כשהייתי בשכבה הבכירה בגן הילדים, הרגשתי בשמיים. הייתי הכי גדולה. אבל אז הגעתי לכתה א', ושוב הייתי הצעירה ביותר, ומעליי היו הרבה כיתות. כדי לגמור את בית הספר היסודי, הייתי צריכה להגיע לכתה ח', שהייתה במרחק שמונה שנים ממני. נצח. חוץ מזה, הייתי בטוחה שעד שאגיע לכתה ח' אהיה לפחות בת 90, ובין כה וכה, לא יהיה לי כבר מה לעשות בחיים. אז בשביל מה ללכת לבית ספר בכלל?

ניסיתי להסביר לאמי הגיון פשוט זה, אך היא לא הקשיבה לי. ישבתי בפרצוף חמוץ על המדרגות ובעודי ממתינה להסעה, חשבתי כמה קשים החיים, ולמה המבוגרים אף פעם לא מבינים שום דבר.

ביד אחת החזקתי את תיק ארוחת-העשר שלי, ובשניה את בקבוק המיץ שלי, והסתכלתי על נעליי החדשות. ידעתי שהן לא יכלו ללכת לשום מקום בלעדי, ובכל זאת המשכתי להסתכל עליהן. ככלות הכול, זה היה זוג הנעליים הפתוחות הראשון שלי, והוא בוודאי יעלה את מעמדי בחברה.

באותו הבוקר, המורה קיבלה את פנינו בשמחה ובפיה נשמע בית הספר היסודי מרגש כל כך, שכמעט שכחתי שבטח אהיה בת 90 כשאסיים אותו. ואז היא סיפרה לנו שהדבר הראשון שנעשה יהיה ללמוד להתפלל.

חשבתי שזה מגוחך. כשמבוגרים מתפללים הם ממלמלים ולוחשים, ולפעמים מפהקים. אף פעם לא הבנתי איך א-לוהים יכול לשמוע אותם, ממקומו בשמיים. כשרציתי לדבר עם א-לוהים, נהגתי לסגור את דלת חדרי ולדבר בקול רם. סיפרתי לא-לוהים בדיוק מה אני רוצה, בשפה פשוטה, ואם לא קיבלתי מה שרציתי, חזרתי על הבקשה בקול רם יותר. אולי הוא לא שמע, ואולי הוא היה עסוק וטיפל במישהו אחר.

חברתי גולדי

ואז ראיתי את הילדה בכסא הגלגלים. כסא גלגלים קטן ואפור, כזה שתמיד רציתי שיהיה לי. לפני ההפסקה, הציגה המורה את הילדה החדשה בפנינו, ואמרה לנו ששמה גולדי. עם הישמע הצלצול, התאספנו כולנו סביב גולדי. היא התפארה בכך שכסא הגלגלים שלה מהיר כמו מכונית. היא דוושה לאורך המסדרון ובחזרה, ואז הסתובבה עם הכסא במעגלים ובזיגזגים בתוך הכתה. זה נראה כזה כיף, שחברה שלי הציעה לה חטיף בתמורה לסיבוב בכסא הגלגלים. לא עבר זמן רב, וליד הכסא השתרך טור ארוך של ילדות שחיכו לסיבוב שלהן בכסא. כשהגיע תורי, הצעתי לה את ארוחת העשר של מחר, וכשדוושתי לאורך המסדרון, הרגשתי בשמיים.

גולדי ואני הפכנו לחברות טובות. ישבנו זו ליד זו בכתה ולעתים קרובות היא נתנה לי לעשות סיבובים בכסא שלה בחינם. מספר שבועות חלפו, ויום אחד אמרה לי אמי שתגיע מאוחר יותר הביתה, וביקשה שאלך לבית של גולדי. התרגשתי כל כך שנתתי לה חצי מארוחת העשר שלי באותו יום. אחרי הלימודים, אימה של גולדי הסיעה אותנו הביתה במכונית, ואנחנו תכננו איך נבלה את המשך היום ביחד.

בחדר עמדו שני ארגזים גדולים, מלאים בכל צעצוע שרק ניתן להעלות על הדעת.

חדרה של גולדי היה בקומה הראשונה, והיא הכניסה אותי אליו בגאווה. כשנכנסתי לחדר, היה נדמה לי לרגע שנכנסתי אל תוך חנות צעצועים. המדפים בחדר היו עמוסים בבובות מחרסינה, פלסטיק ובד בכל צבע, צורה ולבוש. חיות פרווה עיטרו את מיטתה לכל האורך, ובחדר עמדו שני ארגזים גדולים, מלאים בכל צעצוע שרק ניתן להעלות על הדעת. בין שני הארגזים עמד שולחן ציור, ומטבח פלסטיק קטן שכן בסמוך למיטה.

"מי קנה לך כל כך הרבה צעצועים?" שאלתי בפליאה.

"זה בגלל שאני חולה", השוויצה גולדי, והסתובבה בכסא הגלגלים שלה.

"באמת?" שאלתי, "איך את יודעת?"

"כולם יודעים", היא אמרה בהבעת חשיבות. "הייתי אפילו בבית חולים בשנה שעברה, כמעט חצי שנה".

הידיעה הדהימה אותי. "למה היית בבית חולים?" שאלתי בסקרנות.

"כי הייתי חולה", היא צחקקה, "שם קיבלתי את כל המתנות האלה".

איזה כיף היה לה! היא הייתה חולה, היה לה כסא גלגלים ומעל לכול, היא הייתה בבית חולים וקיבלה את כל המתנות האלה.

"וואוו! היה לך כיף בבית החולים?"

"טוב", היא חשבה קצת, והמשיכה, "לפעמים... קנו לי גלידה ומתנות וכל מיני דברים. זה היה כיף".

"את תחזרי לבית החולים"?, שאלתי בקנאה.

"אם אני שוב אהיה חולה ממש, אז כן", היא אמרה. "רוצה לשחק בבובה ההולכת שלי?"

שיחקנו במשך כמה דקות, אבל אז התחלנו לריב מי תהיה אימא של הבובה. גולדי הבטיחה לספר לי סוד אם אתן לה להיות האימא והסכמתי.

"אבל תגידי לי עכשיו", ביקשתי.

"טוב", היא אמרה. התקרבתי אליה והיא לחשה באוזני: "אני עומדת למות".

"למה?"

"כי אני חולה", היא אמרה בתכליתיות. "וכשאת חולה, הרבה פעמים את יכולה למות. אפילו שמעתי את האחיות מדברות על זה".

"ומה תעשי בשמיים?"

"אני אהיה ליד א-לוהים".

כמובן. א-לוהים היה בשמיים, והיא תהיה לידו. החיים כל כך לא הוגנים.

"אני אוכל לבקש מא-לוהים כל מה שאני רוצה", היא אמרה בגאווה. "ואני לא אצטרך להתפלל, כי אני אהיה ממש לידו". ואז עלה במוחי רעיון מבריק. אם היא תהיה כל כך קרובה אליו, היא יכולה לבקש דברים בשבילי. כשהעליתי בפניה את הרעיון, היא הסכימה בשמחה.

"כן", היא אמרה בהתרגשות. "אני אספר לא-לוהים דברים טובים עלייך, כי את החברה שלי. אני אבקש ממנו להקשיב לתפילות שלך".

שמחתי כל כך, שלא יכולתי לחכות... "אז מתי תעלי לשמיים?" שאלתי אותה.

"אני לא יודעת מתי בדיוק", היא ענתה לאחר מחשבה נוספת. "אבל לפני שאני אלך לשם, א-לוהים ישלח מלאכים לקחת אותי, ואז אני אדע".

וו'אוו, חשבתי לעצמי, איזה מזל יש לי, שיש לי חברה כזאת.

המשכנו לשחק בבובות עד שאבי בא לאסוף אותי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את גולדי. כמה ימים לאחר מכן סיפרה לנו המורה, שגולדי אושפזה בבית החולים משום שהייתה חולה מאוד, ושעלינו להתפלל עבורה מדי בוקר. כולם הכינו ברכות החלמה-מהירה לגולדי, ובשלי, ציירתי ילדה שמחה, יושבת על עננים, בתקווה שתזכור אותי כשתגיע לשמיים.

הפרידה

גולדי נפטרה כמה ימים לפני חנוכה. ישבתי במזכירות בית הספר. היה לי חום וחיכיתי שאמי תיקח אותי הביתה. סוף סוף חליתי, אבל לא נהניתי מזה בכלל. לפתע, נחפזה המנהלת לחדר ולחשה משהו באוזני המזכירה. ראיתי שדמעות ממלאות את עיניה, ותהיתי למה היא בוכה. ואז המורה שלי נכנסה לחדר, ואני התפלאתי לראות שהמנהלת מחבקת אותה, וששתיהן בוכות. כמה דקות לאחר מכן הגיעה אמי לבית הספר. כל המבוגרים הצטופפו יחד , ואני תהיתי אם אמי תבכה גם היא.

היא רק ישבה אתי, ידה תחת סנטרי ואמרה לי שחברתי, גולדי, נמצאת בשמיים.

אבל היא לא בכתה. היא רק ישבה אתי, ידה תחת סנטרי ואמרה לי שחברתי, גולדי, נמצאת בשמיים. היא אמרה לי שלא אהיה עצובה, כי היא בטח מאושרת מאוד להיות ליד א-לוהים. ידעתי את כל זה כבר, ולא הבנתי למה היא אומרת לי את זה. ואם הן ידעו שגולדי מאושרת בשמיים, למה הן בכו?

ידעתי שגולדי תעלה לשמיים, וידעתי שהיא נמצאת ליד א-לוהים, ושהיא תזכור אותי. דיברנו על זה כשהיינו אצלה בבית. לא הבנתי למה המנהלת, המורה שלי, ואמי, מתנהגות בצורה מוזרה כל כך.

"נו, טוב", הרהרתי בלאות, "המבוגרים פשוט לא מבינים שום דבר".