כבר די מאוחר בלילה עכשיו.

בדרך כלל את נוהגת לישון בשעות האלו, מרשה לעצמך להתמכר לכרית ולשמיכה בלי לחוש ייסורי מצפון על כך שאת שוב מבזבזת את הזמן בדברים חסרי תועלת, וזה קורה לך לעיתים... אבל היום את לא מצליחה להירדם, כמו כישוף הוטל עליך.

מתהפכת על המיטה שוב ושוב, יוצאת למטבח לביקור פתע, פותחת את הארון או את המקרר, לוקחת פרי, חוזרת למיטה ושוב למטבח.

לוקחת את הפלאפון ביד ותוהה מי עשוי להיות ער בשעה הזו... מתחילה לחייג מספר, אולם מנתקת במהירות לפני שסיימת להקיש את הספרות, פוחדת להסתכן. מתחילה לשחק, מפסיקה.

מרגישה כמו ילדה קטנה שהכריחו אותה לעלות למיטה כי מחר לימודים. אבל מחר לא לימודים... מחר רק עבודה, ואת באמת עייפה, עיניך אדומות וראשך כואב.

בהחלטה של רגע את חוזרת למיטה שנית ונשבעת לא לקום ממנה עד הבוקר.

ושם, במיטה... השאלות שלה, מהיום בבוקר, ממשיכות להדהד בראשך.

"נמאס לי", היא ירתה קביעה שרירותית לאוויר בעוד היא מתיישבת באפיסת כוחות על הכסא הממש לא נח במשרד שלנו, אוחזת בראשה. "אני לא מבינה מה אני עושה כאן..."

מעיין, המזכירה במשרד שלנו, הפסיקה את עבודתה, והסתכלה עליה.

"החיים האלה..." היא מרכינה את הראש, ואחר ממשיכה בלחש, "אין לי כוח אליהם, את מבינה? אין לי כח... לקום בבוקר אל כלום – זה כמו.... אי שקט כזה, מכירה את תחושת החיסרון?"

"תחושת ה... מה?"

"תחושת החיסרון, הכלום, הריקנות הזו שנוגסת לך בברוטליות ביסים ענקיים כאלו בנשמה, ומשאירים אותך מיותמת..."

"קרה משהו?"

ואז היא שואלת "אז בשביל מה בכלל לחיות?"

"זהו. את מבינה, שלא... לא קרה. לא קרה ולא קורה... כלום. כלום. ריק. זו בדיוק הבעיה. החיים חוזרים על עצמם במעגלים אליפטיים מייסרים כאלה. את יודעת מה זה לקום כל בוקר, כבר שתיים עשרה שנה, ולעשות בפעם המאה אלף את אותה הנהלת החשבונות לאותם המשרדים? להכין שוב ארוחת בוקר צהרים וערב, לכבס ולגהץ את אותם הבגדים?... אבל זה לא רק זה, זה לא רק שכל יום נראה בדיוק אותו הדבר כמו היום שלפניו וכמו זה שאחריו, זה שאת מגלה פתאום שהימים האלו הפסיקו פתאום לעניין אותך... זה כשאת בעבודה את חושבת מתי תגמרי אותה, ובבית את רק מחכה שכל הילדודס ילכו לישון ויתנו לך קצת שקט, ובלילה כבר אין לך זמן לכלום ואת מתמוטטת על המיטה כדי שמחר תעברי את אותו התהליך, את מבינה על מה אני מדברת?... ואז... אז ממלאת תחושת החיסרון, תחושת הכלום... והתחושה הזו שואלת אותך, ככה בשקט, למה לחיות בכלל..."

"את מעוררת אותי לשאלות שאף פעם לא חשבתי שקיימות בי..." אמרה מעיין.

"הן קיימות בכולם. הבעיה שהיא שפשוט כל כך התרגלנו לצורת החיים הזו, של גריסת ימים, שזה לא נראה לנו מוזר. כולנו מחכים לסוף היום בשביל לחזור למיטה, ולסוף החודש בשביל משכורת, ולסוף השנה בשביל השבוע-בית-מלון-באילת, ופשוט ככה מעבירים אותם... כמו כלום... כמו כלום... לפעמים יש לך כמה הפתעות ככה, כמו איזה תאונת דרכים או פיגוע להזכיר לך כמה היית מאושרת קודם בשגרה המעייפת שלך, ואפילו אליהם את מתרגלת, בשלב מסוים, והם גם הופכים לשגרה מעיקה, עד הפיצוץ הבא... את מבינה? כפו עלי חיים, מי בכלל אמר שאני מעונינת בהם?"

ואז היא שואלת "אז בשביל מה בכלל לחיות?" וממשיכה בעבודתה, ואת נשארת עם השאלה תקועה בראש. אז בשביל מה בכלל לחיות?

ובאמת... למה לחיות? בשביל למות?...

למה לאהוב, להתחתן, להביא ילדים, למה לחיות?... בשביל מה?

ואת חושבת על השאלות שלה.

אולי היא צודקת.

את נזכרת שגם את חשבת על זה פעם.

תמיד חשבת לעצמך שאם א-לוהים היה שואל אותך, שם למעלה, האם את מוכנה לרדת לעולם הזה, היית עונה לו שלא.

תמיד חשבת לעצמך שאם א-לוהים היה שואל אותך, שם למעלה, האם את מוכנה לרדת לעולם הזה, היית עונה לו שלא. לא – חד וחלק, בלי להתבלבל, בלי להתייעץ עם חבר טלפוני.

לא. סופית.

כשהיית ילדה סבא שלך סיפר לך שלפני שנולדת, כשהיית נשמה בעולם העליון, הראה לך א-לוהים את כל מהלך חייך ונתן לך לבחור האם את מוכנה לרדת לעולם התחתון או לא. הוא אמר לך שהשבת בחיוב ועובדה שאת כאן, בסופו של דבר.

אז האמת, האמת ששאלו אותך, לא רק אותך, את כולנו... וענינו כן.

היו תקופות, כשחשבת בצורה ריאלית, הגעת למסקנה שהדבר הכי טוב הוא להתאיין.

לא למות.

כשאת מתה, את עדיין קיימת, לעיתים גם עדיין סובלת, במדורים אחרים של הקיום.

להתאיין = להיות אין. כלום. נאדה. גורנישט. כאילו לא בראו אותך אף פעם. לעשות delete לנשמה שלך.

נשמע מקסים, לא?

אבל... אבל תמיד כשדמיינת שנותנים לך לפתע את האפשרות הזו, ואפילו מבטיחים שזה לא יהיה כואב, נסוגת במחשבתך אחור, התחרטת לפתע.

למה?

כי עמוק בלבך את יודעת שיש דברים ששווה לך לחיות למענם, עם כל הקושי, עם כל הכאב. אלו הדברים שבאמת מחזיקים אותך חיה, ונושמת, ומתפקדת, ובועטת... שורדת.

דברים לכאורה קטנים, אבל הם אלו שממלאים אותך:

משמעות: היכולת לתרום, להועיל, לצמוח, לאהוב, להיות אדם טוב.

היכולת שלך ליצור משהו חדש.

הידיעה שמילה שאמרת יכולה להשפיע על מישהו.

השירים שעוד לא כתבת והמחשבות שעוד לא חשבת, שאם תתאייני לפתע – הם יתאיינו איתך.

המשפחה שלך, שאת כל כך אוהבת, והילדים שהבאת, או שאת מתכוננת להביא לעולם, ויודעת שתחנכי אותם להיות אנשים נהדרים.

המעשים הטובים, הקטנים האלו, שאת עושה סתם כך, בסתר, ורואה מרחוק כיצד הם גרמו אושר לבני-אדם.

החיוכים שאת נותנת ומקבלת.

התקווה לטוב יותר.

כל הדברים הנהדרים האלו שאת שוכחת כשאת מתוסכלת, עצבנית או עייפה מכדי לחשוב עליהם. אבל הם תמיד שם בשבילך.

את מביטה בחלון. השמש שוקעת לאיטה. גם אתמול היא שקעה, עם אותם צבעים מדהימים, אבל אתמול לא שמת לב אליה. פתאום את שמה. את מביטה אל התינוק שלך, הוא כל כך חסר אונים... בלעדיך. העולם זקוק לך. הימים נראים אותם ימים, לכאורה, אבל לכל יום ביכולתך להעניק משמעות חדשה, אם רק תרצי. בכל יום את שונה ממי שהיית ביום הקודם, וכל יום מביא עימו את המתנות המיוחדות שלו, את הלימודים, ההתנסויות החדשות והתובנות שלו. השבלונה היא אותה שבלונה אבל כל פעם הצבעים שונים, והמכחול בידיך.