) מירי גיל, 27/9/2007 13:20

ערב המהפכה

מאמר מרגש הנוסך אמונה וכוחות כאחד.
בבחינת "נצח ישראל לא ישקר"
דמותו של האב-ר' אריה מרשימה ומעצימה.
צל קורות המשפחה מחזקים כל יהודי באשר הוא.
דמות היהודי הגלותי השב למולדתו ועברית שגורה בפיו מעוררת התפעלות.
מאמר מרגש ומחזק בעל מסר איתן.

(4) דנה, 26/9/2007 02:43

סוכות

סוכות זה חג יפה ושמח וזה החג הכי כיף מכל שאר החגים שהיה לנו או שהיה לנו.

(3) איציק חידרסקי, 23/9/2007 16:31

הגב' חיה אילון הסיפור שלך אודות אביך הרב קפלן מדהים
מעניין אותי לדעת את שם העיירה שלו, שלכם ברוסיה הלבנה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub