לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מסר של תקווה

מסר של תקווה

מיכל ועקיבא עמנואל טסו לחגוג את הפסח עם המשפחה בארה"ב וחזרו באיחור של חודשיים עקב ניתוח להוצאת גידול מראשה של בתם בת-ציון. כיום, שלוש שנים אחרי, נשארו באמתחתם מסרים של תקווה ושל פרופורציה לחיים.

מאת

*כפי שסופר ע"י מיכל עמנואל, אמא של בת-ציון

היינו אז זוג צעיר. צעיר מאוד. לבת-ציון, בתנו הבכורה, מלאו תשעה חודשים. ילדה מקסימה, חייכנית ונינוחה. פסח עמד בפתח, ויחד עמו ציפתה לנו חוויה מיוחדת – פסח בחו"ל. חמי, רופא בהכשרתו וחוקר בתחום הסרטן במקצועו, נסע לשנת מחקר בארה"ב, ואנחנו עמדנו להתארח שם במשך שבועיים.

שבוע לפני פסח, ביום ששי, התחילה בת-ציון להקיא. בינינו, ילד שאוכל ומקיא זה לא דבר חריג במיוחד, ובכל זאת, היינו עדיין חסרי ניסיון והתקשינו להחליט מה נדרש מאיתנו לעשות כהורים. אז בכל זאת פנינו לרופא. הוא בדק אותה, לא מצא כל סימפטום נוסף והרגיע אותנו שמדובר בסך הכל בווירוס.

דווקא באותה שבת שהינו בחברתם של רופאים שונים, גם הם בחנו אותה, והגיעו לאותה מסקנה – וירוס.

במשך השבוע הספקתי עוד לקחת אותה לביקור שגרתי בטיפת חלב. "הראש שלה קצת גדל יחסית לגוף", העירה האחות, ואני שמחתי שמשהו גדל באפרוח שלנו...

הכל אורגן, נארז והוכן. רכשנו ביטוח רפואי לשבועיים בהם נשהה בחו"ל. ושלושה ימים לפני פרוש חג החירות, עלינו שלושתנו על מטוס בדרכנו הארוכה לאמריקה. אם יצא לכם לטוס אי פעם אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עם ילדים, אתם ודאי יודעים עד כמה טיסה כזאת יכולה להתיש. הצורך להעסיק במשך שעות ארוכות ילדים משועממים ועייפים הכלואים בתוך קופסא מעופפת, אינו חוויה מרנינה בלשון המעטה. חוויה שעלולה להיות בלתי נעימה גם לאלה שטסים בגפם ובכל זאת נאלצים לסבול את בכיותיהם של ילדים מתוסכלים.

אבל אצלנו הטיסה עברה בנחת – יותר מדי בנחת. בת-ציון בילתה כמעט את כל הטיסה בשינה. שינה שנמשכה גם לאחר הנחיתה – הנחנו לה, מתוך השערה שמדובר בג'ט-לג. ההקאות נמשכו, וכך גם הביקורים שלנו אצל רופאי הילדים שם – המסקנה הייתה אחת, וירוס. ובכל זאת, אני כאם המשכתי לדאוג, וירוס אולי מסביר את ההקאות, אבל היו עוד כמה דברים: היא נתקפה פתאום בפחד עז מזרים, וזה לא התאים לה – למרות שרופא עמו התייעצנו הסביר לנו שאולי זה לא מתאים לה, אבל בהחלט מתאים לגיל; הילדה החייכנית בכתה המון – אבל בהחלט בתחום הנורמה, כך שכל הסובבים אותנו בכלל לא הבינו מה לא בסדר. ואין בכך פלא, הרי הם לא הכירו אותה קודם. חוץ מזה – אולי אלה השיניים?; היא הפסיקה להתהפך ולעמוד על ארבע, אבל מי שם לזה לב, הרי היא כל הזמן הייתה על הידיים. לא נורא, ניחמתי את עצמי, בעוד כמה ימים נחזור ארצה, ואז כבר נערוך בירור מקיף מה עובר עליה.

כל עכבה לטובה

עד היום אני לא יודעת אם השביתה בנתב"ג השיגה את מטרתה, אך די לי בכך שהיא הצילה את בתי.

מועד החזרה שלנו הלך והתקרב במהירות, אבל אז פרצה בארץ שביתה, ובשדה התעופה – אין יוצא ואין בא. עד היום אני לא יודעת אם השביתה השיגה את מטרתה או לא, די לי בכך שהיא הצילה את בתי. הבנו שנכון לעכשיו אנחנו נשארים בארה"ב ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות עם הבירור המקיף עד שנגיע הביתה. עוד באותו בוקר התברר לנו שמשהו מוזר מאוד מתרחש בגופה של בת-ציון. ביום בו היינו אמורים לחזור, נתפש לבת-ציון הצוואר. ככה לפחות אני חשבתי. אבל הרופא עמו התייעצתי הבהיר לי באופן חד משמעי שלתינוקות אף פעם לא נתפשים השרירים. התקשרתי בהיסטריה אל הורי, ויחד החלטנו להיוועץ ברופא הילדים הוותיק ד"ר יוסי אורבך. חיכינו בחוסר סבלנות לשעת יקיצה סבירה בישראל, ובשעה 12:00 בלילה בדיוק – 7:00 בבוקר בישראל – חייגנו את המספר המוכר.

חמי תיאר בפרוטרוט, תוך שימוש במונחים הרפואיים המדויקים, את מצבה של הילדה ואת הסימפטומים השונים, וד"ר אורבך ביקש שניגש במהירות לבית החולים.

"דוקטור", שאלנו, "היא נורא עייפה וכבר נרדמה לשנת הלילה, אולי נחכה עד שהיא תתעורר?"

"לא לחכות לכלום", הוא ענה בצורה נחרצת, "סעו מייד לבית החולים!"

למזלנו הטוב שמענו בקולו.

בת ציון לפני הניתוח

בבית החולים הופנינו במהירות לבדיקות דם ולסי.טי. ראש. הרופאים התחילו דווקא בבדיקות הדם. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את בתי צורחת בהיסטריה. מי שהמציא את הביטוי "הדם קפא בעורקי" ידע על מה הוא מדבר. הרגשתי פחד מוות בצורתו הטהורה ביותר. הבנה נוראית שהוא ממש קרוב אלי. הרגשתי כאילו אני עומדת בפתחו של הגיהינום.

בעלי אזר אומץ וניכנס עם בת-ציון הקטנה לבדיקת הסי.טי. חמי ואני עמדנו מאחורי הטכנאי שקיבל את התמונות על המחשב, תמונת סריקה אחת אחרי חברתה, כל אחת מתארת שכבה נוספת במוח.

זה לא היה בסדר. אני יודעת שאסור להורים או לקרובים לעקוב אחר עבודת הטכנאי ולראות את התוצאות בזמן אמת, אבל משום מה אף אחד לא סילק אותנו משם, אולי בגלל שעת הלילה המאוחרת.

לפתע הופיעו על המסך שני כתמים שחורים ענקיים.

"רואים את זה?" שאל הטכנאי. "כל אחד מהם אמור להיות בגודל של כפתור". היו אלה חללי נוזלים במוח. מלאים, מוגדלים ומפעילים לחץ תוך מוחי אדיר.

הסריקה נמשכה הלאה, כשפתאום נראה כתם לבן גדול, משהו בצורת תפוח אדמה ומעט גדול יותר מכדור פינג-פונג. רק תחשבו שמדובר במוח זעיר של תינוקת...

"מה זה?!" שאלנו חמי ואני ביחד.

"לא יודע" ענה הטכנאי.

"זה יכול להיות משהו פשוט?" שאלתי בתקוות מה.

"עם המוח זה אף פעם לא פשוט", הוא הפטיר מתוך אדישות גמורה למצבנו.

האם מישהו מכם מסוגל לתאר לעצמו כיצד מרגישה אם שמבינה שזהו, כאן ועכשיו היא עומדת לאבד את בתה הבכורה, בתה היחידה, פעוטונת מקסימה בת 9 חודשים?! האם אפשר לתאר את חוסר האונים, את הרצון לגונן, לחבק, לעצור את העולם? את רגשות האובדן, את תחושת הקריעה והסופיות. את החולשה, הכאב והפחד...?!

הרגשתי בוודאות שזה הסוף. נשברתי.

חמי הביט בי, ואז, פנה אלי בטון תקיף וחד משמעי: "מיכל, אנחנו חייבים להיות חזקים".

קשה להסביר כמה חיבוק תומך כזה יכול לעזור – אפילו לי, אישה שמטבעה שומרת בקפדנות על דיסטנס.

זה הספיק. אנחנו חייבים להיות חזקים – בשבילה. אנחנו חייבים לעשות הכל למענה. היא צריכה אותנו, זה לא הזמן להישבר. למרות שהאירועים סביבי התחוללו מעצמם. למרות שכל שיכולתי לעשות באותו שלב הוא להרכין את הראש בפני הגלים ששוטפים אותי. למרות שלא היה שום דבר בעולם שיכולתי לעשות כדי לשנות את המציאות. הבנתי שעלי להישאר חזקה ואיתנה.

כשחזרנו למחלקה הבנו מה משמעות הביטוי 'פרצוף תשעה באב'. על פי הבעת פניהם של אנשי הסגל הרפואי, הבנו שכולם כבר יודעים מה המצב. נראה היה כאילו כל אחד מהם קיבל זה עתה הודעת אבל. גם להם הספיק מבט אחד בפנינו כדי להבין שאנחנו כבר יודעים. ובתוך כל זה, לא אשכח אחות אחת שניגשה אלי וחיבקה אותי בפשטות. קשה להסביר כמה חיבוק תומך כזה יכול לעזור – אפילו לי, אישה שמטבעה שומרת בקפדנות על דיסטנס. החיבוק שידר לי יותר מכל מילה שאני לא לבד. שמבינים אותי ומקבלים את רגשותיי – כמו שהם. באותו רגע חשתי כאילו נפתחו מעייני אהבה בעולם – או אולי האהבה הייתה קיימת ולא חשתי בה קודם. כל צוות חדר המיון התגייס לעזרתנו. כולם היו שם בשבילנו. אפילו ראש המחלקה, תלמיד ישיבה בעברו, שמח לתרום לנו את שירותי המשרד שלו. אחר כך באו התפילות. כולם התפללו עליה (ועלינו). מוזר להגיד, אבל ממש הרגשנו גלים של אהבה ודאגה מגיעים אלינו מן הארץ (אל תשכחו כמה רחוקים פיזית היינו). כל מי שהכיר אותנו ביקש ממכרים ומחברים לעבודה וללימודים להתפלל על "בת ציון זוהר בת מיכל אביבה", ואני הפכתי להיות הסיפור שמאחורי השם שמזכירים בבית הכנסת.

בת-ציון הועברה במהירות לחדר הניתוח כדי לנקז את הנוזלים. ולמחרת עברה ניתוח נוסף להסרת הגידול. ניתוח שדורג על ידי הכירורג ברמת סכנה 8.5 מתוך סולם בעל 10 דרגות. הניתוח עבר בהצלחה, והגידול הועבר לבדיקה פתולוגית.

חסד שבדין

בשעות הארוכות בבית החולים התחלנו להבין עד כמה ברורה התערבותו של ה' בכל פרט ופרט. "אילו הייתם מחכים עוד כמה שעות", אמרו הרופאים, "היא הייתה גולשת למצב של תרדמת" – ומשם כמעט ולא קיימת דרך חזור.

איזה נס שהייתה שביתה בשדה התעופה. אחרת היא עוד הייתה נכנסת ל'קומה' באמצע הטיסה! איזה נס שהחלטנו לא לחכות יותר ולהתקשר לד"ר אורבך בישראל. איזה נס שחמי רופא בהכשרתו וידע למסור את התיאור המדויק ביותר לרופא שמעבר לאוקיינוס, וכמה טוב שהרופא לא התיר לנו לחכות עוד קצת בבית... כמה טוב שהיא עדיין תינוקת ועצמות הגולגולת שלה רכות וגמישות, כך לא גרם לחץ הנוזלים לפגיעה בלתי הפיכה במוח (אלא ל'גדילת' הראש). איזה נס שחברה סיפרה לנו על בית החולים, שהוא גם קרוב למקום בו שהינו, וגם הטוב ביותר ברפואת ילדים. ואולי לא כל כך נעים לצרף גם את הדבר הבא לרשימת חסדי ה' – אבל איזה נס שהגענו באמצע הלילה, שעות ספורות לפני שפג תוקפו של הביטוח הרפואי. מניין היינו מצליחים לגייס סכומי כסף אגדיים לטיפול פרטי...

אם ה' שלח לנו את המחלה, אז מה יועילו התפילות שלנו?

למרות כל זאת, עדיין היה לי קשה להבין את המהלך האלוקי. "אם ה' שלח לנו את המחלה", שאלתי, "אז מה יועילו התפילות שלנו? ובכלל, איזו מן התחסדות זו לבקש רחמים ממי שבעצם 'אשם' בכל מה שעובר עלינו?!"

"קיימת בעולם מידה של דין ומידה של רחמים", ניסו להסביר לי. "מחלות באות ממידת הדין, אולם בתפילה ובמעשים טובים ניתן לעורר את מידת הרחמים ולהביא לשינוי".

התשובה לא סיפקה אותי. לא משום שלא האמנתי באפשרות לשנות, אלא משום שלא ראיתי בכל מה שעברנו 'מידת דין', אלא מסר – אמנם מפחיד ומעורר – אבל עטוף בהמון רחמים. מסר שיועד דווקא לנו – לי מיכל ולבעלי עקיבא – ולא לאף אחד אחר. למרבה האירוניה, מתוך כל האימה שבסיטואציה, הרגשתי מעין גאווה שה' בחר דווקא בי לניסיון הזה, ושלמרות שנראה לי שאנחנו 'ברוגז', הוא בכל זאת חושב עליי באופן מיוחד, וללא כל צל של ספק נמצא איתי כל הזמן.

המכון הפתולוגי של בית החולים לא הצליח לזהות את הגוש, והוא הועבר לפילדלפיה. משם נשלח הלאה למכון אחר. בסופו של דבר הסבירו לנו הרופאים שמדובר בגידול ממאיר. חמי, חוקר סרטן כמו שכבר הזכרתי, לקח את הרופא הצידה והחל לתחקר אותו. מדבריו הבין שלמעשה אף אחד לא הצליח לזהות את הגידול, ולכן, מתוך חוסר ידע, הם מעדיפים לומר שהוא ממאיר. הרבה יותר נכון היה להגיד שהגידול 'נדיר מאוד ובלתי מוכר'.

איזה נס שחמי חוקר סרטן ויכול להבין במה דברים אמורים באמת!

יש תקווה

לבת-ציון מלאו כבר ארבע שנים. היא עדיין נמצאת במעקב רפואי ואנחנו מקווים ומתפללים שהחלמתה אכן שלמה. בת-ציון היא ילדה עליזה, פיקחית וחייכנית. הזיכרון שלה מדהים, ולעיתים אנחנו תוהים בקול 'מה בדיוק עשו הרופאים עם הזיכרון שלה בניתוח'...

בת ציון בגיל 3
אני לא מספרת את הסיפור הזה כדי לפרסם את עצמי או את בתי. המסר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר כאן הוא מסר של תקווה. כשאני עמדתי במצבי אי הוודאות הקשים ביותר, פנתה אלי אישה שבתה חלתה בסרטן, ועודדה אותי שיש תקווה, שיש סיכויים להחלים. באותן שעות כל שבב של תקווה נתן לנו המון כוח – להמשיך ולייחל.

איני יודעת באיזה מצב נתון כל אחד מהקוראים. סביר מאוד שלכל אחד יש התמודדות משלו. אולי מדובר במקרה דומה לשלי, במחלה קשה ובעתיד לוט בערפל, ואולי בבעיה אחרת שנראית כמו סוף הדרך. אני יודעת שלמעשה רק טעמתי 'על קצה המזלג' מהקושי והכאב. אני יודעת שאולי איני ראויה לדבר בפני אנשים שסבלם מתמשך יותר או קשה יותר, ובכל זאת אני רוצה להעביר מסר ברור: יש תקווה!

למרות שלפעמים נראה שאין דרך חזור, שהאופק חתום והעתיד אפל, בכל זאת יש סיכוי! למרות שלפעמים נראה כאילו הפצעים הפתוחים לעולם לא יגלידו, יתכן שיום אחד הם יותירו אחריהם רק צלקות עדינות וכאב עמום, תזכורת לתקווה קלושה שהתממשה. רק רציתי לבקש שתמשיכו לקוות. שתמשיכו לחלום ולייחל. ויהי רצון שבסופו של דבר תזכו לראות בגאולתכם האישית.

החיים שאחרי

הרבה פעמים קראתי על אנשים שנפגשו עם התמודדויות חזקות בחייהם, כמו חולי, כאב עז או מוות, וטענו שהחוויה "הכניסה אותם לפרופורציות". "נו", הם שואלים בפאתוס (בעיקר במאמרים או בספרים), "מה משנה אם יש בגדים יפים, בית נוח או מכונית? העיקר שאנחנו ב"ה חיים".

במידת מה הם צודקים – שהרי כיצד ניתן להשוות את מתת החיים לעוד סוודר בארון? ובכל זאת, נראה לי שתובנות כאלה אינן ארוכות ימים, ובמידת מה אף מתסכלות. האם אסור לאדם שחווה מוות במשפחה ליהנות יותר מארוחה טעימה עם בן/בת זוגו? האם אישה שפותחת את הארון ומרגישה שהיא חייבת בגד חדש לשבת, צריכה לחוש רגשות אשמה שהיא עדיין מחשיבה זוטות כאלה, לאחר שנצלה, למשל, מפיגוע?

צריך להבין שדברים כמו גלידה, בגד חדש וכו' הם אמנם לא 'הכי חשובים בחיים', אבל גם שהם בהחלט חלק מהחיים.

כשאני בוחנת את עצמי נראה לי שהגישה הנכונה היא להבין שאנחנו ממשיכים לחיות – ולחיות משמעותו לרצות. כן, לרצות להתקדם מבחינה אישית, כן לשאוף מעלה מבחינה רוחנית, וכן – לרצות גם דברים טריוויאליים ופשוטים כמו לצאת לטיול, לאכול פיצה חמה או לקנות ספה חדשה לסלון. נכון. צריך לדעת ש'זה לא הכי חשוב בחיים', אבל גם שזה בהחלט חלק מהחיים.

כאשר שואלים אותי 'מה הדבר הטוב ביותר שקיבלתי מאותה התנסות', אני עונה 'קשר זוגי'. במשך כל תקופת ההתמודדות, ליוותה אותי תחושת אחדות חזקה. ההרגשה שבעלי ואני מתמודדים במשבר יחד, כיחידה אחת. וכך, בתקופות קשות יותר בהמשך דרכנו הזוגית, ידעתי שיש לי בתרמיל 'צידה לדרך' - הידיעה שאני יכולה לסמוך על בעלי במקרים הקיצוניים ביותר. ברור לי שהוא תמיד יעמוד מאחורי ויעניק לי את רשת הביטחון לה אני זקוקה – נכון לתמוך בי, לחזק את ידי ולהילחם יחד איתי. ואני מאוד מקווה שגם הוא חש ככה כלפי. (ובכל זאת, אל תשכחו שהחיים ברובם אינם מורכבים ממשברים ומקרים קיצוניים, ושם, גם לנו, כמו לכל אחד אחר, מחכות התמודדויות אישיות וזוגיות).

אסיים במילות התפילה - "אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל."

 

26/5/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 12 תגובות ב-12 דיונים

(12) אנונימי, 30/4/2008 17:40

ואוו!

(11) חיים, 23/7/2007 07:43

רק בריאות

לילדה המקסימה

(10) meytal, 7/6/2007 22:55

ממש מרגש

אני מאחלת לכם רק אושר והמון בריאות

(9) שירה, 2/6/2007 18:43

תודה!

מרגישים שהדברים נכתבו היישר מתוך הלב...
חיזקו ואימצו!!
ורפואה-שלמה לבת-ציון המקסימה!!

(8) יריב, 28/5/2007 10:10

בדרך כלל לא קורא מאמרים ארוכים

אבל המסר והסיפור קנו אותי!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub