רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

מוֹנוֹ – מי שהיה שם, מבין!

א׳ בתמוז ה׳תשס״ז א׳ בתמוז ה׳תשס״ז 17/06/2007 | מאת Tzvi

העולם, כפי הנראה, מתחלק לאלה שעברו את זה ולאלה שלא. לאלה שניסו להתמודד מעל ומעבר לכוחותיהם אך לשווא, ולאלה שכוחותיהם מעולם לא בגדו בהם ללא סיבה ברורה ומובנת.

המאה ה-20 אופיינה בין השאר במדעיותה. הכל היה מדיד ו'בדיק'. מה שלא ניתן להוכחה מדעית, נחשב לעתים קרובות כבלתי קיים. מה הפלא אם כן שעל מצע חביב זה פרחה ושגשגה תיאורית הפסיכוסומאטיות. זה לא שאני מנסה לטעון שאין לתופעה בסיס כלל, אלא רק שלצערנו הרבה בעיות שלא מצאו לעצמן הגדרה רפואית, נחשבו לתופעה פסיכוסומאטית במקרה הטוב, ופסיכיאטרית בגרוע.

אנשים שסבלו ממגוון בעיות ומחושים, שעדיין לא מצאו לעצמם הגדרה מדעית מדויקת או הסבר רפואי מניח דעת, 'סומנו' כאנשים 'לחוצים', 'היפוכונדרים', 'דיכאוניים' ועוד כהנה וכהנה הגדרות כיד המינוח החברתי הרווח.

בעיות נשיות רבות סווגו תחת כותרת רחבה זו, וכך גם תופעות אחרות שרק חלק מהאוכלוסייה לקה בהן כגון אולקוס, כל השמנת יתר שהיא ומגוון רחב של תופעות אחרות שזכו היום ל'הכרה רשמית' בעקבות מחקרים שאיתרו חיידק, נגיף או אפילו גן שאחראי להן.

אני מדגישה שוב – נכון שחלק מהבעיות נובעות מהרגלים שליליים, מלחצים נפשיים וכדומה – אבל לעתים קרובות הסיבה שונה לחלוטין, גם אם אנחנו עדיין לא יודעים מהי.

מה איתי?

שלוש עשרה אפס אפס בדיוק, אף לא דקה אחת מאוחר יותר. כיביתי את המחשב, קמתי לאט מהכסא והתחלתי להתקדם לעבר חדר השינה. 'עכשיו להרים את רגל ימין, להושיט קדימה, להניח. יופי! ועכשיו שמאל. לאט, עוד קצת ואת מגיעה...' ניסיתי לעודד את עצמי.

אילו היה לי כוח הייתי נאנחת לרווחה...

צנחתי בכבדות על המיטה, לא טורחת להרים את השמיכה או להיטיב את הכרית. אילו היה לי כוח הייתי נאנחת לרווחה, אבל כעת, פשוט אפשרתי לגוף התשוש ליהנות משלווה מוחלטת. לרגע קטן התרתי לסרעפת לצנוח ולא לחזור אל עבודתה המונוטונית כל כך, ומעייפת כל כך – נשימה. האם מישהו יודע כמה קשה לחיות. לא, לא לעבוד, לעשות, להתמודד. סתם כך לחיות – לנשום, לאכול, לשבת, לעמוד – הכל כל כך קשה.

טוב שעל זה לא סיפרתי לרופא, מי יודע מה הוא היה חושב, מי יודע מה הוא היה אומר? שיש לי מחשבות אובדניות? גם ככה בפעם האחרונה הוא ענה לי בעדינות מוגזמת: "תראי, אני לא מוצא שום דבר מיוחד. אולי את צריכה לפנות אל מישהו אחר. אני, לא מתמצא בתופעות של דיכאון", או אולי הוא השתמש בביטוי עדין יותר. מה זה משנה?

הטלפון צלצל. לרגע חשבתי להתאמץ ולהושיט יד, ומייד התחרטתי. לשם מה? ומי אמר שיש בי כוח לדבר בכלל. אתמול בלילה ניסיתי לענות לבעלי, לשוחח איתו מעט, כל כך השתדלתי, אבל בקושי הצלחתי לסחוט מעצמי כמה המהומים, וגם זה בקושי רב. אם מישהו צריך אותי, שיתקשר אחר כך. שיהיה.

ברבע לשתיים התעוררתי. הגוף שכב נינוח במיטה. המחשבה נצטללה. העולם שוב נראה בהיר ומבטיח. עד שניסיתי לקום. שוב הכובד הנוראי הזה. שוב משקלה הנוסף של האכזבה. "אלוקים – תעזור לי! הילדים עוד מעט מגיעים, הם צריכים לאכול. אני אמא. אני חייבת להכין להם אוכל." בכל כוחי התאמצתי להניע את גופי בתיאום. ידיים, רגליים, זוזו. תירס מהמקפיא. סיר מהארון – להתכופף, להרים, ל...קום. לנשום, לנוח.

בסוף הכל עמד במקומו. כלים חד פעמיים על השולחן. תירס בסיר על הגז, וקציצות טבעול במיקרו.

הילדים נכנסו. חייכי! פקדתי על עצמי. וחייכתי.

"בואו, שבו לאכול", הזמנתי אותם. שמחה שהצלחתי. שמחה שיש מה. לא טורחת לבדוק אם שטפו ידיים, לא מבררת אם התיקים הגיעו אל מקומם על המתלה.

בתנועות שקולות, מאומצות ומחושבות, הגשתי לכל אחד קציצה ותירס.

ההתקפה הייתה בלתי צפויה: "אוף, שוב תירס וטבעול. נמאס כבר! לא רוצה!" אמר הבן האמצעי ודחה את הצלחת. ואני כל-כך שמחתי קודם שהצלחתי להכין משהו.

"נכון", המשיכה אחריו אחותו הגדולה. "בכל הבתים אמא שלהם מבשלת אוכל טעים כל יום, ורק את נותנת לנו כל הזמן טבעול. כבר נמאס לנו."

לא חיכיתי להתרחבותו של המרד. פשוט פתחתי את הדלת ויצאתי אל החצר. התיישבתי על הספסל והתחלתי לבכות.

בעיה נפשית? לא הגיוני – הרי אני כל כך רוצה לעשות, זה רק הגוף שלא משתף פעולה.

התסכול שטף אותי בגלים עכורים של ייאוש. פעם, חשבתי לעצמי, גם אני הייתי מבשלת. מתי זה היה? לפני חודש חודשיים שלושה, לא הצלחתי לזכור. הערפל הסמיך בו הייתי נתונה הסתיר ממני לחלוטין את העבר. מה לעשות? אולי אני באמת עצלנית כמו שרמזה אמא שלי כשראתה באיזה מצב נמצא הבית. אולי זו באמת בעיה נפשית, אפילו שזה לא נשמע הגיוני – הרי אני כל כך רוצה לעשות, זה רק הגוף שלא משתף פעולה. גם לרופא ניסיתי להסביר: "תראה דוקטור", אמרתי, "יצאתי אפילו לנופש. לבד, בלי המשפחה, כדי לנוח ולהתאושש, וגם זה לא עזר". גל נוסף של רחמים עצמיים רווי תחושות כישלון שטף וכמעט הטביע אותי, כשנזכרתי באכזבתם של הילדים שחיכו כל כך לאמא חדשה שתחזור מהנופש, ובמקומה, מצאו את אותה אמא עייפה ובקושי מתפקדת. אמא שבקושי הצליחה לטעום מהעוגה שהכינו לכבודה, ולהחמיא, בטרם חזרה אל המיטה.

עצמתי את עיני, הרפיתי את גופי. מניחה לשמש ללטף אותי באהבה חסרת פניות. ובעצם, מה זה חשוב.

הבדיקות כולן 'בסדר' חוץ מקצת אנמיה ולחץ דם נמוך – אבל זה לא זה. אולי כולם מרגישים ככה אבל מתגברים. אולי רק אני לא רוצה להתמודד. אולי באמת כדאי שישלחו אותי לטיפול פסיכיאטרי. למי אכפת.

אחד הילדים קרא לי לחזור. הצלחות שלהם היו ריקות. אבל אותי זה לא עניין. יום חמישי היום. צריך להתחיל להתכונן לשבת. צריך. אבל קודם לנוח מעט – אחר כך אולי יהיה לי יותר כוח.

אולי.

לפני שזה התחיל כל כך אהבתי לקרוא, אבל עכשיו הקריאה מתישה ומעייפת. העיניים מרפרפות על המילים, אבל הראש מזדחל אחריהן בטמטום. גם את מה שאני מצליחה לקרוא, אני לא מסוגלת לסבול. כל אירוע דמיוני מוצא אותי חשופה וחסרת הגנה לחלוטין – פורצת בבכי חסר אונים, כואבת כאב בלתי נסבל, על ייסוריו המדומיינים של אדם שמעולם לא נברא. אז למה לקרוא אם זה כואב כל כך? בימים "הטובים" יותר למדתי להסתפק בדנידין וקופיקו – גם זה משהו. מתאים לרמה...

אבל עכשיו, אסור לי לבזבז את הכוח על חוויה ספרותית מפוקפקת – אני צריכה לנוח ולהתאמץ להכין שבת. זה התפקיד שלי. הרי אני בריאה – ככה בפירוש אמר הרופא! (לפחות מבחינה גופנית...).

אחר כך קמתי – הבית היה הפוך ומבולגן. התאמצתי להחזיר כמה פריטים למקומם, וחזרתי למיטה. בפעם הבאה שקמתי השמש החלה נוטה מערבה. הבלגן רק החמיר, ואני פשוט סבתי על עקבי וחזרתי שוב למיטה.

אחר כך השמש שקעה, והבית היה במצב קטסטרופאלי.

אחר כך החשיך, ולא טרחתי להדליק אור.

קמתי לקראת בעלי כששמעתי אותו פותח את הדלת.

מייד אחריו נכנסה שולה, השכנה.

"יש לך מונו ולא מעניין אותי מה אומר רופא המשפחה שלך. מחר את ניגשת לרופא נורמאלי"

התאמצתי לחייך אליהם, להיות נחמדה, אבל במקום זה שוב עלו הדמעות המעצבנות האלה.

"מצטערת, אני לא מצליחה. ניסיתי. באמת ניסיתי..." – הרגשתי כל כך מטופשת לעמוד ולהתנצל מול במבטו המופתע של בעלי הסוקר את הסלון ההפוך, הכיריים הריקים, השולחן שבפירוש לא המתין לסועדים...

בדרך כלל שולה לא מתערבת. היא אישה שקטה ונוחה. אבל הפעם היא דברה בתקיפות – "את חולה!" היא אמרה. "יש לך מונו ולא מעניין אותי מה אומר רופא המשפחה שלך. מחר את ניגשת לרופא נורמאלי. ועכשיו למיטה! היא פתחה את המקפיא והוציאה משם עוף. ולא אכפת לי מה חושבת המשפחה שלך על הבישול שלי – את השבת הזאת אני מכינה!"

 

***

זה היה מונו. האבחנה של שולה אולי לא עזרה למחלה לעבור, ובסך הכל שנה תמימה חלפה עד שהגיעה ההתאוששות השלמה. ובכל זאת. עצם ההגדרה. עצם היכולת להבין שכל דבר שכן נעשה הוא הישג, ולא שכל מה שלא נעשה הוא כישלון, הקלו מאוד על ההתמודדות שלי. גם ההבנה שהגיעה סוף-סוף מהסובבים, נתנה לי את הכוחות הדרושים להמשיך להתאמץ לעשות את הבלתי אפשרי – ולתפקד. ומעל לכל – ההגדרה גם הביאה איתה תקווה, שבסופו של דבר הכל יחזור לקדמותו.

 

***

העולם, כך נראה, מתחלק לאלה שעברו את זה ולאלה שלא. אלה שהתנסו באין אונים, בבושה ובמבוכה של "להיות לא בסדר". ולאלה שהתבוננו בהם מן הצד. לאלה שניסו להתמודד מעל ומעבר לכוחותיהם אך לשווא. ולאלה שכוחותיהם מעולם לא בגדו בהם (ללא סיבה ברורה ומובנת).

אלה שהיו שם, אולי יזדהו איתי בקלות. ואלה שלא, אולי ירימו גבה. ומהם אני מבקשת להאמין ולנסות להזדהות. לנסות לעצום עיניים ולחשוב מה היה קורה אילו היו מרגישים ככה במשך חודשים. מה היה קורה אילו הסביבה הייתה מבקרת אותם בצורה גלויה או סמויה על 'חוסר התפקוד'. כיצד היו מרגישים אילו ההצלחות הכבירות שלהם היו נחשבות לכישלונות.

למרות שהותרנו את המאה ה-20 מאחורינו ודילגנו בקלילות למאה ה-21 – קצת יותר ענווים, קצת יותר מבינים שאנחנו לא יודעים הכל – בכל זאת עדיין קיימת בנו הנטייה האנושית כל כך להביע עמדה סובייקטיבית על אחרים. לבחון את קשייהם מבעד למשקפינו, לבקר, לזלזל, להטביע חותם. גם אם המדע הצליח סוף סוף לזהות את המום המולד "בילד המופרע", אנחנו עדיין נאשים את הוריו על חינוכם הלקוי. גם אם הרפואה מודעת להשפעתה של בלוטת התריס, נמשיך להגדיר את עקרת הבית כעצלנית. ואת העייף הכרוני כדיכאוני...

ולמעשה, גם אם ההגדרות שלנו צודקות באמת, והילד פשוט לא-מחונך, עקרת הבית עצלנית והבחור דיכאוני – נראה לי שיחס מבין ומקבל, יחס מתחשב ובלתי ביקורתי, ייתנו להם הרבה יותר כוח להתמודד, מאשר מבט מזלזל והערות חסרות התחשבות.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן