לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מה שלמדתי מסבתא שלי על משמעות החיים

מה שלמדתי מסבתא שלי על משמעות החיים

שיעור קשה שהחל במותה של סבתא שלי עזר לי לסגור מעגל.

מאת

אחד מזכרונות הילדות האהובים עליי ביותר הוא הביקור בבית סבי וסבתי. אבי היה לוקח אותי ואת אחי אליהם מדי יום שישי אחר הצהריים. סבתא הייתה מכרכרת סביבנו בלי מנוחה, מכבדת אותנו בקוגל תפוחי-האדמה המפורסם שלה, בעוגיות ובמשקה תוסס, ומתבלת אותם בשאלות ועצות. הסבים והסבתות של רוב חבריי ניספו בשואה, ואני הרגשתי שמזלי שפר עליי, שאני יכול ליהנות מאהבתם של סבא וסבתא מסורים כל-כך.

השנים חלפו, גדלתי, התחתנתי, והבאתי לעולם ילדים משלי. מצבם הבריאותי של סבי וסבתי החל להתדרדר. סבתי סבלה מאלצהיימר, ובסופו של דבר נאלצנו להעביר אותה לבית אבות, שם התגוררה בשבע השנים האחרונות של חייה. בשנותיה האחרונות היא לא הייתה צלולה, ולא הייתה אפילו מסוגלת לאכול כרגיל.

הביקורים אצלה היו מדכאים; היא לא הייתה אלא צל של הסבתא התוססת והעסוקה שהכרתי ואהבתי. לא יכולתי אפילו לחוש סיפוק על כך שביקוריי עזרו במשהו. הבאתי את ילדיי בקביעות לבקר את הסבתא שמעולם לא הכירו, אך עם הזמן הפכו הביקורים נדירים וקצרים יותר.

אבי, לעומת זאת, נהג לבקר את סבתי מדי יום. כבן אוהב ומסור, הוא וידא שמטפלים בה היטב, ושהיא מקבלת את התזונה הנאותה ואת התרופות הדרושות מהאחיות. הוא גם הקפיד שתיראה יפה, אם כי אינני יודע אם מישהו הבחין בהבדל. בכל אופן, האחיות ידעו שאבי יהיה שם בכל יום, בודק אותן בעדינות, והן טיפלו בסבתי בתשומת לב רבה יותר משטיפלו בדיירים אחרים.

לפעמים לקח אבי את ילדיי הצעירים לביקור אצל "הסבתא-רבא" שלהם. הם היו חוזרים משם ומדווחים לי בהתלהבות: "ראינו את סבא מְ??ֵר את 'סבתא'!"

חשתי אשמה על שאיני שותף להתלהבותם מהביקורים, והצדקתי את ההבדל בכך שהם לא זכרו אותה כמוני, והמראה שלה בבית האבות לא דיכא אותם כפי שהוא דיכא אותי. האמת הייתה, שלא הייתי שותף לתחושת האחריות של אבי כלפיה, ולא יכולתי לחוש את אותה הרכות שהפגין אבי כלפיה ושהרשימה כל כך את ילדיי. הרגשתי שאיבדתי את סבתי כבר שנים קודם לכן.

מי אנחנו שנחליט ממה מורכבים חיים בעלי משמעות?

כשסבתא נפטרה, התבקשתי להספיד אותה בלוויה. אהבתי את סבתי כל כך, ובאמת רציתי למצוא את המילים הנכונות שיבטאו את אהבתי אליה, אבל התקשיתי לכתוב את ההספד. הזכרונות האחרונים שלי, משבע שנותיה האחרונות, היו של אשה חסרת כל שיקול דעת, שעליה לא יכולתי לומר הרבה. בתסכולי, תהיתי מדוע האריך ה' חיים שנראו בעלי משמעות מעטה כל כך. אני אמנם מבין שכושר גופני וגוף צעיר אינם הדבר הכי חשוב בחיים – אבל בכל זאת, איזו מטרה יכולה להיות לחיים שאי אפשר לעשות בהם שום דבר?

אבל אז, כשחשבתי על כך, התחלתי להבין. מי אנחנו שנחליט ממה מורכבים חיים בעלי משמעות? אפילו אחרי שסבתי כבר לא הייתה מסוגלת לטפל בעצמה, היא סיפקה למשפחתי דוגמא ומופת למילוי המצווה הנעלה: כיבוד אב ואם. ילדיי יכלו לראות את אבא שלי, סבא שלהם, מקיים את חובתו כלפי אמו בדאגה ומסירות, על אף שהיא אולי לא ידעה מה עושים עבורה. האם אין זו מטרה? ככלות הכול, המטרה הראשונה במעלה של הורה היא לחנך את ילדיו/ה. לעתים חינוך הוא יותר פסיבי מאקטיבי, אך ייתכן שזהו רצונו של ה' עבור אדם מסוים, בזמן ובמקום מסוימים.

באיחור רב, הבנתי שגם אם שבע השנים האחרונות היו קשות, היה לנו מזל שסבתא הייתה ראש המשפחה שלנו. בין אם הכירה בכך ובין אם לאו, היא העניקה לנו חוויה רבת ערך. בסיכומו של דבר, אין לי ספק שגם סבתא הרוויחה מתפקידה כמורה למשפחתנו. זו הייתה השליחות שלה.

התפתחות בלתי צפויה

חלפו שנים מספר, ואשתי ואני בורכנו בבת נוספת. שמחתנו נמהלה בעצב, כשזמן קצר אחרי הלידה הודיע לנו הרופא בשקט שלתינוקת יש מאפיינים של תסמונת דאון. על אף שלא יכולנו לדעת זאת בוודאות לפני שיגיעו תוצאות הבדיקות, עלו בנו מייד תחושות של פחד ויאוש.

אשתי ואני התבוננו זה בזו בחוסר אונים. לידתם ה"חלקה" יחסית של שאר ילדינו לא הכינה אותנו להתפתחות בלתי צפויה זו. "איך אני אמורה להרגיש?" שאלה אשתי ההמומה. "זאת באמת שמחה? אנחנו לא יודעים אפילו אם התינוקת תוכל לתפקד אי פעם כראוי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בזה."

ניסיתי להרגיע אותה ולומר לה שאנשים רבים שלהם תסמונת דאון מתפקדים באופן עצמאי, ובעזרת ה', גם ?ִתנו תגיע לכך. אבל בלבי תהיתי: "מה אם לא תוכל לתפקד? מובן שהכול בידי שמיים, אבל איזה טעם יש בחיים שאין בהם יכולת פעולה ועשיית טוב? האם אין זו מטרת קיומנו?"

איכשהו, השאלה נשמעה לי מוכרת, אם כי לא זכרתי בדיוק מאיפה. ואז עלתה במוחי עוד מחשבה מוכרת: "מי אנחנו שנחליט מהם חיים בעלי משמעות?"

לפתע חשבתי על סבתא שלימדה אותנו שיש מטרה לחיים, לכל סוג של חיים, אפילו כשאי אפשר לקיים מצוות כמו כל השאר.

לפתע חשבתי על סבתא שלימדה אותנו שיש מטרה לחיים, לכל סוג של חיים, אפילו כשאי אפשר לפעול בהם כמו כל שאר בני האדם. לאלוקים בחוכמתו הרבה, יש תוכנית ויעוד לכל אדם, בין אם היא או הוא מסוגלים להבין זאת ובין אם לאו.

סבתא חולת אלצהיימר עשויה למלא את יעודה: היא מעניקה למשפחתה הזדמנות עצומה להיטיב ולהתאחד. וילדה שסובלת מבעיות מיוחדות יכולה למלא את יעודה באותה צורה, בנוסף על קיום המצוות היחודיות לה. כל ילד מעניק להוריו הזדמנות להפגין אהבה וטוב לב, וילד עם צרכים מיוחדים - על אחת כמה וכמה. מובן שכל הורה רוצה ליהנות מהנחת והשמחה שילד בריא מעניק להוריו, אבל זוהי רק מטרה שניה במעלה בגידול ילדים, אחרי מילוי רצון הבורא.

כשהתבוננתי בבתנו החדשה, הקטנטונת, הציף אותי גל של אמון ועידוד. אני מקווה שנוכל ליהנות מההישגים ומהנחת שבתנו תעניק לנו. אך סבתא כבר לימדה אותנו שאיכות חיים, וחיים בעלי משמעות - אי אפשר למדוד בהישגים בלבד.

 

19/1/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) אפרת, 20/4/2011 18:37

פרק באמונה

קראתי את הכתבה המופלאה . זהו שיעור באמונה. ההתבוננות על קושי והיכולת לומר יש כאן מסר אלוקי. ניתן לדבר הרבה על אמונה, בשיעורים ובהתפלסמויות אינסופיות אבל אותי הכי מרשים כיצד הרב מתבונן בהולדת בתו ובתהליך צמיחתה כמשהו שמצמיח אותו ואת משפחתו ואולי אנשים נוספים(בטוח). תודה שלימדת אותי אמונה אמיתית מהי. ה' יתן לכם נחת גדולה מבתכם ומשאר ילדיכם.

(6) גיל בר-און, 8/2/2007 10:19

כל הכבוד מאמר נפלא! -)

גם לי היתה סבתא עם אלצהיימר..
ויש עוד אחת עם אותה הבעייה בחיים..
ואני תמיד האמנתי בזה.

לכן שמחתי מאוד לקרוא את זה כאן..
עכשיו אני גם גאה יותר בהורים שלי.
על הגישה הזאת של שימוש דוגמא לא חשבתי.
תודה רבה ושלחתי אותם לכאן! :-)

יום נפלא!

באהבה,
גיל :-)

(5) בלהה עזרא, 5/2/2007 00:02

שיעור לחיים מסבתא שלי

קראתי את המאמר ומאוד התרגשתי מהרגישות של הכותב ומהבנת החיים ומשמעותם
יישר כח והרבה הצלחה עם הבת הקטנה

(4) יעל, 25/1/2007 09:45

מאמר כ"כ נכון! תודה רבה!

(3) , 23/1/2007 01:44

יישר כח

אשרינו שיש לנו הדרכה לחיים בעלי ערך ומשמעות

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub