לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




המזוזה הכחולה

המזוזה הכחולה

אל תזלזלו בתפילה כנה של סבתא – היא יכולה להזיז דברים בעולם.

מאת דבורה טליה גורדון

יום ראשון אחד, ישבתי עם סבתי ואמי בבית קפה ואכלנו ארוחת בוקר. היה זה יום אביבי וחמים. הן נסעו את כל הדרך במיוחד לשכונה שלי, כדי שנוכל לאכול כולנו יחד במסעדה כשרה. בעודנו נהנות מדברי המאפה והקפה, חלפו לידינו שני ילדים עם פאות, בדרכם לקנות גלידה. סבתא הסתובבה בכיסאה, כשהיא מפנה אלינו את ראשה עטור השיער הלבן והרך, העשוי בקפידה, והביטה בהם בסקרנות.

"האם כל הבנים באזור הזה נראים ככה?" היא שאלה אותי.

אמרתי לה שכן, שלבנים בשכונה הדתית שלי יש פאות, ציציות וכיפות. סבתא שתקה ואחרי רגע המשכנו בשיחתנו, שנסבה על הדייטים שלי. זה היה אחד מנושאי השיחה החביבים על סבתא, ועליי להודות שגם אני נהניתי לשוחח אתה על כך. היא גילתה סבלנות אינסופית כשהקשיבה לעלילות הדייטים שלי. הדייט של אתמול בערב היה איום במיוחד. הגישה שלה לעניין הייתה פשוטה וישירה והיא תמיד סיכמה זאת במשפט המרגיע: "אל תדאגי חמודה, זה יקרה. האיש הנכון, שנועד לך, יגיע בסופו של דבר".

לאחר שסיימנו את דיון הדייטים, אמרה לי סבתא: "את יודעת, חמודה, אני מאמינה באלוקים, ואני בנאדם טוב. אבל אני לא דתייה".

חייכתי, אבל לא ידעתי מה לומר. ידעתי שהאמונה שלה עמוקה, תכופות חשבתי שהיא עמוקה משלי, אמונה בגרסה עכשווית, שנרכשה לאחרונה – גם אם זו שלה לא התבטאה בלבישת חצאיות וחולצות ארוכות. סבתא נולדה וגדלה בארה"ב, בתחילת המאה ה-20, בתקופה בה נדחקה היהדות הצידה, לטובת האמריקאיות. אך הייתה בה תמיד אמונה שלווה ופשוטה במישהו השולט בכול, והיא לא היססה להזכיר לי אותה, כשקוננתי כעת, בסוף שנות העשרים שלי, על רווקותי המתמשכת.

כשקמנו ללכת, אימא שאלה את סבתא לאן היא רוצה ללכת. היא ענתה, ללא היסוס: "יש כאן חנות לתשמישי קדושה? אני רוצה לקנות את המזוזה ההיא, דבי, זוכרת שסיפרת לי עליה?"

שבועות מספר קודם לכן, כשביקרתי אותה בבית האבות, שמתי לב שלא הייתה מזוזה על הדלת. על אף שלרוב הדיירים הייתה מזוזה, סבתא אמרה שלא עלה בדעתה לקבוע אחת גם בדירתה. סיפרתי לה שהמזוזה, עם קריאת שמע הכתובה על הקלף שבתוכה, מגינה על הבית, והיא הנידה בראשה אבל לא אמרה דבר. שכחתי מכל העניין, וחשבתי שגם היא שכחה.

משהו פשוט

ליוויתי אותן בהתלהבות לחנות שבמורד הרחוב. לאחר שנכנסנו, הובילה אותנו המוכרת לתיבת התצוגה ושלושתנו הבטנו בתכולתה. היו שם מזוזות כסופות וזוהרות, מזוזות קרמיקה מודרניות ועוד מגוון רחב של עיצובים.

סבתא התבוננה בתיבה בחטף ונענעה בראשה לשלילה. "רציתי משהו פשוט", היא אמרה. "חשבתי על כחול, שיתאים לחדר שלי. אבל האריזה החיצונית לא כל כך חשובה לי". אני הבחנתי בכמה מזוזות עץ דקות, שהאות שי"ן צרובה עליהן, במגוון צבעי פסטל. המוכרת הוציאה את הכחולה שבהן.

"זאת בסדר", אמרה סבתא, כשהיא מוציאה את ארנק הבז' מתוך הכיס באפודת הצמר הורודה שלה, אותה לא הסירה כל הבוקר, למרות מזג האוויר החמים. כמה רגעים לאחר מכן, הופיעה המוכרת שוב עם המזוזה, ואמרה לסבתי שהקלף שבתוך המזוזה הוא מאיכות גבוהה ביותר. סבתא לקחה את המזוזה לקופה, ולא הנידה עפעף למשמע המחיר – 200 ש"ח. היא שילמה וטמנה את שקית הניילון בארנקה. "אני אחכה שאביך יקבע אותה", היא אמרה לי. "הוא אמור לבוא מחר. רות", היא פנתה לאמי, "תדאגי שיביא פטיש".

היא אחזה בארנקה בחוזקה, נכנסה בזהירות למכונית ואני רכנתי כדי לנשק אותה לשלום.

יצאנו מהחנות הממוזגת היישר אל שמש הצהריים, והמשכנו לשוחח עוד מעט במגרש החניה. נפרדתי מהן לשלום ועזרתי לסבתא להיכנס למכונית. היא אחזה בארנקה בחוזקה, נכנסה בזהירות למכונית ואני רכנתי כדי לנשק אותה לשלום.

"תודה על זה", היא אמרה, מלטפת את ארנקה. "ואל תדאגי, חמודה, את תפגשי אותו בקרוב". היא הרכיבה את משקפי השמש שלה, שגונם כגון הענבר, מעל עיניה הכחולות העמוקות, השלוות, והפנתה את מבטה קדימה.

צפיתי בהן יוצאות מהחניה, ורק אז התחלתי בהליכה הקצרה לביתי. ולפתע, בעיצומו של יום ראשון יפה כל כך, הוצפתי בתחושת בדידות איומה. פחדתי לפתוח את הדלת לדירתי השקטה, ולבלות את שארית היום לבדי, רק אני וספרי הלימוד שלי. ייחלתי, בפעם המיליון, לסיור במוזיאון או לפיקניק בפארק עם בעלי לעתיד. לחילופין, צעדתי במורד השדרה ההומה לעבר הרחוב השקט, עטור העצים, בו התגוררתי.

החוליה האחרונה

שבועות מספר לאחר מכן התקשרתי לסבתא להגיד שלום, והיא אמרה: "זה באמת בלתי יאומן, חמודה!" ההתלהבות שנכרה בקולה לא הייתה אופיינית לאישה שקטה ומאופקת זו.

"מה?"

"המזוזה! מאז שאבא שלך התקין אותה, הכול השתנה. היא גורמת לי לחוש אחרת. גם בדירה שלי ישנה תחושה שונה!"

חייכתי לעצמי חיוך רחב, אך המשכתי לדבר אתה בנונשלנטיות. "נהדר, סבתא!"

"זה פשוט מדהים. היא שומעת את התפילות שלי, מתוקה, כל היום".

כשהנחתי את השפופרת, חשתי שוב פליאה לנוכח אמונתה. כמה פעמים יצאתי מהבית ואפילו לא שמתי לב למזוזה שלי, ועל אחת כמה וכמה, מתי התפללתי כל היום לאלוקים? לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי ממלמלת את תפילת שחרית בחופזה, וללא כוונה יתרה, חוששת שאאחר לעבודה, או מסננת את ברכת המזון בעודי מהרהרת על מה שצפוי לי אחר הצהריים. אך תפילתה של סבתא הייתה אמיתית וכנה, והיא שגרמה לי להיעצר ולחשוב.

כל זה התרחש באביב. חמישה חודשים בלבד לאחר מכן, באמצע אוגוסט, התקשרו אליי הוריי בשבע בבוקר, והודיעו לי שסבתא נפטרה. היא סבלה מסיבוכים שונים לאחר שעברה שבץ קל, ונפטרה בשנתה. היא הייתה בת 87 במותה.

לא יכולתי להאמין שסבתא לא הייתה עוד במרחק חצי שעה נסיעה מכאן, בדירת שני החדרים הקטנה שלה.

לא יכולתי להאמין שסבתא לא הייתה עוד במרחק חצי שעה נסיעה מכאן, בדירת שני החדרים הקטנה שלה. דיברנו פעם בשבוע ונפגשנו לעתים רחוקות יותר, אבל תמיד ידעתי שהיא איתי, באופן עמוק יותר, ושהיא תמיד דואגת לי. כשסיימתי את התואר השני שלי, חודשיים קודם לכן, היא כבר הייתה חולה ולא יכלה לקום ממיטתה, ואני הייתי מאוכזבת מאוד מכך שלא יכלה להגיע לטקס הסיום שלי.

היא הייתה האחרונה מהסבים והסבתות שלי, והחוליה האחרונה, היקרה, שקישרה אותי לעבר רחוק. נאחזתי בה בחוזקה, במיוחד לאחר שחזרתי בתשובה. עם התחזקותי באמונה, רציתי להתחבר למקום ממנו באתי. סבתי חיברה אותי לאבות אבותיי, לעיירה הרוסית הקטנה שדמיינתי לעצמי, ולסיפורים שסיפרה לי על סבתה לנה, סבת-סבתי, שהכינה צ'ולנט לשבת, ולקחה אותה כל יום שישי לאטליז הכשר באולבני, ניו-יורק. היא הייתה האחרונה מבני משפחתו של אבי ששמרה מצוות.

כשהוריי פינו את דירתה של סבתא, הם שאלו אותי אם ארצה לקחת את הפמוטות שלה. היו לה שני פמוטי נחושת גבוהים והדורים שעמדו זה לצד זה, על גבי שולחן קטן בכניסה לדירתה. הם היו שייכים לסבתא לנה, ואני קיבלתי אותם באהבה, והתרגשתי לנוכח האפשרות להדליק בהם נרות מדי שבת, באותם פמוטות בהם קיבלה סבת-סבתי את השבת, לפני למעלה ממאה שנים.

מליצת יושר בעולם האמת

שלושה חודשים לאחר מכן נסעתי באי רצון לעוד פגישה עיוורת. להפתעתי, היה בינינו "קליק", ואותה פגישה הייתה הראשונה בסדרת פגישות מהירה, עד שכעבור שבעה שבועות, ביום ראשון קריר, בעודנו צופים בים בגועש, הוא הציע לי נישואין. הכול קרה מהר מאוד, ונראה נכון ומתאים מאוד. לא היו ספקות מטרידים וסוגיות בעייתיות, שהיו לי עם בני זוג אחרים. שמחה והודיה מילאו אותי כשתכננו את החתונה שלנו.

יום גשום אחד, חודש לפני יום חתונתנו, מיהרתי לחנות חפצי הקדושה המקומית, לקנות לארוסי גביע לקידוש. ואז נזכרתי, בפעם האחרונה בה הייתי באותה חנות, כשאימא ואני עזרנו לסבתא לבחור מזוזה. הלכתי לתיבת התצוגה והתבוננתי פנימה, עיני תרות, לא אחר עבודת הכסף המעודנת, כי אם אחר אותן מזוזות עץ פשוטות, שהתאימו לאמונתה הפשוטה והטהורה של סבתא.

כשראיתי אותן, עיניי נמלאו דמעות, וההכרה הכתה בי: תפילותיה של סבתא היו כולן למעני. בסופו של דבר, פגשתי אותו רק לאחר שעזבה את העולם הזה. שמעתי על כך בעבר, על אנשים שמשמשים במותם סניגורים בבית הדין של מעלה, למען יקיריהם, חברים ובני משפחה, ושיש להם יכולת בלתי מוסברת להשפיע על גורלם של החיים.

סבתא הייתה מעורבת עמוקות בכל הדייטים שלי, בחייה, וכך, גם נראה לי, ממקומה בעולם הבא.

סבתא הייתה מעורבת עמוקות בכל הדייטים שלי, בחייה, וכך, גם נראה לי, ממקומה בעולם הבא. כל כך הרבה פעמים התאבלתי על כך שלא הייתה יכולה להיות נוכחת בחתונתי. אך כעת ידעתי, שהיא מודעת לכל מה שקורה לי. אנחת רווחה עמוקה נפלטה מפי, אנחה של נחמה, של שביעות רצון, של הכרה בדרכיו הנסתרות של ה'.

אני לא יודעת מה קרה למזוזה של סבתא. אני אוהבת לחשוב, שאולי היא עדיין שם, על המשקוף, מקשיבה לתפילותיו של הדייר/ת הבא/ה שעבר לחדר 303. ואולי גם תפילותיה של סבתא נצורות במזוזה, מהדהדות בחדר, חולפות מבעד לדלת, וממלאות את אווירה של עירנו במנגינה מתוקה, יקרה מפז, שנכתבה כשסבתא הביטה במזוזה הכחולה, הפשוטה שלה.

*נכתב לעילוי נשמת חנה מנדל.

 

15/12/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-11 דיונים

(11) יהודי, 16/12/2013 17:43

מרגש מאוד

קראתי וזלגו עיני דמעות

(10) מי, 16/12/2013 07:52

גם אצלנו קרה דבר דומה

חמותי ע"ה השלום נפטרה למחרת יום כיפור. בתי התארסה חודש ושבוע אחרי זה. השידוך נרקם שלושה שבועות לאחר פטירתה.

(9) אנונימי, 15/12/2013 16:17

Tgy@cox.net

מקסים

(8) Dahlia, 29/10/2006 22:42

mezuza

safta prayed for my dates

(7) דנה יל, 15/12/2005 18:29

יפיפה!!!

רק מראה עד כמה צריך להיות בקשר עם הדור הקודם ולדלות מהם את האמנה התמימה הברורה מאליה.
תודה על התובנות הקטנות!!!
דנה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub