לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מעבר לקשת בענן

מעבר לקשת בענן

רטובים עד לשד עצמותינו עמדנו בקבר האר"י בצפת, ושאלותיי ותפילותיי נעו לכוון שאלת ה"למה יש כל כך הרבה סבל בעולם?". את התשובה מצאתי במקום האחרון בו חשבתי לחפש.

מאת

"שניקח איתנו מטריות?"

נעצתי באשתי מבט מופתע, ואז הגנבתי מבט מחלון המכונית כלפי מעלה. שמעתי טוב? האם היא הציעה ברצינות לקחת מטריות? אילו היו השמים אוקיינוס הם לא יכלו להיות כחולים יותר. אולי היא קיבלה מכת חום מקרני השמש החודרות.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הייתה בסדר גמור, תודה רבה.

ירדנו מהמכונית ועמדנו דוממים במשך רגע ארוך, שם, על פסגת ההר של בית הקברות בצפת. השמש חדרה לכל מה שעמד בדרכה – גם אנושי, גם גיאוגרפי. אבל אשתי שוב הזכירה את עניין המטריות.

"באמת", התחננתי. "זה יהיה ממש מצחיק להסתובב עם מטרייה. כל כך יפה עכשיו!"

עם סידור ותהילים ביד, עשינו את דרכנו אל המדרגות והתחלנו לרדת אל אחד מאתרי הקבורה הקדושים ביותר בתבל. שתי דקות אחר כך הגענו בענווה לקברו של האר"י ז"ל (1534-1572). כאן מונחות עצמותיו של אחד מגדולי החכמים, המקובלים והצדיקים בעבר הארוך והמיוחד שלנו. עב תמים או שניים הכתימו את האופק בדרכם, כשעמדתי על סלע שחשבתי לעצמי שהוא בוודאי בן כמה אלפי שנים.

ליד המצבה נכתבו דבריו של רבי חיים ויטאל – שהיה גדול תלמידי האר"י – המעידים על סגולותיו הגדולות של האר"י. לבד מאותם זרי דפנה שמעטרים תמיד מצבות ואתרי הנצחה של גדולי עמנו – 'איש מופת', 'חכמה שאין כמותה', 'צדקותו נודעה לתהילה' וכו' – בעדות האישית הזאת הופיעו כמה שבחים שבאמת ממקמים את האר"י ברמה משל עצמו.

אני ידידותי לבני אדם, מהסוג החי. תנו לי מישהו אנכי.

לא לעתים קרובות אנו מוצאים אדם, בשר ודם, שמבין את שפת החיות, משוחח (ואפילו שומעים לו) עם מלאכים, מבין את הסודות הנסתרים ביותר של הוויית היקום, ויכול לגלות במדויק מה היו גלגוליהן הקודמים של נשמות רבות.

ועכשיו בכנות: אני לא אחד מאלה שמתחברים בקלות למתים - לא משנה כמה קדושים הם אולי היו. בדרך כלל אני ידידותי לבני אדם, מהסוג החי. תנו לי מישהו אנכי. תנו לי לתהות על קנקנו. תנו לי לשמוע את חכמתו ועדינותו. תנו לי לגעת בנשמתו. ואז אני מתחבר.

וכאן עמדתי לבד, במקום הקדוש ההוא, עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני יכול באמת לשוחח עם הנשמה המגוננת הזאת מהשנים שעברו. אולי הוא יכול איכשהו להתחנן למעלה בדרכים שאנו בני התמותה לא מסוגלים. בקצב מהיר התמלאו מחשבותיי בתחינות לרפואתם של חברים שחלו באופן בלתי צפוי – כמה מהם באופן קריטי; בתפילה לכוח עבור בני משפותיהם האמיצים והראויים לשבח, הַכְוונה ורוגע לכל הסובלים מבחינה רגשית, שכלית, ורוחנית… ושיבוא קץ לטרור העולמי הנורא, לעריצות ולאסונות. לבסוף, ביקשתי מאלוקים שלכל הפחות ישפוך מעט אור עלינו, כדי שנוכל להבין, ואפילו קצת, את המסתורין שעומד מאחורי הכאב הלא-ישוער שיש בחיים...

לא הייתי מודע לאופק המאפיל מולי. שיירה מאיימת של ענני סטראטוס פרצה אל הזירה השקטה, והחשיכה בבת אחת את השמים שהיו קודם מלאי אור. מכיוון שגלשתי למצב שמימי, הרגשתי את הטיפה הראשונה. היא נחתה ברכות על לחיי השמאלית. לרגע חשבתי בטעות שזו דמעה, וזה נתן לי הרגשה טובה. ההתחברות שלי מצליחה, חשבתי.

נשמתי עמוקות והמשכתי להתרכז, אבל בתוך שניות הופרע מצבי החולמני לקול המציאות. הרעם היה מחריש אוזניים. האדמה נרעדה. זה היה... מפחיד. ואז, השמים פשוט שפכו עלינו כל מה שהיה בהם. עמדתי בלי תנועה תחת זרם בלתי נשלט של אישורים על קבלת תפילותי (כך אני פירשתי זאת), ופשוט הנחתי למי המבול לזרום עלי. והתפללתי.

את האמת, לא הייתה לי בדיוק אפשרות אחרת. בכל מקרה לא היה באזור שום מחסה. אז לא היה טעם לברוח. הבגדים יתייבשו, אפשר להחליף נעליים, ולסופות המתפרצות האלה בדרך כלל יש חיי מדף קצרים, חשבתי, אז פשוט עמדתי שם – עיניים עצומות וצווארון מוגבה – ומחשבות. זה היה משהו שבחיים שלי לא עשיתי קודם.

הפרדוקס

בערך 12 דקות אחר כך, כשנכנסנו למכונית, נראינו, אשתי ואני, כאילו עברנו כמה סיבובים במכונת כביסה. הצצנו בקרקעית הרכב, ראינו את המטריה הגדולה והמאוד יבשה ששכבה שם בשלווה, ופרצנו בצחוק.

"אני יודע... אני יודע... לשמוע בקולך. את תמיד צודקת", הודיתי. היא חייכה.

הפעלתי את החימום במכונית והמשכנו בדרכנו. העננים, שהיו קודם חזקים וגאים, הסתלקו כלעומת שבאו. הכביש המתפתל שפילס את דרכו בין הגבעות המתגלגלות, היה ציורי כתמיד. כמו שדירה שמימית, תמונה שאולי רק תיירים בודדים מסוגלים לשכוח. תופפתי קלות על הבלמים בתקווה להאט את גלישתי, התבוננתי סביב ו"ספגתי" הכל לתוכי.

ואז ראיתי אותה.

היא הגיעה בלי הודעה או התראה מוקדמת. היא לא שלחה אזהרה או הצהרה. והיא הייתה גדולה... מאוד גדולה... נמתחת מקצה אחד של האופק עד לקצהו השני. זאת הייתה קשת… 'אם כל הקשתות'; כל גוון היה בה, כל צבע, במערך מושלם, וגדולה יותר משראיתי אי פעם בעיניי. שוכח מכל מכונית שנמצאת מאחורי (ב"ה לא היו כאלה), עצרתי בפתאומיות. להמשיך הלאה - זאת פשוט לא הייתה אופציה. לא עכשיו.

הסתכלתי על תמי שישבה לצדי. עיניה הכפילו את ממדיהן ופיה נתקע במצב 'פתוח'. אז בטח גם אני נראה ככה, חשבתי. אבל לא אמרנו כלום. לא היינו צריכים.

הופעת קשת היא אירוע יוצא דופן. חז"ל אפילו תיקנו ברכה שאנחנו אומרים כשאנו רואים אותה.

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, זוכר הברית, ונאמן בבריתו, וקיים במאמרו."

טוב, אז לקשת הזאת, כל כך אדירה ומושלמת, הגיעו 9 או אולי 10 ברכות. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההלכה היהודית גם אומרת לנו שלא טוב להתבונן בה יותר מדי או להסב את תשומת לבם של הזולת לראותה. למה לא ראוי להתבונן באחת הבריאות המרהיבות ביותר של ה'? ולמה שלא ניתן גם לאחרים הזדמנות ליהנות, להוקיר, ואפילו להתפעל מתופעה כל כך עדינה ומורכבת?

התשובה מונחת בהבנת משמעותה של הקשת. התורה מספרת לנו שלפני למעלה מארבעת אלפים שנה, אלוקים השמיד כמעט את כל המין האנושי במימיו ההרסניים של המבול. אבל, בעקבותיו, הוא גם הבטיח שלעולם לא יבטא שוב את חרונו בחורבן גלובלי כזה. ואז הוא בחר בקשת, כדי להעיד על מחויבותו הנצחית לקיים את הבטחתו הנצחית.

לכן, הופעתה של הקשת מעבירה לנו מסר רב-שִכבתי. מצד אחד היא סימן להקלה והגנה; אבל היא בעצם מעידה שהאלוקים לא עובר על שבועתו העתיקה למרות שהעולם שוב ראוי להיות מושא לחורבן טוטאלי. המחשבה הזאת מפחידה. הכי טוב שנגביל את החוויה הוויזואלית שלה, כמו גם שנשמור לעצמנו את העובדה שהבחנו באות הזה. למה לצער אחרים בבשורה שהעולם שקע למצב כזה?

מדוע בחר האלוקים בסמל כל כך שליו ומדהים כמו קשת, כדי להזכיר לנו שהעולם היה צריך להיחרב?

הייתי מודע היטב לתפקידה המוזר של הקשת. דאגתי לקחת אתי את המחזה החלומי הזה ולצרוב אותו בדיסק הקשיח של חוויותי, ויחד עם זה, לא להתעכב עליו יותר מכמה שניות. בתוך זמן קצר המשכנו בדרכנו חזרה לירושלים.

בעוד שהמראה המרהיב והרמז המטריד של הקשת לא היטשטשו מלבי במשך הימים הבאים, גם שאלה אחת, שאלה מאוד מטרידה, לא הרפתה.

מדוע בחר האלוקים בסמל כל כך שליו ומדהים כמו קשת, כדי להזכיר לנו שהעולם היה צריך להיחרב? למה הוא ברא משהו כל כך מדהים ביופיו, ואז ציווה עלינו לא להסתכל עליו יותר מדי? ועוד הזהיר אותנו לא לומר לאחרים להתבונן גם כן? זה שיגע לי את השכל!

פירושו המקורי של הרמב"ן מציע לנו הבנה חלקית, אבל עדיין מותיר אותנו תוהים. בקשת, שמשמשת כלי נשק ליריית חצים בקרב, מפנה היורה את חלקה הקמור כלפי האויב. במקרה הזה, הקשת הייתה צריכה להיות מכוונת על העולם. אבל, מכיוון שה' שומר את הבטחתו לחוס עלינו, הוא מפנה, כביכול, את הקשת כלפי מעלה – כך, הוא מראה באופן סמלי שהוא מציל אותנו מכליה.

אין ספק שיש כאן הארה מדהימה. אבל בכל זאת, השאלה המשיכה להטריד אותי. למה לבחור במשהו כל כך יפה ואז לאסור עלינו להתפעל ממנו?

התחלתי לחשוב על זווית חדשה של הקשת, בהקשר מלא לאירועי אותו יום, ונראה לי שהבנתי.

התשובה שלי

יש בחיים כל כך הרבה דברים שאִתם אנחנו מוכרחים להתמודד. כל כך הרבה בעיות, כל כך הרבה ניסיונות ואתגרים, כל כך הרבה דברים שאנחנו פשוט לא מבינים, ושלעולם גם לא נבין. זה טבעו של העולם – עולם מוגבל באמת... כל כך סופי. ועדיין, אנחנו מתפללים, אנחנו כמהים, אנחנו שואפים, ליום שבו כל חוסר העקביות וחוסר השלמות איכשהו יובנו. הסבל קשה כשלעצמו, אבל כשלא מצליחים להבין אותו – כפי שזה בדרך כלל – זה רק הופך את הכאב למורכב יותר.

  • אני מכיר כל כך הרבה אנשים נפלאים שחייהם נשלטים על ידי חוסר היכולת להתפרנס כראוי. מתי הם יקבלו קצת אוויר לנשימה?

  • משפחות... משפחות נפלאות... נשברות לרסיסים על ידי בני עשרה, שיוצאים מכלל שליטה. מה הפיתרון?

  • העולם הצליח, ב"ה, לבער סוף סוף את הפוליו, החצבת והחזרת. עוד כמה זמן ימשיכו הסרטן, האלצהיימר, שיתוק המוחין, טרשת נפוצה, ולו גריג לפרוש את זרועותיהן הארסיות?

  • האם אין מישהו בעולם הזה שיכול לפתור את מסעי הצלב האינסופיים נגד היהודים ומדינת ישראל?

הנה אני, עומד על קברה של אחת הנשמות הגדולות שאי פעם אכלסו את העולם הזה. בטוח שה' ישמע אותי עכשיו. אז התפללתי. והתפללתי חזק. התפללתי מכל הלב. והתפללתי רטוב. אולי אוכל להגיע למידה מסוימת של הבנה על הסבל בחיים, כך אוכל להתמודד טוב יותר ולעזור גם לאחרים.

עכשיו אני מאמין, שמבלי שידעתי זאת באותו יום, תפילתי נענתה. התשובה הייתה הקשת.

הקשת, בכל יופייה והדרה, מודיעה באמת שהעולם ראוי להיחרב. האלוקים אומר לנו, אל תשכחו אף פעם - הדברים לעולם אינם כמו שהם נראים. בדיוק כמו קשת. אולי היא נראית זוהרת, אבל היא משמשת תזכורת לאסון שהיה אמור להגיע. אולי נרצה לשתף בה את אלה שלצדנו – אבל לא.

ולהפך: ודאי שיש דברים, אירועים, חוויות ותוצאות שנראים מאוד כואבים, טרגיים ואיומים. אל תקפצו להסיק מסקנות. הם עשויים להיות מאוד עקביים, נחוצים, ואפילו בעלי ערך. אבל בהבנה המוגבלת שלנו כאן, אנחנו פשוט לא רואים זאת. אולי גם לא נראה לעולם.

אנחנו צריכים להתבונן מעבר לקשת. אנחנו צריכים להפנים שתחום הראיה שלנו מוגבל. רק הוא יכול להבין באמת.

ואולי, אחרי הכל, זה שהשארנו את המטרייה מאחור, לא היה דבר גרוע כל כך.

27/1/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) רונית ברגמן, 1/2/2007 06:35

תודה , תודה איש יקר ! המילים שלך חדרו
כמו קרן אור : כל כך חד , כל כך בהיר ,
מותיר שובל של מחשבות.
ותפילה .
ולוואי ותכתוב עוד ועוד מהמים החיים הללו.

(8) רונית נחושתן, 31/1/2007 12:59

מאמרך הינו שליחות לקוראים בו

מאמר מקסים האם נוכל לשלוף את מוסר ההשכל הזה בכל פעם שמאיבה עלינו צרה?אמן ואמן שנזכור ולא נשכח את כוחן של המילים במאמר הקסום הזה ישר כוח!!!

(7) הדס, 30/1/2007 05:31

קשת יפיפייה

איזה סיפור יפה!! ויש מוסר השכל מדהים
תודה.

(6) ש., 30/1/2007 04:59

מאמר מאזן

לא רבים המאורעות הרוחניים שיכולים לרגש רבים מאיתנו. כל אדם שמחובר לעצמו ומנסה לחזק אמונתו יוכל להעיד על השגחה פרטית ונסים "קטנים" שקורים לו ושהיה רוצה לשתף בהם את הזולת. חוויה פרטית כמו זו בהחלט עלולה לעורר משהו אצל אחרים, וכמו שאמרתי... גורם לחשוב. מאזן.
בהצלחה

(5) אנונימי, 29/1/2007 08:12

גם אני

קראתי בשקיקה את מילותיך,ריגשו אותי מאד ואני מזדהה עם כל מילה ומילה.
אנחנו תמיד אבל תמיד חייבים לראות את הקשת בענן, היא הסמן שלנו. היא ההוכחה לכך שאנחנו עדיין קיימים ובכוחנו גם לשנות דברים. כנראה שלעולם לא יהיה טוב מוחלט אבל אנחנו נדאג שנישאר כאן. יש מי שתומך בנו כדי שזה אכן יקרה.
תודה על המאמר. המון תודות.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub