לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לראות את היופי

לראות את היופי

ללמוד לראות את החיים דרך עיניו של משורר.

מאת

איכשהו, נוצר שילוב מוזר בין גנים שונים, כך שלבעלי, עורך-דין הגיוני במיוחד ולי, רופאה מעשית למדי, יש בן בעל נשמה של משורר.

מגיל צעיר ביותר, כשחיוך מרומם נסוך על שפתיו, הוא היה מרים את ראשו ובוהה, כאילו הוא רואה דברים מדהימים שאינם גלויים לעינינו. ברגע שלמד לדבר, הוא היה אומר דברים כגון, "אימא, תלבשי בבקשה את הסוודר ההוא. זה גורם לשיער ולעיניים שלך לזרוח".

לטייל עם בני הקטן פירושו לשים לב ליופיו של העולם שסביבנו. להכיר בכך ששורשי העצים הם בעצם תנינים, ושטיפות הגשם על העלים הן יהלומים נוצצים שנפלו מן השמיים. אתמול בבוקר הוא אמר, "אימא, תראי! הציפורים רוקדות למעננו!" כשהרמתי את מבטי ראיתי קבוצת ציפורים שהרוח מטלטלת אותן סביב, ואכן, נראה היה שהן רוקדות.

כשאני מקשיבה לו, אני משתוממת מכך שעיניו הירוקות והצלולות רואות מעבר למובן מאליו ומחפשות מהות טהורה ויפה יותר. למרות שההכשרה המדעית שלי לימדה אותי לגשת לאנשים ולמצבים בצורה הדרגתית ושיטתית, שנות הניסיון שלי לימדו אותי, את מה שהוא כבר יודע מרגע לידתו – שמעבר למעטה החיצוני של מה שנראה מובן מאליו, מה שמצוי מתחת, תכופות מדהים הרבה יותר.

הייתי תלמידת השנה הראשונה בבית הספר לרפואה, כשהבנתי לראשונה שהמראה החיצוני יכול לפעמים להטעות. כיוון שהגעתי לשיעור הראיון הרפואי באיחור, קיבלתי חולה שאיש לא רצה לטפל בו – גבר חסר בית שמלמל לעצמו בקצה האולם. ניגשתי אליו וכשהתקרבתי, נאלצתי לסגת מפני ריחו הלא נעים, פניו המלוכלכות ועיניו המתרוצצות בחוריהן.

"מר אלן?" שאלתי בהיסוס, נחושה בדעתי להסתלק משם מהר ככל האפשר.

"כן", נעץ בי מבט נוקב.

"אה, אני ג'קי, סטודנטית. יש לי רק כמה שאלות אליך ואחר כך לא אטריד אותך יותר".

"תעשי את זה מהר", הוא רטן.

התחלתי לשאול את השאלות הבסיסיות לגבי ההיסטוריה הרפואית שלו, עליהן הוא ענה בחוסר סבלנות.

התחלתי לשאול את השאלות הבסיסיות לגבי ההיסטוריה הרפואית שלו, עליהן הוא ענה בחוסר סבלנות ובמבט ערמומי. עיניו המשיכו להתרוצץ ללא הרף, אך למרות זאת, תשובותיו היו מנוסחות היטב ומתומצתות. בסוף, כבדרך אגב, שאלתי, "איך הגעת לכאן?"

בפעם הראשונה מתחילת שיחתנו, מבטו התייצב והוא הביט בי ישירות. אולי מכיוון שנראיתי לא מזיקה, הוא הוריד את ההגנות וסיפר לי את סיפורו. הוא היה יהודי, נשוי ובעל מצב כלכלי טוב: בית, שתי מכוניות וקריירה בצילום. כתוצאה מסדרת אירועים: גירושין, הידרדרות הכלכלה ודיכאון, הוא הגיע לדרך הכאובה של מגורים ברחוב כחסר-בית.

מנקודת מבט מושכלת, הוא סיפר לי הכל אודות זוועות משכנות העוני. ואז הוא אמר משהו שלא אשכח לעולם: "פעם הייתי אמן וצילמתי דברים יפים. הייתי רוצה להיות מסוגל שוב להתמקד ביופי".

והנה זה התגלה – אפילו מתחת לחזות שנראתה כה דוחה ועלובה – היה בו זוהר והוא קרן.

כשחזרתי לשם למחרת, הוא נעלם. אבל אפילו כעת, כשאני רואה חסרי-בית, אחרי שמבטם מתייצב והם מפסיקים למלמל, אני תוהה איזה סיפור יש להם לספר, איזה מן יופי טמון בהם?

לאחרונה הגיעה אליי אישה צעירה. היא יצרה סביבה אווירה של יהירות נועזת של מישהו שעבר דברים בחייו. היא הייתה מלאת קעקועים ופירסינג ונראתה מנותקת, כאילו דברים פעוטים ושוליים כגון רגשות, אינם יכולים להשפיע עליה. בזמן שבדקתי אותה, הבחנתי בסימני דקירות מחט בבטנה. חשבתי שאני יודעת מה התשובה, ובטון מאשים שאלתי אותה, "מאיפה הסימנים האלה?".

"אה, אלה", היא אמרה בביישנות מסוימת. "אני מזריקה לעצמי הורמונים. אני תורמת ביציות לזוג שלא יכול להביא ילדים לעולם. לי הייתה משפחה שאימצה אותי כילדה אחרי שאמא שלי עזבה ואני מרגישה שאם יש אנשים שממש רוצים תינוק ולא יכולים, הייתי רוצה לעזור להם. זאת הדרך שלי לתת בחזרה".

פעם נוספת, הרוך מתגלה מתחת לחיצוניות קשוחה.

כשאני מנסה לראות מעבר למה שנמצא לנגד עיניי, הדבר עוזר לי, מדי פעם, לטפל בחולים.

לפני מספר חודשים הגיעה למשרדי אישה, שהתלוננה על כאבי ראש חוזרים ונשנים שנמשכו כחודש. היא הייתה עורכת-דין, שותפה במשרד גדול, והותירה רושם של אישה בעלת יכולת וכוח. כאבי הראש, שהופיעו מדי יום בשעות אחר הצהריים, הפכו מגבילים יותר ויותר. לאחר תשאול מפורט ובדיקה גופנית מדוקדקת, לא מצאתי שום סיבה לכאבי הראש, אך הבחנתי בתליון מיוחד שענדה לצווארה.

כששמה לב למבטי הבוחן, אמרה, "זה מפסטיבל האיש הבוער".

כששמה לב למבטי הבוחן, אמרה, "זה מפסטיבל האיש הבוער" (פסטיבל מוסיקה עממית בסגנון העידן החדש, שנערך במדבר אריזונה מדי שנה).

"וו'או", עניתי, "לא הייתי מצפה למצוא שם עורכי דין שהם שותפים במשרדים גדולים". היא הסכימה עמי.

שלחתי אותה לבדיקות, סריקות ובירורים, אך כל התוצאות היו שליליות. כשהגיעה אליי שבוע לאחר מכן, אמרתי לה, שייתכן כי כאבי הראש נובעים ממתח או מחרדה, אך ראיתי שהיא לא משוכנעת לחלוטין. היא רצתה אבחנה ותרופה, ולא יכולתי לספק לה את הסחורה.

כשלא שמעתי ממנה יותר, הנחתי שמצאה רופא אחר. ואז, בשבוע שעבר, היא חזרה.

"ד"ר יאריס, משהו שאמרת גרם לי להבין כמה דברים".

"באמת?" שאלתי, מופתעת מכך שהקשיבה וניסתה חלק מהשיטות שהצעתי להתרגעות והפחתת המתח.

"צדקת – ב"פסטיבל האיש הבוער" באמת אין עורכי-דין, שהם שותפים במשרדים גדולים. מגיע לי מזל טוב! היום הוא היום האחרון שלי בעבודה!"

היא עמדה לעבור לעבוד כסנגורית של בני נוער במצוקה ואפילו לעבוד בהתנדבות. בוודאי לא תתפלאו לשמוע שכאבי הראש נעלמו.

במהלך השנים בהן אני עוסקת ברפואה, מקרים כאלה הפכו להיות יותר ויותר נפוצים. כמו המנהלת הבכירה שהתלוננה על כאבים בחזה, עד שהתפטרה מעבודתה כדי לכתוב. כפי שהיא ניסחה זאת: "בלבי, תמיד ידעתי שיש בתוכי ספר. עכשיו הגיע הזמן להוציא אותו החוצה, לאור". ומנכ"ל ההיי-טק שסבל מכאבי גב תחתון, עד שפתח קרן למען ילדים חרשים, "כדי לתת בחזרה".

בעודי עדה לכל זאת, אני מתחילה לחשוב, שעבודתי כרופאה אינה רק לאבחן מה מתרחש בגופם של אנשים, אלא לעזור להם למצוא את האור המופלא של נשמתם. חונכתי לעסוק במדע הרפואה, אולם אני מקווה, שבעקבות הדוגמה של בני, אלמד להפוך למשוררת ברפואה.

בעודי מתבוננת בבני, ראשו מוטה קלות הצדה ופניו מאושרות בעודו צופה בצבעי הוורוד והכחול של שקיעת השמש החורפית, אני מתפללת, שהחינוך שלנו לא יוציא ממנו את ה"מוזרות" שלו ושאיכשהו, דרכו, אלמד לראות את הציפורים רוקדות.

 

14/7/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) ורדית בנימין, 27/12/2010 12:29

מרתק ובסיסי לחיים

ההסתכלות שמעבר לחיצוני הפשוט, כל כך בסיסית לאדם המאמין ויחד עם זאת, לא פשוטה כלל.שווה לעצור ולהתבוננן, ביופי של הדברים, כמו הילד המתוק הזה, ואני תוהה מה כל כך מעכב אותי מלנהוג כמוהו??הלוואי שאזכה לבחור לראות ולהרגיש!! את כל הטוב שסביבי.תודה על המאמר.

(9) מ.ג, 24/11/2008 14:10

וואו.

פשוט מאמר מדהים. כמה חכמה, פקחות, טוב לב וראייה לעומק צריך לשלב לפעמים בחיים כמו שעושה הכותבת.

(8) מישהי אחת, 20/11/2008 14:00

הילד ריגש אותי


איזה חמוד, לא יצא לי להכיר ילד שמתבטא ככה.

(7) אנונימי, 17/11/2008 17:28

תודה

כייף לדעת שבעולם קיימים משוררים (:

(6) רות וידאל, 25/7/2005 08:51

מתנת החשיבה החיובית / אשת לפידות -שרי פף גוטליב

מתנת החשיבה החיובית / אשת לפידות –שרי פ. גוטליב

הֵכַנּוּ לִכְבוֹדְכֶם מַתָּנָה

קֻפְסָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ.

הָסִירוּ אֶת הָעֲטִיפָה

וְהַבִּיטוּ בְּתוֹכָהּ

אַרְבַּע הַפְתָּעוֹת

לָכֶם מְחַכּוֹת.

כָּל אֶחָד מִן הַפְּרִיטִים,

יַעֲזֹר לָכֶם בְּמַהֲלָךְ הַחַיִּים.

הַפְתָּעָה רִאשׁוֹנָה : אֵמוּן עַצְמִי

אֵמוּן עַצְמִי הִיא הַשִּׁיטָה

שֶׁלָּנוּ יוֹם יוֹם מַעֲנִיקָה

עוֹצְמוֹת וְכֹחוֹת גְּדוֹלִים

עֲצוּמִים וכבירים.

הַאֲמִינוּ בְּעַצְמְכֶם

וְהוֹכִיחוּ אֶת יְכָלְתְּכֶם.

הַפְתָּעָה שְׁנִיָּה : לא לְפַחֵד כְּלָל

אִם חָשַׁשׁ אוֹ פָּחַד לְלִבְּכֶם נִכְנָסִים

גָּרְשׁוּ אוֹתָם לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.

חשבו רַק עַל דְּבָרִים חִיּוּבִיִּים

שֶׁיַּהַפְכוּ לָכֶם אֶת הַחַיִּים לְנִפְלָאִים.

אַתֶּם בַּקֶּצֶב שֶׁלָּכֶם מַצְלִיחִים

וּבְכָל יוֹם עוֹד צַעַד מִתְקַדְּמִים.

הַפְתָּעָה שְׁלִישִׁית: קַבָּלַת הָאֲנִי הָעַצְמִי

לְכֻלָּנוּ יֵשׁ צְדָדִים,

שֶׁאָנוּ לֹא כָּל כָּךְ אוֹהֲבִים.

קַבְּלוּ אֶת עַצְמְכֶם,

וְתֹאהֲבוּ אֶת מַה שֶׁהִנְּכֶם.

אָנוּ כֻּלָּנוּ שָׁלֵם וְלֹא מֻשְׁלָם

כִּי אֵין אָדָם מֻשְׁלָם בְּכָל הָעוֹלָם.

הַפְתָּעָה רְבִיעִית : הַמְשִׁיכוּ לְהִתְאַמֵּץ לַמְרוֹת הַקּשִׁי

כָּל פָּעַם שֶׁקָּשֶׁה לָכֶם,

אַל תָּרִימוּ אֶת יְדֵיכֶם

עוֹד וְעוֹד הִתְאַמְּצוּ,

וְכָךְ אֶת הַהַצְלָחוֹת תִּקְרְבוּ

וְאוֹתָן בְּבוֹא הַיּוֹם תִּקְצְרוּ.

לְלֹא מַאֲמַצִּים,

בְּמַעֲלֶה הָהָר לֹא עוֹלִים

וְלַפִּסְגָּה לֹא מַגִּיעִים.

את ארבע ההפתעות,

החדירו ללבבות

זכרו את ההפתעות,

לקחת אתכם לכל המקומות

שכף רגלכם בהם תדרוך.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub