לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לפגוש את ג'ורג' מסיינפלד

לפגוש את ג'ורג' מסיינפלד

למה כל כך מרגש לפגוש סלבריטאי אמיתי בחיים?

מאת

לפעמים אתה עובר התנסות סתמית לחלוטין, ואז, תוך כמה שניות, מתבהרים לך דברים גדולים. זה מה שקה לי לפני שבועיים. ביום רביעי.

נכנסתי בריצה לאולם הלימוד הרועש והמוכר ומצאתי את מקומי במהירות. השעה הייתה 10:05... שוב איחרתי. הגעתי מאוחר לסדר לימוד הבוקר שלי ורציתי מאוד לשקוע מייד בספרים שהיו פתוחים לפני.

לשמאלי ישב משה, תלמיד חכם בולט, מתמיד ומסור, שכני לספסל מזה שנים רבות. בין תחומיו הרבים של משה, הוא נותן גם שיעורים פרטיים לבני נוער בעלי רקע דתי מועט. באותו בוקר ספציפי היה זה יצחק שישב לצדו ועמל על טקסט זר ומוזר. השפה הייתה בחלקה עברית ובחלקה ארמית, אבל בשבילו הכל נראה כמו סינית. יצחק נראה לי בערך בן 16 (אבל בימינו, לך תדע).

בערך 20 דקות חלפו עברו להן, כשהחליט משה שהגיע הזמן להפסקת התרעננות קצרה. מתוך רצון להראות ליצחק ש"רבנים" חיים גם הם בעולם המודרני, הפנה משה את תשומת לבו של יצחק לכיווני.

"רואה את האיש הזה," שמעתי, "הוא כותב ספר ועורך סרטים, והוא אפילו מכיר את ג'ורג' מסיינפלד."

מודה באשמה! כמה שנים קודם לכן יצא לי לאכול ארוחת צהריים ולבלות זמן מה עם ג'ורג' קונסטנזה האמיתי, מתוכנית הבידור של סיינפלד, בסמינר שנערך בלוס-אנג'לס.

"אתה באמת מכיר את ג'ורג'?" פנה אליי יצחק, מוקסם בהחלט להכיר מישהו שמכיר אישית את ג'ייסון אלכסנדר המגלם את הדמות.

"אתה באמת מכיר את ג'ורג'?" פנה אליי יצחק, מוקסם בהחלט להכיר מישהו שמכיר אישית את ג'ייסון אלכסנדר המגלם את הדמות.

"א… כן." פלטתי, "למה אתה שואל? היית רוצה לפגוש אותו?"

חששתי שעיניו עומדות לצאת מחוריהן. "אתה צוחק?! אתה באמת יכול לארגן את זה אם הוא יבוא עוד פעם לבקר כאן?"

"אה... רגע, רגע... אני לא יודע אם אוכל לסדר את זה. אבל גם אילו הייתי יכול, הייתי עושה את זה בתנאי אחד."

"אני מוכן", הוא הסכים על אתר, "רק תגיד מה."

ההתנגדות הרפה שלי אפילו לא נקלטה במכשירים שלו. לא היו הרבה דברים שיוכלו להרתיע את הבחורצ'יק הזה מסיכוי רחוק לגעת בתהילה ובמזל. הוא רק רצה לדעת מה הוא צריך לעשות כדי שזה אולי יקרה.

"כל מה שאתה צריך לעשות זה לענות לי על שאלה אחת", אמרתי לו, "ואז… אני אנסה לסדר את זה."

זה נשמע כל כך פשוט. רק שאלה אחת... תשובה אחת... והמסע שלו אל מחוזות-הסלבריטי יכול לצאת לדרכו.

"בסדר. מה השאלה?"

"תגיד לי יצחק. למה אתה רוצה לפגוש את ג'ייסון אלכסנדר?"

שתיקה.

יצחק בהה בי. השקט נשמר במשך 5 שניות שלמות. ואז הוא התפרץ.

"מה זאת אומרת למה אני רוצה לפגוש אותו? אני פשוט רוצה וזהו."

"אני יודע שאתה רוצה. אני רק רוצה שתחשוב למה אתה רוצה."

עוד שתיקה. הפעם היא נמשכה משהו כמו שבע-שמונה שניות. ואז הוא הגיב.

"-תה יודע מה? תשכח מכל העסק, לא חשוב."

הפעם אני שתקתי. הבטתי ביצחק, המום. "מה בדיוק קרה כאן?" תהיתי ביני לבין עצמי. "זה היה משהו שהוא כל כך רצה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבדוק את המניעים האמיתיים שלו כדי לפגוש את מר אלכסנדר. כמה זמן זה יכול לקחת? פשוט למצוא איזושהי תשובה... כל תשובה שהיא." והוא לא עשה זאת.

מי מאיתנו ידחה הזדמנות להתחכך בבראד פיט; לצאת לסיבוב עם מייקל ג'ורדן או להצטלם עם איזה מיליארדר או עם ראש הממשלה?

יצחק אולי לא רצה לחשוב, אבל חילופי הדברים האלה גרמו לי לחשוב - למה כולם רוצים לפגוש סלבריטאי? תודו. מי מאיתנו ידחה הזדמנות להתחכך בבראד פיט; לצאת לסיבוב עם מייקל ג'ורדן או להצטלם עם איזה מיליארדר או עם ראש הממשלה?

ובכל זאת, כמה מאיתנו עצרו אי פעם לחשוב למה זה כל כך נחשק בעיניהם? למה אוהדים משקיעים כל כך הרבה מאמץ רק כדי לשבת קרוב לשחקנים, לספורטאים, לפוליטיקאים ולאישים מפורסמים אחרים?

אני מאמין שהתשובה מאוד רוחנית. וזו אותה תשובה לשאלה שכל כך הרבה אנשים שואלים על התפילה. השאלה ההיא נשמעת לפעמים ככה:

"אתה בטח מתפלל לאלוקים כי הוא כל כך גדול, ונצחי וכל זה. אבל תגיד לי, מה ההיגיון בזה? למה (למען ה') האלוקים, שהוא אין סופי וכל יכול, צריך שאחד כמוך יתפלל אליו? זה לא נשמע לך טיפשי? חצי מהזמן שאתה מתפלל אתה עסוק במניית תכונותיו הנעלות. איזו מטרה יכולה להיות לזה? הוא בטח כבר יודע שהוא משובח ומפואר ורם ונישא ומהולל ונעלה, וגדול, ומלך, ואדון - ושוב מפואר. למה להמשיך ולהמשיך? ודרך אגב, למה אתה צועק לפעמים? בטוח שהוא יכול לשמוע אותך גם בלי זה."

הרבה שואלים את השאלות האלה ובאמת תוהים על מה כל הרעש. הם בטח לא השתתפו בחיים שלהם באירוע ספורט רציני, מופע מוסיקלי או מפגן פוליטי.

את המחסומים מקימים שעות ולפעמים אפילו ימים מראש. אנשי הביטחון מגיעים בהמוניהם. התפקיד שלהם? פיקוח על הקהל. למה? משום שהציבור הגדול עלול להפוך להמון סוער. ההשתוללות הפוטנציאלית שעלולה להתרחש, ולעתים קרובות באמת מתרחשת כאשר הסלבריטאי מגיע, עלולה, פשוטו כמשמעו, להפוך למסוכנת. אנשים שהם בדרך כלל נורמליים, שפויים ואפילו צנועים ושקטים הופכים לזאבי ערבות. אם הסלבריטאי התורן היה טורח להסתובב ולהביט, או לגעת לנו בקצה הכובע – היינו מאבדים את השפיות לחלוטין. היינו משעממים את החברים שלנו עם "הסיפור" במשך ימים על גבי ימים... כאילו שיש כאן סיפור בכלל. אבל הסלבריטאים לא באמת מכירים אותנו או מתייחסים אלינו, נכון? הם בטח אפילו לא ממש שומעים אותנו, שלא לדבר על אם אכפת להם בכלל שאנחנו קיימים. אבל האם זה מונע מאיתנו לשיר את תשבחותיהם ולשאוג את שמותיהם? ממש לא.

למה? כי זה משהו שאנחנו צריכים לעשות ועושים בשביל עצמנו. אנחנו בהחלט לא עושים את זה בשביל הסלבריטאי הנדון. הוא פשוט ממשיך בענייניו (יהיו מה שיהיו). אנחנו מנסים לחבר את עצמנו, בכל דרך אפשרית, למשהו או מישהו שנראה בעינינו 'גדול' יותר מאיתנו. ככה, כאילו באופן אסוציאטיבי או על ידי אוסמוזה, חלק מהגדולה שלהם תדבק בנו באופן ניסי. זה אותו תהליך כמו לקוות ולייחל שהקבוצה שלך תנצח; כאילו שהם הפכו איכשהו להיות הקבוצה שלך.

זו כמיהה נשגבת להתקרב לישות ברמה נעלה יותר; לקשור את נשמותינו למישהו או משהו השוכן במישור נישא יותר מזה שלנו.

היום זה יכול להיות טום קרוז; מחר זו יכול להיות ג'ניפר הודסון. עבור כמה זה עדיין אלי אוחנה, ועבור אחרים זו קייט בלנשט, או כל מי שאדוני הבידור והספורט מחליטים "לאלל" השבוע. זה לא משנה באמת. הדמויות האלה הן בסך הכל כלי לשאיפתנו השמימית לשאול פיסת גדוּלה.

ולכן אנחנו מתפללים. עבורנו זאת חוויה מקשרת, אמצעי לממש את השאיפה הנעלה שלנו להתקרב אל היוצר שלנו, בעל הכוחות כולם. אז אנחנו מקלסים, ומהללים ומברכים וכן, גם משבחים, כדי שנוכל לחסות – ולו אך לזמן קצר – בצל כנפיו של הכל-יכול.

יצחק, אתה בטח לא תצליח להיפטר מזה. זה בסדר. ויש יותר מסתם סיכוי שהפגישה שלך עם ג'ייסון אלכסנדר לא הייתה מתקיימת בכל אופן. זאת הייתה, אחרי הכל, ירייה בעיניים עצומות.

אבל אתה לא צריך להתאכזב. יש פגישה אחרת שאני דווקא כן יכול לסדר לך, ויש בה אפשרות להשיג בדיוק את אותו הדבר. אתן לך רמז. הוא לא כוכב כדורגל, או פוליטיקאי, או דמות מסיינפלד. ואתה יכול להשאיר את המצלמה בבית.

תחשוב, יצחק.

אתה יכול.

6/1/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) ורד, 27/2/2007 07:52

אחלה מאמר - נהניתי מאוד !

(6) אנונימי, 24/1/2007 10:48

ג'ניפר הודסון?

אתה מתכוון לג'ניפר אניסטון? או קייט הדסון..?

(5) דוד, 12/1/2007 00:17

סלב רוצה גם מישהו לדבר איתו בגובה העיניים

רציתי לומר קודם כל שמאוד נהניתי לקרוא את המאמר ומעבר לכך להציע נקודת מבט חדשה לנושא: אני חושב שלמרות שידוענים ניזונים מגלי הערצה, מי שקרוב אליהם באמת מדבר איתם בגובה העיניים - כחבר שיודע לפרגן וגם לבקר כשצריך.
אם אני אתן דוגמה נוספת מסיינפלד - בראיון שנערך עמו ועם אשתו - היא אמרה שהיא לא מעריצה את הסדרה והוא אמר בתגובה כי אם היא הייתה מעריצה שלו - זה לא היה עובד...
אפשר להשליך את הנושא גם ביחס לאלוקים. אני חושב שאפשר (מעבר ליראה ולהערצה) לדבר גם כאל אדם ופעמים אולי אפילו לשאול שאלות נוקבות אם צריך..
תודה
דוד

(4) אסף, 7/1/2007 12:45

יישר כחך

(3) יעקוב, 7/1/2007 08:47

תודה לרב סלומון

על השזירה של מסרים עמוקים וחשובים כל כך במאמרים בגובה העיניים

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub