"אלה היו רגעים מדהימים, רגעים של התעלות. אלה היו רגעים של קרבה בלתי ניתנת לתיאור לאלוקים. אם מישהו היה מציע לי את כל הכסף שבעולם תמורת האהבה שחוויתי אז, הייתי דוחה בשאט נפש את הצעתו. זו הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי. היא שינתה אותי, את כל הווייתי".

הקורא שורות אלו נוטה בוודאי לחשוב, שהצעירה שנהנתה מחוויה רוחנית מבורכת זו, ישבה במדיטציה בחיק הטבע השליו, בראש ההר, או על חוף האוקיאנוס. למעשה... היא שכבה על רצפת אוטובוס במהלך פיגוע טרור.

בבוקר יום שלישי, ה-16 ביולי 2002, יצאה יהודית ויינברג בת ה-22, אישה חרדית ואם לתינוק בן 14 חודשים, את ביתה בישוב עמנואל. היא לקחה את האוטובוס לבני ברק במטרה להיבחן במכללה המקומית למורות. לאחר שסיימה את הבחינה, תפסה את האוטובוס חזרה לביתה בעימנואל. 50 נוסעים היו על האוטובוס הממוגן, החסין לכדורים.

דקה וחצי לפני שנכנס בשערי הישוב, זעזעה התפוצצות את האוטובוס. הפצצה שהונחה על הכביש לא נועדה להשמיד את האוטובוס כי אם לעצור אותו, כך שהמחבלים שארבו על גבעה בצדי הדרך, יוכלו לכוון את נשקיהם האוטומטיים לעבר הפרצה במיגון האוטובוס: חלונות האוורור, בגודל כ-15 ס"מ, הממוקמים לאורך האוטובוס, מעל החלונות הגדולים, האטומים, חסיני הכדורים. המחבלים ירו עשרות כדורים לתוך האוטובוס הלכוד במשך כרבע שעה, הרגו עשרה נוסעים ופצעו עוד שנים עשר, לפני שצה"ל הגיע ועצר בעדם.

יהודית ויינברג ניסתה למצוא מקלט על רצפת האוטובוס, אבל זו הייתה כבר עמוסה בגופות הנרצחים והגוססים. שבעה כדורים פגעו בה. כדור אחד קרע עורק ראשי ברגלה השמאלית.

כך היא תיארה את שעבר עליה:

"החלטתי לא לחשוב כלל וכלל על הפצע, על הדם שאיבדתי, ולא לשאול מתי כוחות החילוץ יגיעו, או למה כוחות הביטחון לא הרגו עדיין את המחבלים. אמרתי את תהילים ס"א מלה במלה, בכוונה עמוקה כמצולות ים. קראתי בספר, שהברכה "שהכול נהיה בדברו" מבטלת גזירות רעות, והתחלתי לומר את המלים מאות פעמים... מהר מאוד חשתי למה ברכה זו מבטלת אותן. המלים אמרו שאלוקים שומר עליי. הוא קובע בדיוק מה יקרה. אני נתונה בידיו כליל, כמו ילד שמוגן בחיבוקה של אמו. אני אחווה רק מה שהוא רוצה שאחווה. והוא אוהב אותי בעוצמה שאי אפשר לתאר במלים".

המחלץ הראשון שהגיע לזירת האירוע היה חובש צבאי בשם איתן. איתן לא יודע איך הוא נכנס לאוטובוס. "אחרי הפיגוע, הדלתות היה נעולות. לא יכולנו להיכנס דרכן ולא דרך החלונות הממוגנים. החלון הצר למעלה היה מרוסק, ואני קפצתי דרכו. אדם מבוגר לא יכול לעבור דרך פתח קטן כל כך. זה לא נשמע הגיוני שעברתי, אבל איכשהו עשיתי את זה".

המראה שנתגלה לאיתן היה מזוויע יותר מכל מה שראה במהלך עשרים שנות עבודתו. איתן, שהתמחה באירועים רבי נפגעים, ידע שהפצועים הזקוקים לעזרה הדחופה ביותר, אינם אלה שקוראים לעזרה. הוא תמיד שמר על הכלל וניגש קודם לנפגעים הדוממים.

אך הפעם, כששמע את יהודית צועקת "בוא הנה! אני לא יכולה לנשום!" איתן ניגש אליה ראשונה, באופן בלתי מוסבר. הוא ראה את הדם הרב שזרם מהפצע ברגלה, ועצר מייד את הדימום.

בבית החולים הרופאים אישרו חד משמעית, שאילו היה הדימום נמשך, יהודית הייתה נשארת ללא רוח חיים. במצב הנוכחי, היה עליה לקבל 18 מנות דם.

"החיים המספקים"

בעבר פחדתי מסבל. אני לא מתכוונת רק לסבל הקשה שנגרם בשל מחלה או אובדן. אם המחשב שלי נפל, אם החולצה החדשה שקניתי התלכלכה, אם פחית טונה נפלה מהמדף והתרסקה אל ספל הקרמיקה האהוב שלי, העשוי עבודת יד – זה היה מספיק כדי להרוס לי את היום, או לפחות שעה ממנו. לא זו בלבד שהתעצבנתי בגלל הזמן, הכסף והמאמץ שיידרשו כדי לתקן את הבעיה, הייתי מרוגזת ומלאת טינה בגלל שמשהו, שלא היה אמור לקרות, קרה.

לפי השקפת עולמי, החיים היו אמורים להתנהל כמו מכונה משומנת, מה שאני מכנה "החיים המספקים": כשאני נוהגת בשדרה, אני עוברת מרמזור ירוק אחד למשנהו; כשאני מתעכבת בדרכי לשלוח חבילה חשובה, אני מגיעה לדואר חמש דקות לפני הסגירה, לא אחריה; וכשאני זקוקה לשתי ביצים לאפיית עוגת השבת ביום חמישי בלילה, שכנתי עדיין ערה ויש לה שתי ביצים בשבילי.

"החיים המספקים" אינם בהכרח קלים. הייתי מוכנה לעבוד, אפילו קשה מאוד, כדי שהמכונה תמשיך לפעול בצורה חלקה. אבל תקלה? בעיה? התמוטטות מוחלטת? אלה היו פולשים שפגעו באופן המושלם בו הדברים היו אמורים להתנהל, לדעתי. איך הם מעיזים להרוס את החגיגה של חיי?

ואז, יום רביעי בהיר אחד אחר הצהריים, נכנסתי למשרדו של ד"ר כהן לקחת את תוצאות הביופסיה שלי, ויצאתי משם עם האבחנה שיש לי סרטן (לתיאור מפורט של הניסיון שעברתי, ראו מאמרי חמישה שבועות עם מחלת הסרטן שכתבתי תחת שם בדוי עקב היותי אז עדיין תחת ייסורי הטיפול). במהלך השבועות הבאים, בהם עברתי בדיקות וטיפולים, עלו והתבהרו כשמש בצהרי היום, שלושה עניינים:

1. הגידול הזה הוא מאלוקים.

2. הגידול הזה הוא מתנת אהבתו של אלוקים.

3. הגידול הזה הוא הזמנה לשינוי עמוק מאלוקים.

אף לא אחת מנקודות אלה הייתה תוצר של דיון פילוסופי או תיאולוגי. פשוט ידעתי אותן בבהירות מוחלטת.

אף לא אחת מנקודות אלה הייתה תוצר של דיון פילוסופי או תיאולוגי. פשוט ידעתי אותן בבהירות מוחלטת. הקבלה מדברת על "התעוררות מלמטה", כלומר, המאמצים העצומים שאנו בני האדם, משקיעים בניסיון להתקרב לאלוקים, ו"התעוררות מלמעלה", כאשר אלוקים נוגע בנו, שוכני מטה הבלתי ראויים. אהבתו המדהימה של אלוקים, אותה חשה יהודית ויינברג כששכבה פצועה על רצפת האוטובוס, אותה תיארה שוב ושוב כ"מתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי" הייתה "התעוררות מלמעלה" מעין זה.

שפע זה של תמיכה אלוקית, מסביר מדוע אני, שלא יכולתי לסבול כשטעות במספר העירה אותי משנתי מאוחר בלילה, חשתי מדי פעם, במהלך השבועות בהם התמודדתי עם מחלה שאיימה על חיי – שלווה, התעלות ובהירות רוחנית. רכבתי גבוה, על האהבה האלוקית.

בסוף הטיפול שלי, נותרתי לא רק נטולת סרטן, כי אם נטולת השקפת עולם שגויה. אם הסרטן היה מתנת אהבתו של אלוקים, מה בנוגע לנפילת המחשב? לכתם שעל החולצה שלי? לספל המתנפץ? אם סרטן היה הזדמנות פז לצמיחה רוחנית, נפילת המחשב היתה הזדמנות של "כסף", והכתם היה בוודאי הזדמנות של "ארד".

הבנתי כמה אנרגיה בזבזתי על פחד והתנגדות לסבל, בהתמכרותי לחיים המספקים. כאילו בכל חוויה מאתגרת ישנם שני מרכיבים: הכאב עצמו והפחד מפני הכאב או דחייתו. הגורם השני עלול להעצים את הראשון עשרות מונים.

לדוגמה, הפחד שלפני תור למילוי סתימה בשן, יכול לגרום לימים של חשש ועצבנות. ברגע שאנו מתיישבים על הכסא אצל רופא השיניים, מתפוגג כאבה של זריקת הנובוקאין תוך שניות, ואילו אי הנוחות הנגרמת בשל הקידוח בשן, עומד ביחס ישיר לרמת המתח של המטופל.

חווית הסרטן שלי לימדה אותי להפסיק לטרוק את הדלת בפני הסבל, בניסיוני הנואש להשאיר אותו בחוץ, בעזרת צבא שלם של בריחים ומנעולים. ברגע שהסבל עמד בסלון שלי, הבנתי שיש לו משהו ללמד אותי.

התחלתי להבין שהסבל – כאבים גדולים או התרגזויות קטנות – אינו סתם אורח לא קרוא בחיינו, כי אם אורח שאלוקים בכבודו ובעצמו הזמין. ויש לו מטרה.

מה שלמדתי מקריירת ההוקי שלי

הייתי בוודאי הנערה הכי פחות ספורטיבית בשכבה שלי. אך בכתה ט' היה לי רגע אחד של זוהר.

הצטרפתי לנבחרת ההוקי של שכבה ט' (הם קיבלו את כולם, בלי בחינות). את רוב העונה ביליתי על הספסל, ומסיבות טובות. אך אחר צהריים אחד, כשהנבחרת שלנו שיחקה עם נבחרת ההוקי של הקולג' השכן, המאמנת הכניסה אותי למשחק. התמזל מזלי והתחלתי להכות במקל ההוקי שלי בכישרון אמיתי. הבקעתי אפילו שני שערים.

המאמנת הופתעה לטובה. "היית ממש אש היום", היא אמרה לי בהערכה. היא החליטה להכניס אותי למשחק הנבחרת הצעירה, שהתחיל מייד לאחר המשחק של שכבה ט'.

הרגשתי כמו "פופאיי" לאחר שבלע מנת תרד. פתאום הייתי כוכבת הוקי! שקעתי במשחק במרץ שלא ידעתי שהיה לי. הכדור היה בקצה מקל ההוקי שלי, ואני העפתי אותו בתנופה והבקעתי שער. איזו אלופה!

אבל למה הריעה דווקא הקבוצה השניה? למה הקבוצה שלי נאנחה? ולמה המאמנת הכתה על מצחה בחרטה?

הבקעתי גול בשער הלא נכון וזיכיתי את הקבוצה השניה בנקודות.

מכאן למדתי, שמה שיותר חשוב ממשחק טוב, הוא היכולת לזהות את המטרה!

מכאן למדתי, שמה שיותר חשוב ממשחק טוב, הוא היכולת לזהות את המטרה הנכונה.

זה נשמע פשטני, אבל זה היה בדיוק הפגם בהשקפת העולם הטרום-סרטנית שלי. בתחילתו של יום עבודה, חשבתי שהמטרה היא יום עבודה פרודוקטיבי. כשקניתי חולצה חדשה, חשבתי שהמטרה היא להיראות יפה ומסודרת. כשקניתי את ספל הקרמיקה העשוי עבודת יד שלי, חשבתי שהמטרה היא להשתמש בו, כדי לשתות מאות ספלי תה צמחים בשנים הבאות.

היהדות מלמדת אותנו, שתמיד ישנה מטרה חשובה יותר: להיות בקשר עם אלוקים. השורה האחרונה בקריאת שמע אומרת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים".

יציאת מצרים כולה – המכות, בקיעת ים סוף, ואכן, כל הסבל שהביאה עבדות מצרים לפניהן – נועדה למטרה אחד: לבנות את הקשר האישי שלנו עם אלוקים.

זו המטרה. לפעמים מטרה זו מצריכה דרמה קוסמית כמו יציאת מצרים. לפעמים ניתן להגיע לקשר אוהב והדוק שכזה, רק באמצעות האימה שבפיגוע חבלני, כפי שחוותה יהודית ויינברג. לפעמים הסרטן הוא זה שמקרב אותנו לאלוקים. לפעמים נפילת מחשב. לפעמים ספל שנשבר.

כל ארוע שמתרחש בחיינו, כל דבר, הוא אורח קרוא. הכול יכול לשרת את המטרה של התקרבות לאלוקים.