לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




דברים שלמדתי מאבא שלי

דברים שלמדתי מאבא שלי

למרות שהמורה חייב ללכת, הדברים שלימד נשארים וממשיכים לכוון את צאצאיו למשך דורות רבים.

מאת

"תראו, אופניים עם שני ראשים!" אמר ילד שחלף ברחוב. דבריו שכנעו אותי שאני ואבא שלי, הרכובים על האופניים הדו-מושביים, צמד מנצח.

כשרכבתי עם אבא על האופניים הדו-מושביים, פשוט לא חשבתי על כך שאני עיוור. עשיתי מה שכולם עושים על המושב האחורי של האופניים: לא הייתי צריך לנווט, פשוט דיוושתי.

היה זה יום אביבי בו התחלנו את הטיול בפנייה מזרחה, לכיוון הטיילת. השמש, שנדמה היה כאילו היא מתלהטת יותר ויותר ככל שהיא שוקעת, ליטפה את לחיי. אבא תיאר לי את הדשא הצומח. אחר כך, הוא עצר כדי להמחיש לי את סוג העץ בו משתמשים באתרי הבנייה. אבא שימש לי לא רק כזוג עיניים – הוא חלק עמי כל פרט קטן שקלטו חושיו הערניים.

בעודנו מתקרבים לטיילת, נדמה היה כאילו האוקיינוס שמולנו מדבר בקולות רבים. כבר מרחוק אפשר היה לשמוע את הנהמה הנמוכה של הגלים, אולם שמעתי גם את המים נשטפים פנימה והחוצה, בדומה לחיה גדולה ששואפת ונושפת. דמיינתי לעצמי שלכל גל יש נתיב נפרד משל עצמו, בו הוא זורם כל הדרך מאירופה.

מאוחר יותר הגענו לפנייה קטנה ליד אחד הרחובות הראשיים, וידעתי שבקרוב נצטרך לחזור. הרגשתי שהחל להחשיך.

האופניים שהתקדמו מולנו נסעו מהר, הרבה יותר מהר מאתנו. לשנייה, שמעתי את זמזום הצמיגים הרוטטים על הטיילת. הרגשתי את אבא מטה את האופניים הצידה, לפני שהספיק להסביר לי מדוע הוא עושה זאת.

בתחילה, נדמה היה שהאופניים שבאו מולנו פשוט שפשפו קלות את הגלגל הקדמי שלנו. אולם, ההתנגשות גרמה לנו להתחיל לרעוד. למרות שהמשכנו לנסוע קדימה, התנדנדנו עוד ועוד, עד שנפלנו.

אף אחד מאתנו לא נפגע ואני בטוח שאבא שכח מכך זמן קצר לאחר מכן. אולם היה כאן שיעור שאבא לא התכוון ללמד אותי – בפעם הראשונה הבנתי, שאבא אינו בלתי-מנוצח. במעורפל הרגשתי, שביום מן הימים הוא כבר לא יהיה שם כדי להנחות אותי.

"פוקסי"

כאילו כדי להרגיע את פחדיי לגבי העתיד, אבא הצליח לבלות עמנו יותר ויותר זמן, ככל שהעסק שלו בתחום הלבשת הגברים התבסס. במשך שלושה או ארבעה ימים בשבוע, במהלך חודשי הקיץ, בילינו יחדיו שעות רבות בחוף הים ולפעמים חזרנו הביתה רק כשהחשיך. היו גם נסיעות לא מתוכננות למרכז העיר. באמצעות תיאוריו מלאי החיים של אבא, יכולתי לראות בדמיוני את הבניינים הגבוהים ופגשתי שחקנים מקבוצת הכדורסל האהודה עלי. אבא ידע להשתעשע עמנו, לקפוץ ולהשתטות כמו ילד.

אותו מרץ בלתי נדלה שלו הצליח כמעט לשכנע אותי שהוא לא מזדקן. למען האמת, הוא הפגין יותר דאגה להתבגרות שלי, מאשר להזדקנות שלו עצמו. הוא הקנה לי ערכים חשובים. לדוגמה, הוא לימד אותי את חשיבות היכולת לעמוד בלחץ חברתי. כמו כן, אבא שכנע אותי כמה זה חשוב לחסוך חצי מהמשכורת, לפני שאפנק את עצמי במותרות שונות.

ככל שהפכתי להיות עצמאי יותר, הוא לימד אותי את אחד הקריטריונים האהובים עליו לקבלת החלטות: "מה זה ישנה בעוד עשר שנים?" הוא השתמש בקריטריון זה כדי להראות לי, שעדיף להפסיד יום אחד בבית הספר כדי למנוע מהצטננות להחמיר, ושזה בסדר "לנשור" מקבוצת הכדור-רגל בבית הספר, כדי להצטרף למקהלה. כעת, ככל שאני הולך ומתבגר, תכופות מהדהדת בראשי שאלתו של אבא.

בתור סטודנט לעבודה סוציאלית, פגשתי אנשים בגילו של אבא, שהחליטו שהם לא רוצים לעזוב יותר את בתיהם, בעוד שאחרים מילאו את ימיהם בכאבים, רופאים ותרופות.

בזמן שחלק מלקוחותיי הזדקקו לעזרה, אבא הפך את העזרה לאחרים לעסק שלו.

בזמן שחלק מלקוחותיי הזדקקו לעזרה, אבא הפך את העזרה לאחרים לעסק שלו, עוד לפני שהתבקש. תודות לו, הדשא בבית הכנסת הסמוך נגזם. הוא תמיד שמח לשמש כבייביסיטר, אם אחד השכנים נזקק לו. ביום חתונתי, כשהרמתי את הרגל כדי לשבור את הכוס מתחת לחופה, ידי הושטה קדימה אינסטינקטיבית, וכתפו התומכת של אבא הייתה שם.

אם היו לאבא בעיות בריאות, ילדיו גילו עליהן רק לאחר שהבריא. הוא עבר ניתוח בקע, ואת הגידולים הקטנים על פרק ידו ואפו הסירו הרופאים תוך אזהרה שלא יבלה זמן רב בשמש. אולם אבא ביקר בחוף הים לפחות חמישה חודשים בשנה. כשעבר ניתוח להסרת גידול סרטני בעור ב-1988, התלונה העיקרית שלו הייתה, שעכשיו הוא באמת חייב להישאר בצל.

מלבד מעקב אחת למספר חודשים, הוא המשיך בשגרת יומו. במקביל הוא המשיך ללמד אותי: איך לסדר ארונות ולנהל כספים, איך למצוא את המציאות הטובות ביותר, איך למצוא את הדרך הקלה ביותר לכך שמשהו יתבצע, וכיצד למנוע מעבודתי להפריע לחיי המשפחה שלי.

שם החיבה של אבא היה "פוקסי", והוא שימש בתור סבא לילדים של אחרים, מאז שילדיו שלו לא הרשו לו יותר לחבק אותם בפומבי. אבל במאי 1989הוענק לו שם חדש: סבא. כעת ההודעה במשיבון שלו השתנתה ל:"אני לא יכול לענות כרגע, כי אני בדיוק משחק עם הנכדה החדשה שלי ".

היו לו ששה שבועות במהלכם יכול היה ליהנות הנאה טהורה מבתה של אחותי. ב-1989, הרופאים גילו כתם בריאה של אבא. הורי ניסו להתייחס למשבר בריאותי זה כמו לכל הבעיות הרפואיות בעבר. זאת בעיקר כיוון שאני ואשתי, חווי, ציפינו לילדנו הראשון.

התנגשות בלתי נמנעת

גיליתי על הכתם בריאה של אבא, רק בשעה שהם הכינו אותו לניתוח. נזכרתי בטיול האופניים שערכנו לפני שנים כה רבות. ההתנגשות הבלתי נמנעת אכן אירעה.

ביקרתי אותו בערב יום כיפור. בזמן הנסיעה נצמדתי לספר התהילים בכתב ברייל, חושב על אבי ועל נכדו שטרם נולד, מהרהר את מי יבחר אלוקים לכתוב בספר החיים לשנה הקרובה.

על פני השטח, דיברנו על החלמה. אולם הייתה לי תחושה שגם אבא הבין, שההתנגשות אכן התרחשה.

אבא סבל מכאבים בעקבות הניתוח, אולם המשיך להיות מורה. כעת אימא הייתה התלמידה, אפילו כשלקחה על עצמה אחריות גדלה והולכת לטיפול המתמיד בו. הוא לימד אותה את כל הפרטים שהיה עליה לדעת קודם לכן. הוא החל לארגן את כל המסמכים שלו למענה, את הביטוח, החשבונות, חשבונות הבנק והתחייבויות שונות.

בתנו תהילה נולדה שמונה ימים לאחר מכן ואבא ביקר אותה שבועיים לאחר הלידה. כשהוא החזיק אותה, היה זה כאילו הוא רצה להקנות לה בדרך קסם כלשהי את כל מה שלמד, כדי שההצלחה למענה היה עליו להיאבק, תגיע אליה ביתר קלות.

הוא איבד ממשקלו. הרופא המנתח אמר לו שהסרטן התפשט לקיבה ושקרוב לוודאי שנותרו לו חודשים ספורים לחיות. כשבירכתי את ברכת המזון בתום כל ארוחה, "הרחמן הוא יברך אותי ואבי ואמי ואשתי וזרעי ואת כל אשר לי..." חשבתי על החוט השברירי שמקשר בין שלושה דורות.

הייתה לי הרגשה שאבי ידע, אפילו לפני שהמנתח אמר לו זאת, שלא נותר לו זמן רב לחיות. אם היו בו תחושות צער וכאב, הוא שוב הגן עלינו הילדים מפניהן. הוא החל לברר על שירותי הוספיס ולקח אפשרות זו בחשבון, כדרך בה יוכל למות בבית, בשלווה רבה ככל שניתן.

הוא העמיד פנים חזקות למען האנשים הרבים שבאו לבקרו. השיחה נסבה תמיד עליהם. הוא עדיין היה "פוקסי" בעיני כל נכדיו ה"מאומצים". רק כשהם הלכו, הוא התוודה בפני אמי על חלק מהכאב, ונכנע לשינה.

הייתה זו דרך להודות לו על זיכרונות מאושרים רבים. הייתה זו גם תחילת הפרידה.

כשביקרתי אותו בדצמבר, צפינו בסרטים ביתיים שהוא שמר עבורנו על קלטות וידאו. הייתה זו דרך להודות לו על זיכרונות מאושרים רבים. הייתה זו גם תחילת הפרידה.

בסוף ינואר, הוא סיים את סידורי ההוספיס האחרונים, הגדיל את המינון של המורפיום וכעת היו רק כחמש דקות מדי מספר שעות, בהן יכול היה לתקשר עם מישהו. בכל הזדמנות כזו, הוא מסר לאמי עם מי הוא רוצה לדבר. אחותי, אחי ואני ביקרנו אותו בזמנים שונים, מחכים לתורנו.

קראתי עמו את ה"וידוי", הווידוי האחרון. נראה היה שהוא כבר השלים עם העומד לקרות, הרבה לפני התפילה הרשמית. "אם זה רצונך", נראה היה שהוא אומר לאלוקים, בשעה שהיה לו קשה יותר ויותר להיאחז בחיים, "אני מקבל אותו".

הייתי צריך לסיים את ביקורי ונכנסתי להיפרד לשלום. פחדתי מרגע זה יותר מכל. "להתראות בינתיים", אמרנו. שנינו חשנו הקלה שהצלחנו לומר משהו.

רציתי לסגת מהחדר, כפי שעושים בנוכחות מלכותית ורמת מעלה. רציתי לפצות אותו על כל אותן פעמים שלא כיבדתי אותו. אבל הוא לא היה מבין, לכן הסתובבתי ויצאתי החוצה לאיטי.

"קח קצת ימינה", הוא אמר. לא הכרתי מספיק טוב את ביתם החדש וכמו תמיד, באופן האינסטינקטיבי והטבעי ביותר, הוא היה שם כדי ללמד ולהנחות אותי.

ב-14 בפברואר 1990 הוא הפסיק לאכול. באמצע הלילה, אמי יכלה לשמוע לפי המוניטור, שהוא כבר לא נושם.

הוא התחיל לנשום שוב, ואז, כאילו הוא מקבל במודע את החלטת השם, הוא הפסיק. אלה שלמדו לשמור על כבוד בזמן שהם עושים את דרכם במסע החיים, יודעים גם כיצד לסיים את המסע בכבוד.

בני אהרון, שנולד 20 חודשים לאחר מות אבי, נושא את שם סבו. ביום מן הימים אני מקווה שהוא יבין, אמת אחת אחרונה שאבי לימד אותי – שיעור אחד אחרון שסייע לי להתגבר על הצער. למרות שהמורה חייב ללכת, הדברים שלימד נשארים וממשיכים לכוון את צאצאיו למשך דורות רבים.

 

23/6/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) שייקה, 23/6/2013 09:47

מרגש ואמיתי. מרגש כי זה אמיתי

(5) נירית, 18/6/2005 23:46

וואו!

מילים מרגשות, נוגעות, צובטות.
תודה על הכתבה המופלאה שבאה מהמקום הכי עמוק בלב.

(4) חביבה, 31/5/2005 07:34

וואו, תודה רבה!!!

זה כל-כך ריגש אותי. מאמר מלא במשמעות לחיים. ממש עשה לי את היום!!!
תודה

(3) אפרת, 30/5/2005 13:20

תודה!

המאמר ריגש אותי מאוד, תודה מכל הלב!!!
זה טוב לקרוא על אנשים נפלאים וחזקים, זה מחזק אותנו! תודה!!!

(2) יוסף בן משה זהר, 30/5/2005 08:50

"אל תפחד מהפחד"

ברגעי המשבר הקשים ביותר שחוויתי לפני ואחרי מותו של אבא, זכרתי את דבריו "אל תפחד מהפחד" ואת עמידתו האיתנה מול מחלת ניוון שרירים סופנית.

כשסיפרתי על כך לרב בית הכנסת הקהילתי תגובתו היתה "אשא עיני אל ההורים, מאין יבוא עזרי", ההורים לדבריו הם המשענת הרוחנית שלנו ועלינו לזכור זאת בשמשנו דוגמא לילדינו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub