אחד מזכרונות הילדות האהובים עליי ביותר הוא הביקור בבית סבי וסבתי. אבי היה לוקח אותי ואת אחי אליהם מדי יום שישי אחר הצהריים. סבתא הייתה מכרכרת סביבנו בלי מנוחה, מכבדת אותנו בקוגל תפוחי-האדמה המפורסם שלה, בעוגיות ובמשקה תוסס, ומתבלת אותם בשאלות ועצות. הסבים והסבתות של רוב חבריי ניספו בשואה, ואני הרגשתי שמזלי שפר עליי, שאני יכול ליהנות מאהבתם של סבא וסבתא מסורים כל-כך.

השנים חלפו, גדלתי, התחתנתי, והבאתי לעולם ילדים משלי. מצבם הבריאותי של סבי וסבתי החל להתדרדר. סבתי סבלה מאלצהיימר, ובסופו של דבר נאלצנו להעביר אותה לבית אבות, שם התגוררה בשבע השנים האחרונות של חייה. בשנותיה האחרונות היא לא הייתה צלולה, ואפילו לא הייתה מסוגלת לאכול כרגיל.

הביקורים אצלה היו מדכאים; היא לא הייתה אלא צל של הסבתא התוססת והעסוקה שהכרתי ואהבתי. לא יכולתי אפילו לחוש סיפוק על כך שביקוריי עזרו במשהו. הבאתי את ילדיי בקביעות לבקר את הסבתא שמעולם לא הכירו, אך עם הזמן הפכו הביקורים נדירים וקצרים יותר.

אבי, לעומת זאת, נהג לבקר את סבתי מדי יום. כבן אוהב ומסור, הוא וידא שמטפלים בה היטב, ושהיא מקבלת את התזונה הנאותה ואת התרופות הדרושות מהאחיות. הוא גם הקפיד שתיראה יפה, אם כי אינני יודע אם מישהו הבחין בהבדל. בכל אופן, האחיות ידעו שאבי יהיה שם בכל יום, בודק אותן בעדינות, והן טיפלו בסבתי בתשומת לב רבה יותר משטיפלו בדיירים אחרים.

מי אנחנו שנחליט ממה מורכבים חיים בעלי משמעות?

כשסבתא נפטרה, התבקשתי להספיד אותה בלוויה. אהבתי את סבתי כל כך, ובאמת רציתי למצוא את המילים הנכונות שיבטאו את אהבתי אליה, אבל התקשיתי לכתוב את ההספד. הזכרונות האחרונים שלי, משבע שנותיה האחרונות, היו של אשה חסרת כל שיקול דעת, שעליה לא יכולתי לומר הרבה. בתסכולי, תהיתי מדוע א-לוהים האריך חיים שנראו בעלי משמעות מעטה כל כך. אני אמנם מבין שכושר גופני וגוף צעיר אינם הדבר הכי חשוב בחיים – אבל בכל זאת, איזו מטרה יכולה להיות לחיים שאי אפשר לעשות בהם שום דבר?

אבל אז, כשחשבתי על כך, התחלתי להבין. מי אנחנו שנחליט ממה מורכבים חיים בעלי משמעות? אפילו אחרי שסבתי כבר לא הייתה מסוגלת לטפל בעצמה, היא סיפקה למשפחתי דוגמא ומופת למילוי המצווה הנעלה: כיבוד אב ואם. ילדיי יכלו לראות את אבא שלי, סבא שלהם, מקיים את חובתו כלפי אמו בדאגה ומסירות, על אף שהיא אולי לא ידעה מה עושים עבורה. האם אין זו מטרה? ככלות הכול, המטרה הראשונה במעלה של הורה היא לחנך את ילדיו/ה. לעתים חינוך הוא יותר פסיבי מאקטיבי, אך ייתכן שזהו רצונו של הא-ל עבור אדם מסוים, בזמן ובמקום מסוימים.

באיחור רב, הבנתי שגם אם שבע השנים האחרונות היו קשות, היה לנו מזל שסבתא הייתה ראש המשפחה שלנו. בין אם הכירה בכך ובין אם לאו, היא העניקה לנו חוויה רבת ערך. בסיכומו של דבר, אין לי ספק שגם סבתא הרוויחה מתפקידה כמורה למשפחתנו. זו הייתה השליחות שלה.

התפתחות בלתי צפויה

חלפו שנים מספר, ואשתי ואני בורכנו בבת נוספת. שמחתנו נמהלה בעצב, כשזמן קצר אחרי הלידה הודיע לנו הרופא בשקט שלתינוקת יש מאפיינים של תסמונת דאון. על אף שלא יכולנו לדעת זאת בוודאות לפני שיגיעו תוצאות הבדיקות, עלו בנו מייד תחושות של פחד ויאוש.

אשתי ואני התבוננו זה בזו בחוסר אונים. לידתם ה"חלקה" יחסית של שאר ילדינו לא הכינה אותנו להתפתחות בלתי צפויה זו. "איך אני אמורה להרגיש?" שאלה אשתי ההמומה. "זאת באמת שמחה? אנחנו לא יודעים אפילו אם התינוקת תוכל לתפקד אי פעם כראוי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בזה."

ניסיתי להרגיע אותה ולומר לה שאנשים רבים שלהם תסמונת דאון מתפקדים באופן עצמאי, ובעזרת ה', גם בתנו תגיע לכך. אבל בלבי תהיתי: "מה אם לא תוכל לתפקד? מובן שהכול בידי הבורא, אבל איזה טעם יש בחיים שאין בהם יכולת פעולה ועשיית טוב? האם אין זו מטרת קיומנו?"

איכשהו, השאלה נשמעה לי מוכרת, אם כי לא זכרתי בדיוק מאיפה. ואז עלתה במוחי עוד מחשבה מוכרת: "מי אנחנו שנחליט מהם חיים בעלי משמעות?"

לפתע חשבתי על סבתא שלימדה אותנו שיש מטרה לחיים, לכל סוג של חיים.

לפתע חשבתי על סבתא שלימדה אותנו שיש מטרה לחיים, לכל סוג של חיים, אפילו כשאי אפשר לפעול בהם כמו כל שאר בני האדם. לא-לוהים בחוכמתו הרבה, יש תוכנית ויעוד לכל אדם, בין אם היא או הוא מסוגלים להבין זאת ובין אם לאו.

סבתא חולת אלצהיימר עשויה למלא את יעודה: היא מעניקה למשפחתה הזדמנות עצומה להיטיב ולהתאחד. וילדה שסובלת מבעיות מיוחדות יכולה למלא את יעודה באותה צורה. כל ילד מעניק להוריו הזדמנות להפגין אהבה וטוב לב, וילד עם צרכים מיוחדים - על אחת כמה וכמה. מובן שכל הורה רוצה ליהנות מהנחת והשמחה שילד בריא מעניק להוריו, אבל זוהי רק מטרה שניה במעלה בגידול ילדים, אחרי מילוי רצון הא-ל.

כשהתבוננתי בבתנו החדשה, הקטנטונת, הציף אותי גל של אמון ועידוד. אני מקווה שנוכל ליהנות מההישגים ומהנחת שבתנו תעניק לנו. אך סבתא כבר לימדה אותנו שאיכות חיים, וחיים בעלי משמעות - אי אפשר למדוד בהישגים בלבד.