לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להרגיש את החירות שבלב

להרגיש את החירות שבלב

איך אפשר לומר לאדם להרגיש בליבו יראה בראש השנה, שמחה בסוכות וחירות בפסח? ומה אם אנחנו לא מרגישים כך?

מאת

בגן הילדים של הבת שלי מזמרים כבר שבועיים שחג הפסח הוא חג החירות. אלמלא ידעתי שעם ישראל יצא ממצרים מעבדות לחירות, הייתי סבורה שאני מבינה מדוע נקרא כך חג הפסח; אחרי שבועות רצופים של עבודה מאומצת, של ניקוי וקרצוף כל דבר שהיה בו פעם חמץ או לא היה, של שבירת הגב והכתפיים ושעות שינה מועטות מאוד ואולי בכלל לא – אין פלא שבליל הסדר אנחנו מרגישים שיצאנו סוף סוף מהעבדות וזכינו לחירות.

הבעיה שלא לזה בדיוק מתכוונת התורה, והמצוה שמוטלת עלינו – להרגיש בליל הסדר כבני חורין – אינה קשורה לניקיון האביב שכפינו על עצמנו מידי שנה בשנה, אלא למשהו אחר לגמרי. משהו אמיתי, רוחני וטהור, יהודי שורשי.

שאותו, אותו אנחנו לא בדיוק יודעים להרגיש. אנחנו כן יודעים מה להרגיש, אבל לא ממש איך.

בכל שנה בליל הסדר, לפעמים אפילו כמה ימים קודם, עולה בי הרגשת אי-נוחות; חג הפסח אינו רק חג המצות, הוא גם חג החירות. את המצות אני מרגישה היטב, ומה לגבי החירות?! איך, איך מרגישים חירות?

הרי אחרי הכול, אני לא באמת הייתי משועבדת בעבודת פרך, ולא באמת יצאתי ממצרים, אז איך אפשר להרגיש משהו שאין אותו בלב?!

השאלה הזאת מתרחבת, ותוקפת אותי בנכונותה גם כאשר מגיעים ימי האבלות של חודש אב. ימי האבלות, יולי-אוגוסט בלעז, הם הימים האחרונים שהלכות האבלות מתאימות להם; בחוץ קיץ, ושמש, והחופשה השנתית ממתינה לנו ממש מעבר לפינה או שעכשיו חזרנו ממנה מלאי חויות, והדבר הכי לא מתאים לנו עכשיו הוא להתאבל על משהו.

אנחנו עושים, כן, את מה שמחייבת ההלכה לעשות – שומרים את הלכות שלושת השבועות וצמים בתשעה באב. אפילו משתדלים לחשוב על החורבן, אבל קשה לנו לשקר לעצמנו; הלב שלנו בהחלט לא שם. לא הכרנו את בית המקדש וקשה לנו להתאבל עליו. הצער, משום מה, מסרב להיות מורגש.

בימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים, שאלת ה'איך להרגיש' גדלה והולכת. הפעם עלינו להרגיש פחד, ולא בגלל משהו שקרה פעם, אלא בגלל מה שהולך לקרות לנו עצמנו בשנה הבאה. אבל עם כל זה, הלב אינו באמת מפחד. אנחנו לובשים לבן, מתפללים ומכים על חטא, אבל לא באמת רועדים.

ואני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש: אלוקים הרי אינו רוצה שנעמיד פנים, וזה גם לא יעזור – כי הוא הרי בוחן כליות ולב. בפורים אין מצוה להניח על הפנים מסכה מחייכת, אלא 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה', לשמוח באמת, מתוך הלב. כך גם בחג הסוכות, שבו יש ציווי מפורש בתורה 'ושמחת בחגך והיית אך שמח'. ולחילופין בזמני אבלות – אין טעם להראות פנים קודרות אם העצב האמיתי אינו נמצא בליבנו.

שאלה זו נוגעת, כמובן, גם לכל המצוות האחרות התלויות בהרגשת הלב, כמו אהבת הזולת, אהבת הא-ל, יראת החטא, ועוד. התורה כותבת 'ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', והיא אמנם מתכוונת לכך במלוא הרצינות.

ואם התורה ציותה עלינו להרגיש, כך או כך, או אם חז"ל קבעו זאת, אין ספק שכולנו מסוגלים לעשות זאת – להגיע להרגשת הלב לגבי כל חג, תאריך, או כל דבר אחר. השאלה היא כמובן: איך.

עד היום, כאמור, לא היתה לי תשובה לשאלה הזאת, וכך קידמתי כל חג ומועד בתחושה עמומה של אי נוחות.

עד שקרה לי המקרה, שהאיר לי באחת את הנושא כולו באור מאיר וברור.

בגד חדש

בחג הסוכות האחרון, ממש יומיים לפני החג, ביקשה ממני ידידתי – עובדת סוציאלית במקצועה – לארח לחג ילדת אומנה שלא נמצא לה מקום אחר לשהות בו בחג.

יא בת שתים עשרה, והספיקה לעבור כמה וכמה משפחות אומנה עד היום.

"המשפחה האומנת שלה נוסעת לחו"ל", הסבירה ידידתי, "ולא מצאתי שום בית שיסכים לקחת אותה לחג. הילדה הזאת, אורית", הסבירה הידידה שלי, "היא ילדה לא קלה. היא בת שתים עשרה, והספיקה לעבור כמה וכמה משפחות אומנה עד היום. גם היום אין לה משפחה קבועה, שהצליחה לרכוש את אמונה ולהגיע אל ליבה... לא הייתי מבקשת ממך להחזיק בה לאורך זמן, אבל ליום יומיים אני חושבת שתוכלי. זו תהיה עזרה עצומה, לילדה וגם לי".

לבסוף הסכמתי, בחשש כבד.

בערב החג הגיעה אלינו אורית. ילדה חמודה, מחזיקה בידה תיק קטן ועל פניה ארשת בוטחת ומפוחדת כאחת. הראיתי לה את הדרך לחדרה והצעתי לה להתכונן לחג.

"מה זאת אומרת להתכונן?"

"זאת אומרת להתקלח, וללבוש את שמלת החג שלך".

"אין לי שמלת לחג", אמרה אורית. היא פתחה את התיק שלה והוציאה מתוכו שמלה, שנקראה פעם שמלת שבת והיום גם זה לא.

"בסדר אז..." ניסיתי לומר ועצרתי. בארון של בתי מונחת שמלה יפה וחדשה לגמרי, שדודה שלנו ששלחה אותה מחו"ל לא ידעה שהיא גדולה על ילדתי בכמה מידות. השמלה הזאת יכולה להתאים לאורית.

הבאתי את השמלה וביקשתי מאורית למדוד אותה. היא הלמה אותה להפליא.

מיד במוצאי החג הבהיל אותנו צלצול הטלפון. היתה זו ידידתי העובדת הסוציאלית. "נו, הכול בסדר?" היא נשמעה מודאגת.

"כן. הכול בסדר", אמרתי לה.

"היה נורא קשה?"

"קשה?!"

"ואורית?" הרגשתי שהיא לא מאמינה לי.

"אורית מקסימה. נכון אורית?" אמרתי וחייכתי אל הילדה שעמדה מולי, בשמלה חדשה, שכמה כתמים ממאכלי החג כבר קישטו אותה.

"אפשר לדבר איתה?"

אורית לקחה את השפופרת. "שלום אפרת, את יודעת שיש לי שמלה חדשה?"...

"אורית?" קולה של ידידתי משפך מעבר לשפופרת, "זה יכול להיות שאני שומעת אותך מחייכת?"...

אורית, הילדה שנדדה ממשפחה אומנת אחת לשניה מפני ששום משפחה לא הצליחה להחזיק בה. הילדה הנרגנת, הכעסנית, העצובה, המרדנית, שלא היתה שייכת לאיש ומשום כך גם לא קבלה מעולם בגד חדש ויפה באמת – אמנם לא הפכה את עורה במשך היומיים שבהם שהתה אצלנו. אבל היא כן חייכה, מה שלא נהגה לעשות בדרך כלל, והיתה רגועה יותר, ומידי פעם ראיתי אותה ממששת את הבד של שמלתה החדשה, כאילו כדי לוודא שאמנם זוהי מציאות ולא חלום.

את הדרך לשמח את עצמנו בחגים, כבר אומר הרמב"ם בהלכות יום טוב:

"וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו... שנאמר ושמחת בחגך". ואיך?

"הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים – קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלים בשר ושותים יין".

לכל אחד יש משהו שמשמח אותו. מה שמשמח את הגבר, אינו משמח את האישה, ולהפך. מה שישמח אותי, לא ישמח אותך, ולהפך. על כל אחד לבדוק עם עצמו, מהו הדבר שמשמח אותו, בין אם זו שמלת חג חדשה, תכשיט, זר פרחים או סעודה טובה.

הרגשות כבר נמצאים בתוכינו

אין לנו כל קושי לשמוח, ואין לנו קושי להצטער. הרגשות הללו נמצאים בנו, בתוך ליבנו פנימה. איננו צריכים 'לייצר' שמחה בלב בחג הסוכות, או פחד גדול בראש השנה. הרגשות נמצאים, והוכחה שהם מוכיחים לנו את הימצאותם בכל הזדמנות; אנחנו שמחים באמת כשמשהו טוב קורה לנו, בוכים ממש כאשר קורה לנו דבר מצער, ורועדים מפחד ממה שבאמת מפחיד אותנו, עד ששיננו נוקשות.

את הרגשות הללו, שנמצאים בליבנו במלוא עוצמתם, עלינו פשוט להוציא בצורה נכונה.

את הרגשות הללו, שנמצאים בליבנו במלוא עוצמתם, עלינו פשוט להוציא בצורה נכונה. למצוא מה באמת משמח את ליבנו בחג, כדי שנוכל לשמוח באמת, ולהבדיל – מה באמת מצער אותנו בימי האבלות, באופן אישי ואמיתי, כדי שנוכל להרגיש באמת את הצער.

אם שמלה חדשה משמחת אותך, עליך לקנות שמלה חדשה כדי שתשמחי בחג. אם אתה מרגיש שגאדג'ט חדש עושה לך את זה, אתה פשוט צריך לקנות לעצמך אותו, כדי שתהיה שמח בחג. ומה יאהבו הילדים? לונה פארק? מסלול ג'יפים? ממתק חדש? אנחנו חייבים להם את זה, כדי שיוכלו לשמוח בחג במה שקרוב לליבם.

בימי הדין של תשרי אנחנו רוצים להרגיש פחד מפני מלך מלכי המלכים. לשם כך עלינו למצוא מה באמת יכול לגרום לנו פחד, ואת הפחד הזה לתעל לכיוון הנכון. והיכן נמצא את הפחד הזה? - בראש השנה אנחנו אכן מרגישים פחד בלבנו, מפני העתיד הבלתי נודע הנגזר עלינו עכשיו. כאשר אנחנו מרגישים את הפחד המוחשי הזה, אפשר לנסות ולהפנות אותו אל הקדוש ברוך הוא, מה שיביא אותנו לתפילה טובה יותר, וממילא לגזר דין טוב יותר.

ומה לגבי החירות, של חג הפסח המתקרב ובא?...

לי אישית, כך נדמה לי כעת, יכולות עבודות ערב פסח לסייע מאוד בהרגשת החירות בליל הסדר. עבודות הפסח באמת גורמות לי להרגיש עבדות לזמן-מה. אז אחרי שטעמנו את טעם העבדות, הגב הכפוף, המשימות שאינן נגמרות, לוח הזמנים הנוגש בנו, אפשר להרגיש בליל הסדר כמו אדם שיצא מעבדות לחירות. וזו אינה מליצה – זו דרך שבה נוכל לקרב את הדברים אל ליבנו, וסוף סוף – גם להרגיש.

16/4/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub