רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

להכיר את אבא

ה׳ באלול ה׳תשס״ד ה׳ באלול ה׳תשס״ד 22/08/2004 | מאת דורית פניאל

תמיד רציתי להיות גאה באבא שלי, אבל הוא אף פעם לא היה כמו האבות האחרים. סיפור עצוב על תהליך היכרות שקרה כמעט מאוחר מדי.

"יש לי סיפור בשבילך", אמרה לי ידידה, "מעונינת לשמוע?"

"עליך?"

היא מהנהנת בראשה לחיוב.

אני מתיישבת ומזמינה אותה להתיישב לצידי, "את יכולה להתחיל", אני אומרת.

היא מתחילה.

"תמיד רציתי להיות גאה באבא שלי", היא מספרת בגילוי לב, "להרגיש שיש לי אבא חזק, נלחם, הופך עולמות... זה לא היה כך תמיד, כשנולדתי היה ברור לי שההורים שלי הם הכי בעולם, ובגן שרתי את כל שירי 'אבאמא' בגאווה של ילדה טיפוסית, כמו כולן...

כשגדלתי קצת גיליתי שאבא שלי הוא לא כמו כל האבות האחרים, הוא יותר עדין, יותר שקט וסגור. אם הייתי מספרת לו שפגעו בי שלא בצדק, הוא היה מחייך בעדינות ומסביר לי שזו ההזדמנות שלי להוכיח לעצמי שאני יודעת לוותר, זאת כשרציתי בעצם שהוא ילמד אותי איך להשיב מלחמה שערה, ומה לומר כדי להשאיר את יריבי המומים, אך הוא מעולם לא עשה זאת.

הוא היה חי לעצמו, וכמעט שלא היה מעורב בחיי חברה.

אהבתי אותו. אהבתי, אבל לא יכולתי שלא לקנא במיכל שאבא שלה היה מצחיק כזה, וכשהיינו באות אליה כמה חברות ללמוד, הוא היה שואל אותנו חידות משעשעות, או מספר בדיחות בחיוך רחב.

או באורית, שהייתה מספרת על טיולים משפחתיים ברחבי הארץ שהם היו עורכים כל חופש, ושאין שביל או משעול מהחרמון עד אילת שאבא שלה לא מכיר.

לאבא שלי לא היה זמן לטיולים, הוא היה עובד כל היום, איזה פקיד אפרורי במשרד ממשלתי זניח, נמצא שם מבוקר עד ליל כדי שאנו, משפחתו, נחיה כמו שצריך.

הוא היה מפרנס יחיד, אימא לא עבדה.

כשהייתי בת חמש עשרה הוא נפל למשכב, נתנו לו מעט מאד סיכויים לחיות.

סיפורים ששמעתי לראשונה בחיי, סיפורים קטנים שגילו לי עד כמה היה בן אדם גדול.

ביקרו אותו כל מיני אנשים, חלקם שכנים ומשפחה, וחלקם אנשים שלא הכרתי שלא הפסיקו לנהור לחדרו. מדובר היה על אנשים שנפגש בהם בכל מיני סיטואציות, שהיו חייבים לו המון. שהוא עזר להם, הקשיב להם, תמך בהם כלכלית, חתם להם ערבות... סיפורים ששמעתי לראשונה בחיי, סיפורים קטנים שגילו לי עד כמה היה בן אדם גדול.

פתאום תפסתי עד כמה לא הכרתי אותו, עד כמה הייתי עסוקה בלהשוות אותו לאבות אחרים, פתוחים ותוססים יותר, במקום להסתכל נטו על האדם עצמו. ריחמתי על המין האנושי שהורס לעצמו את החיים בהשוואות. כעסתי על עצמי ועל המחשבות התינוקיות שלי".

"זה שינה אותך?", שאלתי אותה.

"זה גרם לי להרגיש אחרת. לא, לא הייתי צריכה "לבנות איתו קשר מחדש" או איך שלא תגדירי את זה, תמיד היה לי איתו קשר מצוין ונראה לי שהוא מעולם לא היה מודע לרגשות האלו שלי, אבל עברתי תהליך פנימי, ביני לבין עצמי, וזה קצת עצוב שעברתי אותו רק אז, כשכמעט איבדתי אותו. זה היה יכול להיות קודם".

"זה לא היה יכול להיות קודם, חיית כך 15 שנה", אמרתי לה, "אם לא המחלה זה היה נשאר אותו הדבר", ניסיתי לנחם אותה.

"נכון", היא ענתה לי, "אבל עצוב שזה היה ה'טריגר' – כל כך עצוב שככה אנחנו חיים את חיינו. שאנו זקוקים לחושך כדי להבין את האור, שאנו צריכים שמישהו אחר יספר לנו כמה שטוב לנו כדי שנרגיש ברי מזל, שאנו לא יכולים להגיע לכך בעצמנו על-ידי סתם התבוננות או הסתכלות פנימית".

"נכון", הנהנתי.

היא נעצרת לרגע ומביטה בי. "הוא נפטר חודשיים אחר כך, מה שרק הגביר את הכאב, אבל, במובן מסוים, אלו היו החודשיים בהם ידעתי אותו כמו שלא ידעתי מעולם וחבל שאנו יודעים ללמוד דברים רק בדרך הקשה. זה סיפור חשוב, אני חושבת שכדאי שתכתבי אותו", היא אומרת לי.

אז כתבתי.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן