לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אבד ואיננו

אבד ואיננו

ואז... בפעם הראשונה, במקום ובזמן הכל-כך בלתי צפויים – הרגשתי שהיה לנו משהו שאבד ואיננו. שבית המקדש אינו ביטוי שאפשר לגלגל על הלשון, אלא מציאות אמיתית ומדהימה שהיתה כאן בירושלים.

מאת

הפעם האחרונה שבה ביקרתי בכותל המערבי היתה דווקא לא מזמן, בתשעה באב.

באתי אז בלילה. כלומר, ברחובות העיר היה לילה, משהו כמו שתים וחצי אחר חצות, אבל בכותל היה יום. ברחבה ישבו נשים רבות על גבי כסאות נמוכים, וכמה מהן אפילו על הרצפה. פילסתי לי דרך ביניהן עם ספר התהילים הקטן שלי, מנסה לגשת כמה שיותר קרוב לכותל. תמיד אני משתדלת לעשות זאת, אבל בתשעה באב דוחף אותי עוד משהו: הצורך להרגיש את התשעה-באב, את החורבן, את האבל והכאב האמיתי של הלילה הזה והמקום הזה.

לספר שהצלחתי? קשה לי. ברחבת הכותל הסתובבו הרבה רגשות; יהודים קראו את הקינות בקול רם. היו כאלו שבכו. אבל האווירה הכללית, אם הבטתי למשל לאחור, לא ענתה על ההגדרה של חורבן. היו בני נוער, היו אנשים שהלכו הלוך וחזור, היו כאלו שבאמת התפללו, אבל חורבן לא היה שם. לא היה את השיממון שהוזכר בכתובים. המקום לא היה נראה עזוב, הרוס, שומם, כאוב. היו דווקא אורות של זרקורים חזקים. היו כמה שניגנו מנגינות עצובות בגיטרה.

פתחתי את ספר הקינות וקראתי מתוכו על יופיו של בית המקדש שחרב. על עבודת הכהנים ששבתה ועל כל המלכות האדירה הזו, מלכות ה' בהיכלו, שהיתה ואיננה. קראתי ולא הצלחתי להרגיש באמת את הצער. הרגשתי שהיום צריכים להיות עצובים, אבל לא הרגשתי למה.

ההרגשה הזאת, בעצם חוסר-ההרגשה, הציקה לי מאוד בדרך הביתה. אם אפילו ביום תשעה באב, בכותל המערבי – מקום המקדש שהיה ואיננו, אני לא מצליחה להרגיש כמו שצריך את האבל על החורבן, מתי כן אצליח להרגיש אותו?!...


***

ימי האבלות עברו וחלפו ואני נשאבתי לתוך החופשה הגדולה. לא אהבתי גם את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהסתיימו הימים העצובים והימים העליזים החלו.

כשנכנס חודש אלול רציתי ללכת עוד פעם לכותל, להתפלל על ילדותיי שתצלחנה בשנה הבאה, להתפלל על כולנו שנזכה לשנה הכי טובה שיש, אבל הרצון הלך ונדחה.

כשנכנס חודש אלול רציתי ללכת עוד פעם לכותל, להתפלל על ילדותיי שתצלחנה בשנה הבאה, להתפלל על כולנו שנזכה לשנה הכי טובה שיש, אבל הרצון הלך ונדחה. לפני ראש השנה לא יצא לי, ובעשרת ימי תשובה לא הספקתי.

בסוכות, אמרתי לעצמי, בסוכות נעלה כולנו לכותל, יחד עם כל עם ישראל. אולי אפילו נבוא להשתתף בברכת כהנים.

בסוכות לא היה זה אותו כותל שזכרתי מביקורי הקודם. הפעם היה זה יום בוהק, אף אחד לא הדליק שם נרות, והכסאות לא היו הפוכים אלא פשוט לא נראו, מרוב המון האדם שגדש את הרחבה.

החזקנו כולנו ידיים כדי שלא נלך לאיבוד בים האדם. הרחבה התחתונה היתה מלאה עד אפס מקום, ובלתי אפשרי היה לגשת עד הכותל. בעזרת הגברים התכוננו מאות כהנים לברכת כהנים.

איזה מראה יפה, לחשתי לילדתי שעמדה לידי. איזה מעמד עצום. כמה יפה לראות את העם שלנו בשעות היפות שלו. כזה מפגן של אחדות, של יהדות, של אהבה ואמונה.

"יברכך - - - "

כל העומדים סביבי השפילו את עיניהם, כדי לא להביט בכהנים בשעת הברכה. השפלתי גם אני את עיני למרות שמאוד מאוד רציתי להסתכל. לראות שורות שורות של כהנים מכוסים בטליתות עומדים ופניהם אל העם, לברך אותו בברכה שציוה ה' לברך את עמו ישראל באהבה.

"וישמרך - - - "

הדחף להרים את הראש היה חזק ממני. כדי לעצור בעדו, עצמתי את עיני.

ופתאום, דחוקה בין המון האדם, באו מול עיני מראות אחרים.

ופתאום, דחוקה בין המון האדם, באו מול עיני מראות אחרים.

פתאום היתה רחבת הכותל מלאה באנשים, נשים וטף. אבל כולם לא עמדו והאזינו לברכה, אלא צעדו משפחות משפחות לכיוון שערי הכניסה הענקיים אל הר הבית, כל משפחה עם צרורותיה וסליה. הרחבה התמלאה רעש והמולה, וההמון גלש ממנה ומטה, במורדות הר הבית, בואכה עיר דוד, ומעין השילוח...

קולות הכהנים המברכים היטשטשו באוזני. במקומם שמעתי אנשים מברכים זה את זה בשלום עליכם, אחרי שלא נפגשו מאז הרגל הקודם – חג השבועות, ומסכמים על המקום שבו יתאספו לחגוג את הרגל ולסעוד יחדיו.

פניהם של האנשים נראות טהורות כל כך, קצת כמו שאנחנו נראים במוצאי יום הכיפורים. הם מדברים בשפה שאינני מצליחה להבין, אבל הצלילים שלה מנגנים יהודית. הם מדברים על שמחת בית השואבה, שתיערך בשעת בין הערביים. נער אחד מספר לחברו שהביא כינור לנגן בו. מישהו מראה את החליל שלו. הוא נראה שונה מאוד מהחליל שאני מכירה.

עדיין לא פקחתי את עיני. שעת בין הערביים ירדה, במדרגות שלפני הר הבית כבר לא היה איש – כולם התכנסו לתוך בית המקדש לשמחת בית השואבה. נכנסתי גם אני.

ברחבה הענקית שלמטה ניגלה לפני מחזה מדהים.

..."אמא" משכה מישהי בזרועי. "הברכת כהנים נגמרה כבר. למה את לא זזה?"

בית המקדש נעלם פתאום, עימו העזרה ובני ישראל החוגגים את שמחת בית השואבה. פקחתי את עיני ומצמצתי בהן מול השמש.

ואז, בפעם הראשונה, במקום ובזמן הכל-כך בלתי צפויים ולכאורה לא מתאימים – בחג הסוכות, זמן שמחתנו, בכותל המערבי, ליד מקום המקדש – הרגשתי באמת את החורבן.

"אמא, את בוכה?"

"לא, אני רק דומעת" אמרתי וניגבתי את עיני בגב היד. ברחבה היה עכשיו המון אדם ססגוני. היתה ברכת כהנים המרוממת שהסתיימה זה עתה. היו הרבה יהודים טובים שהתפללו והרבה נוספים שנתנו צדקה וברכו זה את זה לשלום ובררו מתי יוצא האוטובוס הבא ואיפה אפשר להשיג כאן שתייה וסוכה לשבת בה. אבל זה לא היה זה. כל כך לא זה.

ואז, בפעם הראשונה, במקום ובזמן הכל-כך בלתי צפויים ולכאורה לא מתאימים – בחג הסוכות, זמן שמחתנו, בכותל המערבי, ליד מקום המקדש – הרגשתי באמת את החורבן. הרגשתי שהיה לנו משהו שאבד ואיננו. שבית המקדש אינו ביטוי שאפשר לגלגל על הלשון, אלא מציאות אמיתית ומדהימה שהיתה כאן בירושלים. נכון, לפני אלפיים שנה, אבל היא היתה ללא ספק.

כאן, במקום שבו אני עומדת, עמדו אז מאות אלפי יהודים שעלו לרגל. זו היתה המציאות שלהם – לבוא לבית המקדש, לשמור על טהרה, ולרקוד לפני השם ולנסך את המים ממעין השילוח.

פתאום הבנתי על מה צריך להתאבל. פתאום חסרו לי באמת כהני המשמרת, והלוויים שעמדו על מדרגות העזרה, אלפי לוויים, ושרו יחדיו. פתאום חסרה לי ברכת כהנים מפי מאות כהנים ולא רק ברגלים, אלא יום יום במקדש. פתאום נצבט לי הלב כשחשבתי על קרבת אלוקים המוחשית שהיתה במקדש, קרבה שאנחנו מנסים היום ללקט פירורים ממנה בכותל המערבי ולא תמיד מצליחים.

"אמא את בוכה" הפעם זו לא היתה שאלה. זו היתה קביעה. "את בוכה ואת גם שמחה".

"נכון" אמרתי והוצאתי ממחטה מהכיס. מהעינים שלי זלגו דמעות, אבל אלו היו דמעות של הקלה ושל – אולי זה נשמע לכם קצת מוזר – של שמחה.

"אני מאושרת כי עשיתי את הצעד הראשון בדרך לבית המקדש" אמרתי לילדתי למרות שלא הבינה. "אם סוף סוף הצלחתי להרגיש את הצער על חורבן ירושלים, ולהתאבל כמו שצריך, אזכה ואראה בבנינה"...

 

9/10/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) , 16/12/2007 16:55

מאוד מרגש!כמו שנאמר: יותר מתפילה בבכי, תפילה משמחה

כנראה שכשמרגישים את היש, מבינים את האין.. גישה מקסימה- יישר כח ותודה על השיתוף, בהחלט עשה חשק לינסוע לכותל, ולנסות לזכות בחיזיון דומה..

(5) אנונימי, 13/10/2004 16:16

תודה

אני כל כך מזדהה...
השנה לראשונה חוויתי ביום כיפור, במהלך סדר העבודה את ההתרגשות הרבה והמציאות השונה שהיתה אז. כל כך התרגשתי בבית המקדש הקטן שלנו, עם בנותי שלא הבינו מה פשר הבכי.

(4) טליה, 13/10/2004 08:07

תודה על השיתוף, רק טוב

מאוד יפה ומרגש...תודה לך.

(3) שני, 11/10/2004 16:01

מרגש ומוחשי

געגועים לשמחת בית המקדש
ממש יפה מסופר - עזר לי רבותץ להרגיש בחיסרון ורצון להגע לשלמות בבניין בית מקדשנו ולשמוח בו...
אהבתי את המחשת הדברים שזו אכן הדרך לחיות את התורה
ושוב לגברת נעמי לוינשטיין תודה תודה תודה
יישר כח

(2) יעל, 10/10/2004 15:53

חזיון מרהיב!

אני אוסיף לחזיון הזה את המראה ,שהיה יפה ודאי, של משפחות משפחות עולות לרגל {ברגל ממש} עם הגמלים והחמורים ועוצרות בפאתי ירושלים כדי לעשות שם את הלילה ובבוקר משכימים אותם כדי להמשיך את המסע הזה לבית המקדש.
יהי רצון שנזכה בקרוב ממש!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub