היה זה באותו בוקר של סוף הקיץ, שהתחיל יפה. התעוררתי מוקדם, כשהרקיע רק החליף את בגדו השחור המנוקד בכוכבים זוהרים, אל גלימה מפוארת בגוונים של כחול כהה. יצאתי למרפסת לראות את השמים שאני כל כך אוהבת, ונשמתי את האוויר הקריר בהנאה מרובה.

מהעץ הסמוך לביתנו החלה מצייצת ציפור יחידה, פוצחת בזמירות הבוקר שלה. חברותיה עדיין נמו את שנתן, וכמו ילדים המתענגים על עוד כמה דקות של שינה מתוקה, חיכו שאמא-שמש תבוא להעיר גם אותן.

"מודה אני לפניך..." ריבונו של עולם, תודה! תודה על הבוקר הנפלא הזה.

כוס הקפה של בוקר בידי ופניי אל השמים. מגווני הזהב שהחלו בוקעים מהאופק במזרח, הבנתי שהשמש כבר מזמן עלתה ועוד לא התחלתי במטלות הבוקר. גם השעון הזכיר לי שאני עומדת לאחר לעבודה.

מיד התחלתי להסתובב כרוח סערה בין חדרי הבית, "מתקתקת" את מטלות הבוקר אחת לאחת. יצאתי מהבית, ובזריזות של איילה נעלתי את הדלת אחרי.

הדבר הראשון שנתקלתי בו בחדר המדרגות היתה שקית עם שאריות של במבה זרוקה עם פרורי ממתקים שונים, אחרי ניסיון לדלג מעליהם שבעקבותיו כמעט ונפלתי סיננו שפתיי: "איזו חוצפה! למה לא מנקים אחרי הילדים, אנחנו משלמים הרבה מאד כסף לוועד הבית, ניקיון המדרגות שמתבצע פעם בשבוע לא מורגש כלל!" יצאתי מהבניין בסבר פנים זועפות, ממהרת אל מכוניתי.

בעודי צועדת בחניה, נתלו עיני כלא מאמינות ברכב מסחרי שחסם את רכבי. לא היתה לי אפשרות לצאת מהחניה אלא לחכות עד שבעל הרכב יגיע. אדישות המחוגים שעשו את עבודתם בשלווה ובדיוק מקסימלי הצליחו למתוח את סבלנותי עד שכמעט ופקעה. איפה אמצא אותו עכשיו!? חשבתי בליבי. בעודי מסתכלת סביבי אובדת עצות, ראיתי את "כבודו" מגיע.

"כן, אני מזיז אותו עכשיו" ענה תוך כדי שהוא ממשיך ללכת בניסיון התחמקות מה"מקלחת" שהבין שעומדת להגיע.

"תגיד לי! אתה בעל הרכב שחוסם?!" פניתי אליו בטון מלחמתי. "כן, אני מזיז אותו עכשיו" ענה תוך כדי שהוא ממשיך ללכת בניסיון התחמקות מה"מקלחת" שהבין שעומדת להגיע.

"מאיפה לך החוצפה הזו?!" התחלתי ללכת אחריו "איך אתה מעז לחסום רכב של מישהו אחר?!"

"גברת, רק לדקות ספורות, למה את כל כך עצבנית? אני מיד מזיז אותו, לא מצאתי חניה בכל הרחוב!" ענה, נכנס לרכבו, סגר את הדלת ועוד לפני שהספקתי לומר לו מה אני חושבת על חוסר ההתחשבות שלו, נעלם במעלה הרחוב.

נכנסתי לרכבי, סובבתי את המפתח, והאוטו לא הניע. עיני נפערו כלא מאמינות. רק לא זה! ניסיתי פעם נוספת והאוטו הניע. "תודה לא-ל" נאנחתי בהקלה והתחלתי לנסוע.

מרחק הנסיעה אל מקום עבודתי אמור היה להמשך 5 דקות בלבד. אבל בכבישיה הצרים והעמוסים של העיר, הנסיעה נמשכה הרבה יותר מכך.

השעה היתה כבר מאוחרת והחלטתי לעשות עבירת תנועה "קטנה".

מקום עבודתי היה ברחוב קטן וחד-סטרי, ניתן היה להגיע אליו בקלות יתרה מהצד שממנו אין כניסה ולחסוך סיבוב שלם עם הרכב ברחובות צרים ופקוקים. התפתיתי לעשות כן, הסבתי את רכבי, העברתי להילוך אחורי והתחלתי לנסוע אחורנית נגד כיוון התנועה. שיכנעתי את עצמי שאני לא עושה דבר נורא כל כך, הרי אני נוסעת לאט מאד, וברחוב הזה כמעט ואין תנועה. כל שהייתי צריכה היה נסיעה אחורה של מטרים ספורים כדי להגיע לחניה בפתח הכניסה למשרד.

לפתע, כשראשי עדיין מופנה אחורנית שמעתי קול רעש מנוע של קטנוע שעצר את נסיעתי וגרם לי להסתכל קדימה. היה זה אדם בשנות ה-40 לחייו שנסע נגד כיוון התנועה ברחוב שבו אני נסעתי. הסתכלתי עליו במבט "חיצי" (מלשון חץ). חוצפה שכזו, חשבתי לעצמי, לנסוע כך באין כניסה, בלי להניד עפעף ובמהירות שכזו?!

לפתע... "נפל לי האסימון".

הוא עבר אותי במהירות ואני המשכתי להחנות את רכבי מנדנדת את ראשי לצדדים בחוסר שביעות רצון מההתנהגות שלו. לפתע... "נפל לי האסימון".

'את כועסת עליו, כשאת בעצם עושה את אותו הדבר?!' חשבתי לעצמי.

'אני?!...בכלל לא! מיהר "שר ההגנה" הפנימי שלי לתרץ.

'אני נוסעת ברוורס, לאט, ורק כמה מטרים! ולא נגד כיוון התנועה, מהר ואת כל הרחוב, כמוהו!'.

'אני בסדר – הוא זה שלא בסדר!'

'ומה תגידי על זה שהוא נסע בקטנוע, לא חוסם את הכביש, וגם אם יבוא רכב ממול, שניהם יכולים לעבור באותו המסלול, והוא לא יפריע לאף אחד'.

חיפשתי משהו לומר שיצדיק אותי יותר ממנו. אך מהר מאד הבנתי שאין לי מה להתווכח, (עם עצמי) כיוון שעקרונית המעשה, הוא אותו מעשה.

ישבתי באוטו מבויישת. היה זה שיעור גדול מאד בשבילי.

איך קורה שאני כועסת על מישהו אחר, כשאני עושה בדיוק את אותו הדבר? נזכרתי בכל שעבר עלי באותו בוקר וחשבתי לעצמי, שגם אני לא תמיד מספיקה לאסוף אחרי שהילדים מלכלכים במקומות ציבוריים, גם אני מחנה את הרכב "רק לדקה" במקום שמפריע. וגם אני עושה עבירות תנועה "קטנות" על חשבון סדרי התנועה. אבל משום מה זה נראה בסדר כשאני עושה את זה.

חכמינו ז"ל מלמדים אותנו ש"אדם קרוב אצל עצמו".

שמחתי שזומנה לי הסיטואציה בדיוק באותו בוקר. בדרך כלל רואים מישהו שעושה עוול, מתקוממים ואחרי זמן כאשר מספיקים לשכוח, עושים את אותו הדבר ואין "התנגשות חזיתית" במעשים. כאן, ראיתי אחד לאחד שגם לי יש את אותה הדבשת.

כל אדם דואג לעצמו בחיי היומיום ומסדר לו סביבה נוחה, לרוב המטרה מקדשת את האמצעים, והוא נותן לעצמו לגיטימציה לקיצורי דרך. אבל כשמדובר באחרים, הם חייבים להיות צדיקים, והלגיטימציה נעלמת.

אז הבנתי שאנחנו לא מלאכים אלא כולנו בני אדם שמשתדלים ולא תמיד מצליחים.