לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




3 תאונות דרכים תוך שנה

3 תאונות דרכים תוך שנה

מישהו מנסה לומר לי משהו?

מאת

השעה 7:55 בבוקר, זמן מועד לפורענות, אך אני עדיין לא מודעת לכך. אני נוהגת במכונית בדרך לעבודה, לאחר שהבאתי את בִּתי לגן. בדרך כלל, זהו זמן של התארגנות תוך כדי נהיגה – אני חוגרת את חגורת הבטיחות, מוציאה את הטלפון הנייד ומדליקה אותו, מוציאה את כרטיס העובד שלי מהתיק כדי שיהיה מוכן כשאגיע לעבודה ולא אצטרך לחפשו בכניסה לחנייה. אם יש לי הודעות בנייד אני מציצה לבדוק ממי הן ומדליקה את הרדיו כדי לשמוע את חדשות הבוקר.

הבוקר, ראשי כבר טרוד במחשבות שונות שאני אפילו לא יכולה לשחזר ולאחר שסיימתי את "סידורי" הבוקר האופייניים, אני משפילה לרגע את מבטי אל החולצה שאני לובשת ומסדרת אותה על הגוף. כשאני מרימה את ראשי, הזמן מקבל לפתע מימד אחר. אני מתקרבת במהירות למכונית שלפניי – מהר מדי – אני לוחצת על דוושת הבלמים במלוא הכוח, הגלגלים משמיעים את החריקה המצמררת שלהם בשעה שהם מתחככים בכביש בעוצמה – בום! מאוחר מדי. התנגשתי במכונית שלפניי.

אני יושבת באוטו, המומה ומזועזעת מהתאונה שקרתה כל כך מהר. זוהי הפעם הראשונה שזה קורה לי, מעולם לא הייתי מעורבת בתאונה שהייתה למעשה באשמתי.

מהמכונית שלפניי יוצאת אישה ואני מזהה אותה – איני יודעת את שמה אך היא דמות מוכרת העובדת במקום ציבורי בעיר. אני מאותתת לימין ומבקשת ממנה שנעצור בצד כדי לבדוק את הנזק ולהחליף פרטים, אך היא בודקת אם נגרם נזק למכוניתה. כלפי חוץ הכל נראה תקין והיא אומרת לי, "הכל בסדר, סעי". "בואי נעצור בצד", אני מציעה שוב. "את בסדר?" "אני בסדר גמור" ועושה בידה תנועה של לא חשוב. היא נכנסת למכונית ונוסעת משם, אך אני בכל זאת עוצרת בצדי הדרך ויוצאת מהאוטו. למרות שמעולם לא קרתה לי תאונה כזו, הניסיון לימד אותי לבדוק אם קרה נזק כלשהו מתחת לפני השטח. לכן, אני מנסה לפתוח את מכסה המנוע ולא מצליחה. לבסוף אני מצליחה בכך, אולם אז איני מצליחה לסגור אותו… אני רואה גם שהפנס הקדמי נסדק ולחץ קל ישבור אותו לחלוטין ואני נאנחת אנחה כבדה. מה עושים?

בדרך לעבודה אני מנסה לברר לעצמי מהי המשמעות של תקרית זו.

כמו תמיד, אני מתקשרת לעוגן שלי ("אבא!!!"), שיבוא להציל אותי. ואכן, הוא נמצא בקרבת מקום יחסית, ותוך 10 דקות הוא מגיע. הוא בוחן את הנזק ומציע לי גם להתניע את המכונית ולהפעיל את המזגן. אני מתניעה בקלות אולם נראה שהמזגן אינו מקרר ורק מאוורר. נראה שמשהו קרה גם למזגן. אנחנו מתחלפים ברכבים. הוא ייקח את הרכב שלי למוסך, הוא כבר יטפל בזה. אני יכולה להמשיך לנסוע לעבודה כאילו כלום לא קרה.

מבחינה גופנית באמת לא קרה לי כלום, אך קרה לי משהו מבחינות אחרות, ובדרך לעבודה אני מנסה לברר לעצמי מהי המשמעות של תקרית זו.

יש לי רישיון נהיגה כבר 16 שנה ואני מחשיבה את עצמי כנהגת טובה, מיומנת מאוד וזהירה. אני לא מאלה שפוחדות לנהוג ויש לי ביטחון עצמי בנהיגה. במשך כל השנים בהן אני נוהגת, מעולם לא הייתי מעורבת בתאונות כלשהן (מקסימום עם עמודים בחניונים), עד השנה האחרונה.

לפני שנה בדיוק קרתה התאונה הראשונה בחיי, במהלכה מכונית התנגשה במכוניתי מאחור. גם אז היה לי השכל לבדוק יותר לעומק את הנזק ולא יכולתי לסגור את תא המטען (מה שעלול לקרות גם לאישה מהבוקר). גם אז תהיתי מהי המשמעות של התאונה ומה מנסה א-לוהים לומר לי דרכה.

אם זכרוני אינו מטעני, באותה תקופה הרגשתי תקועה והיססתי אם לפנות לכיוון מסוים מבחינה מקצועית. אולי זו הייתה דרכו של א-לוהים "לדחוף" אותי קדימה ולומר לי, "הגיע הזמן שתתקדמי". כל אותו שבוע הייתי עדיין מעורערת מהתאונה והרגשתי שהיא לא מפסיקה ללוות אותי. ואכן, בסוף אותו שבוע קרתה לי תאונה נוספת, תאונה שנייה תוך שבוע! הפעם התכוננתי לנסוע לאחור כדי לחנות, אולם מישהו ניסה לתפוס את מקום החנייה והתקרב מדי. כשהבחנתי בו ושמעתי את צפצופיו, היה זה מאוחר מדי… הוא מיהר מאוד ולא רצה להחליף פרטים, אבל הכרחתי אותו. התקשיתי לכתוב מרוב שידיי רעדו. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות. בִּתי הקטנה, שהייתה אז כמעט בת שלוש, לא הבינה מה קורה לאמא. "מספיק לבכות", היא אמרה לי ואני תהיתי אם למדה זאת ממני ואם כך אני מתנהגת כשהיא בוכה, הרי חשוב לי לאפשר לה לבטא את רגשותיה ואני לעולם לא אומרת לה "מספיק", אלא מנסה להרגיעה ב"די" מנחם, חיבוק וליטוף.

והנה, שנה אחר כך, תאונה מספר שלוש. שלוש תאונות תוך שנה מעוררות בי שוב את התהייה מה מנסה א-לוהים לומר לי.

שלוש תאונות תוך שנה מעוררות בי שוב את התהייה מה מנסה א-לוהים לומר לי.

אפשרות אחת היא שעליי להפסיק עם ה"סידורים" וההתארגנויות שאני עושה במכונית. אני מבלה שעות רבות בפקקים ובעבר נהגתי להתאפר בפקק בדרך לעבודה, לרשום ביומן דברים שאני רוצה לזכור לעשות וכיו"ב. הפסקתי להתאפר במכונית לאחר שכמעט התנגשתי במכונית שלפניי ובגלל שפחדתי ששוטר יתפוס אותי. אני עדיין רושמת ביומן לפעמים, כשיש לי הרבה דברים לזכור לעשות.

שיעור נוסף קשור אולי לתחושת הביטחון והיציבות שמעניק העוגן שלי לחיי. למרות שאני כבר אדם בוגר ועצמאי ויש כל כך הרבה דברים שאני עושה לבד, כל אלו מתאפשרים תודות לבסיס היציב שיש לי. לאחרונה עלו בי מחשבות שאולי הגיע הזמן "להרים עוגן" ולהפליג למסע בכוחות עצמי, לחקור מחוזות מרוחקים ולא מוכרים. היו לי רגשות מעורבים לגבי זה, אולם שקלתי זאת ברצינות. אולי זהו סימן שמאותת לי שאני עדיין לא בשלה לכך?

אולם אין לי ספק שמאחורי התאונה של הבוקר מסתתר שיעור מעמיק אף יותר. הפעם אני זו ששעטתי קדימה במהירות רבה מדי. והייתי מרוכזת בעצמי. נראה לי שהמסר הוא "את מתקדמת מהר מדי ומרוכזת רק בעצמך. הרימי ראש ושימי לב מה קורה לסביבה. האטי את הקצב". וזהו מסר מדהים, שכן בסדנת ציור אינטואיטיבי בה אני משתתפת נתבקשתי לצייר את עצמי בהומור. הרעיון שעלה במוחי הבוקר, ואפילו התיישבתי וציירתי מעין סקיצה על פתק קטן (כדי שלא אשכח), היה לצייר דמות שיש לה המון זרועות וכל יד עסוקה במשהו אחר. וזה אכן משקף אותי – אני עסוקה בהמון דברים בבת אחת ומנסה לעשות הכל ולבלוע את כל העולם, אך אז אני גם מתעייפת מאוד ובדרך אני אולי שוכחת דברים חשובים… אולי אני מאבדת אחרים בין כל העיסוקים ואולי אני מאבדת גם את עצמי. זהו המסר העיקרי שאני לוקחת מהתאונה של הבוקר.

אם אני מנסה לראות את התמונה הכוללת של חיי, ייתכן שהמסר של שלוש התאונות בשנה האחרונה הוא שעדיין לא מצאתי את נקודת האיזון שלי. לפעמים אני תקועה ולפעמים אני שועטת קדימה במלוא הקיטור, מהר מדי, וגם זה לא נכון עבורי. אני עדיין במסע למציאת שביל הזהב, אותו איזון עדין שיאפשר לי להתקדם בקצב הנכון לי ולסובבים אותי. החיפוש אחר אותה נקודת איזון מופלאה עדיין נמשך. אני רק מקווה שלא אזדקק לתאונה נוספת כדי לגלות אותה…

אני מאמינה שחשוב להקשיב למסרים המסתתרים מאחורי האירועים בחייכם. הקשיבו להם, ואתם עשויים להיות מופתעים.

 

 

28/10/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) אילן, 22/7/2014 12:53

3 תאונות בשנה זה אומר שכדאי שתחזירי את רישיון הנהיגה שלך.

(3) רבקה, 3/11/2006 02:51

אודליה - היא לא מגזימה!

נכון שיש הסבר פשוט (מה שאמרת...) אבל את זה היא עושה תמיד ולא קרה כלום. ועוד - תאונה שלישית תוך שנה - בהחלט יש מה להעמיק ולחפש.
בגיל 16, אגב, לא חושבים לעומק למה זה קרה ומה הקב"ה רוצה לומר. כך שגם אם את רואה לנכון להסתייג מדבריה - תסתייגי בהגינות!
אני מאמינה (ואני לא היחידה....) שהקב"ה שולח לנו הרבה מאד מסרים באמצעות מה שקורה לנו. צריך לנסות לפענח אותם, וזה מה שהיא ניסתה לעשות - לגיטימי לחלוטין, ואיריס - יישר כח!!!

(2) אודליה, 31/10/2006 03:43

נו באמת את לא חושבת שאת מגזימה?!

את ממש נשמעת כמו ילדה בת 16 שנוברת בתוך המוח והאמונה במקום להסתכל על התשובה הפשוטה... והיא נמצאת בגוף השאלה.. הריי לך ציטוט: "בדרך כלל, זהו זמן של התארגנות תוך כדי נהיגה - אני חוגרת את חגורת הבטיחות, מוציאה את הטלפון הנייד ומדליקה אותו, מוציאה את כרטיס העובד שלי מהתיק כדי שיהיה מוכן כשאגיע לעבודה ולא אצטרך לחפשו בכניסה לחנייה. אם יש לי הודעות בנייד אני מציצה לבדוק ממי הן ומדליקה את הרדיו כדי לשמוע את חדשות הבוקר."


זוהי הסיבה לתאונות שעשית... לא משנה כמה ניסיון בנהיגה יש לך... תתרכזי רק בנסיעה גם אם את תקועה בפקק תחשבי רק על הנסיעה.. זה מה שאלוהים מנסה לאמר לך...
ותאמיני לי שיש עוד הרבה נשים כמוך, ואני כמעט נהרגתי בגלל אחת כזאת שנסעתי איתה.

עדיף לאבד דקה בחיים מאשר את החיים בדקה!!

(1) שוש, 29/10/2006 16:24

יפה.

הבע"ט הקדוש אומר שכל דבר שיהודי רואה או שומע זה בהשגחה פרטית והוא צריך ללמוד מזה משהו בעבודת השם שלו.
למצוא בתאונה הבנה לדרך החיים זה יפה.
אבל בבקשה ממך ומכל הנהגים,
ס ע ו ב ז ה י ר ו ת ! ! !

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub