רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

חמישה שבועות עם מחלת הסרטן

י״א באב ה׳תשע״ב י״א באב ה׳תשע״ב 30/07/2012 | מאת Tzvi

יש לי את כל מה שאני צריכה, ואני צריכה את כל מה שיש לי.

הייתי ממש בטוחה שאין לי גידול סרטני בשד. זה פשוט לא התקבל על הדעת. אף אחד במשפחתי מעולם לא סבל ממחלת הסרטן. במשפחה שלי היו אנשים קשוחים, כאלה שהוכנעו על-ידי מחלות לב קשות, ולא טיפוסים שמחלת הסרטן מהווה את הסיכון הגדול שלהם. יותר מכך, תמיד הקפדתי להשתמש רק בדאודורנטים שאינם מכילים אלומיניום, הקפדתי שלא לקנות מאכלים המכילים מיני כימיקלים שונים, ותמיד אכלתי כמות נדיבה מאד של ירקות כתומים, של כרוב, ושל דג סלומון, שכולם – על-פי מאמר שחברה שלי קיבלה מאמהּ – צמצמו את הסיכוי לחלות בסרטן השד.

הדבר היחיד שגרם לי ללכת ולהיבדק בבדיקת הממוגרפיה – הבדיקה הראשונה שלי בארבע וחצי השנים האחרונות – היה סדרת השיעורים ששמעתי בנושא "ההשתדלות" שאנחנו מחויבים לעשות. המרצה הסביר, שהכוח המניע היחיד בעולם הוא של א-לוהים. כל מה שקורה בעולם, קורה רק משום שבורא עולם רוצה בכך בכל רגע ורגע. עם זאת, התורה דורשת מאתנו לעשות "השתדלות סבירה" כלומר, להשקיע מאמץ סביר. כך שא-לוהים הוא זה המביא לנו את פרנסתנו, אך אנו עדיין מחויבים לצאת מהמיטה בכל בוקר וללכת לעבודה, משום שזהו המאמץ הסביר שלנו. ואם לא נטרח ולא נשקיע את המאמץ הסביר הזה, ונבחר שלא לצאת לעבוד, סביר להניח שא-לוהים יתנהג איתנו בצורה דומה, ויבחר שלא לתת לנו את המשכורת שלנו.

אני הלכתי לבדיקה כזו מייד לאחר שחגגתי את יום הולדתי ה-50.

בתקופה הנוכחית, אישה מעל גיל 50, שרוצה להשקיע "מאמץ סביר" בשביל לשמור על בריאות טובה, צריכה ללכת לבדיקת ממוגרפיה תקופתית, אחת לשנתיים. אני הלכתי לבדיקה כזו מייד לאחר שחגגתי את יום הולדתי ה-50. הייתי מזועזעת מהכאב הרב שהבדיקה גרמה לי. לאחר שנתיים, כפי שלוח הזמנים הורה לי, קבעתי לעצמי בדיקה נוספת. הייתה זו הפעם היחידה בחיי ששכחתי להגיע לבדיקה רפואית שקבעתי מראש. האם היה זה הביטחון העצמי המופרז שלי, שלא יתכן שיש לי סרטן השד, או שאולי היה זה הפחד הראשוני שלי מפני הכאב? ובכל זאת, לאחר כשנתיים וחצי, החלטתי להישמע לצו "ההשתדלות", ולהשקיע "מאמץ סביר". הלכתי בצייתנות לבדיקת הממוגרפיה השניה שלי.

הם מצאו אצלי גוש בשד.

הייתי לגמרי אדישה. הרי כולם יודעים שרוב הגושים שהם מוצאים, הם לגמרי שפירים. והיה לי ברור לגמרי שאין לי סרטן השד. זה פשוט לא התקבל על הדעת.

ד"ר כהן, במבט חמור-סבר, אמר לי שהם יצטרכו לקחת לי ביופסיה. הוא מעולם לא השתמש במילים "סרטן" או "גידול", או "ממאיר".

אחרי הביופסיה, ד"ר כהן אמר לי שכיוון שהם עובדים כל כך קרוב לחזה שלי, היה עלי ללכת בדחיפות לצילום רנטגן של בית החזה. התחלתי לתהות על מה כל הדחיפות הזו. רות, האחות בעלת המראה העגום (כנראה שיש לה אישיות דכאונית, שיערתי לעצמי), ביקשה שאחכה בחדר ההמתנה בעוד הם קוראים לרופא הרנטגן. מספר דקות אחר כך היא יצאה בבהילות והורתה לי לגשת לצילום בית החזה.

"הם סוגרים בשעה 15:00, ועכשיו השעה 14:25!", היא אמרה בקול כמעט היסטרי. "את תצליחי לחצות את כל העיר בזמן? את תצטרכי לנהוג ממש מהר!"

בעוד אני ממהרת לחצות את כל ירושלים, הרגשתי כמו איזו עוברת-אורח מקרית, שנקלעה לסצנת מרדף של סרט מתח זול. על מה הייתה כל הדחיפות הזו? בסך הכל הלכתי לממוגרפיה רגילה.

צילום הרנטגן שלי יצא נקי לגמרי. "רות צריכה ללמוד להירגע", רטנתי לעצמי בשקט.

הדיאגנוזה

לאחר שמונה ימים, התקשרו אלי ממרפאת-השד, וביקשו שאגיע בשעה 17:00 על מנת לקבל את תוצאות הביופסיה שעברתי. בשבוע שקדם לכך, למרות מחאותיי הרבות, הם הסבירו לי שהם לעולם אינם מוסרים את תוצאות הבדיקות בטלפון.

כשהגעתי יחד עם בעלי, משה, הבחנתי שחדר ההמתנה שהיה כל כך עמוס וצפוף בשבוע שעבר, היה היום כמעט ריק לגמרי. האנשים היחידים שישבו שם חוץ מאתנו, היה זוג בשנות השישים שלהם. האישה, בעלת שיער חום-אדמדם בצבע חינה, נראתה מוטרדת ומודאגת. היא כל הזמן השעינה את מצחה על זרועו של בעלה.

ישבתי וקראתי לי פרקי תהילים, כשאני מרחמת על האישה הזו. אולי באמת היה לה סרטן השד. בשונה ממני, כמובן. לאחר כחמש-עשרה דקות, פתחתי אתה בשיחה, בכדי להסיח מעט את דעתה מדאגותיה. היא אמרה לי ששמה ציפורה. באותו הרגע, קראה האחות לה ולבעלה להיכנס.

לאחר כעשרים דקות הם יצאו, ועל פניהם הייתה הבעה של הלם. ציפורה בקושי הצליחה ללכת. מתוך תחושת אמפתיה גדולה, קפצתי ושאלתי אותה: "ציפורה, את רוצה שאני אתפלל עלייך? איך קוראים לאימא שלך?". המבט שלה היה מבולבל, היא הנהנה בראשה, ובקושי הוציאה מגרונה את השם: "רחל".

באותו הרגע קרא ד"ר כהן לי ולבעלי להיכנס אליו. דמיינתי לעצמי את הסצנה הזו עשרות פעמים בימים האחרונים. הוא ילווה אותנו אל תוך משרדו הגדול והמאובזר-היטב. אנחנו נתיישב מולו מעבר לשולחן, ובחיוך של הקלה, הוא יכריז: "הגידול שלך שפיר".

במקום זה, הוא ליווה אותנו אל תוך חדר, שבלט בו מסך מואר-היטב. לפניו עמדה הממוגרפיה שלי. שלושתנו ישבנו בצפיפות על שלושה כיסאות שהיו מופנים לכיוון המסך.

"זהו הגוש", ד"ר כהן הצביע על נקודה בהירה של אור, שנראתה כמו ראש של כוכב-שביט, "ואלה הם התאים החריגים שיוצאים ממנו, לאורך ששה סנטימטרים של בלוטת חלב". הוא הצביע על האזורים המוארים שנראו לי כמו הזנב הדק של כוכב-השביט. הוא המשיך והעמיק בהסבר ארוך על המשמעות שיש להסתיידות התאים.

משה ואני היינו מבולבלים. מה הייתה המשמעות של כל זה? לבסוף משה הרים את קולו: "אתה מתכוון לומר שהגוש הוא לא שפיר?"

ד"ר כהן נענע בראשו. "אני חושש שלא. מדובר בסרטן השד".

סרטן השד. יש מילים שרועמות באוזניים כמו פצצות אמיתיות. משה לפת את יד ימיני בחוזקה. סרטן השד. ישבתי שם בדממה, מתרסקת מבפנים. לבסוף הצלחתי לומר: "לא יתכן שיש לי סרטן השד. יש לי עוד שני ספרים לכתוב".

ד"ר כהן הרגיע אותי בעיניו. "את לא הולכת למות מזה. תפסנו את זה בשלב מוקדם. מדובר בשלב ראשוני מאד של הסרטן. גודלו של הגידול הוא רק חמישה מילימטרים. אבל את כן תצטרכי לעבור ניתוח לכריתת השד".

"למה אי אפשר רק להסיר את הגידול עצמו?", מחיתי באוזניו. לא ידעתי כיצד זכרתי שניתן לעשות דבר כזה. לא ידעתי כלום. במחלקת טיפול נמרץ בדקות שאחרי הפיגועים הגדולים, כבר יצא לי לראות כיצד נראים פרצופיהם ההמומים של הקורבנות והפצועים. לא היו להם סימנים מיוחדים על הגוף, הם לא סבלו מכוויות, לא ספגו רסיסים, אך הם בכל זאת בהו היישר קדימה, ולא אמרו מילה.

ד"ר כהן הצביע שוב על זנבו של כוכב-השביט שהופיע בממוגרפיה. יש להסיר את כל התאים הללו מתוך הגוף. הניתוח יותיר את השד במצב כל כך חסר-צורה, שפשוט לא יהיה בשביל מה להשאיר אותו שלם.

אני לא זוכרת מה עוד הוא אמר. לבסוף, הוא המליץ בפנינו על שני מנתחים, ונתן לבעלי פתק שעליו רשם את שמותיהם ואת מספרי הטלפון שלהם. יצאנו משם, המומים ומזועזעים בדיוק כמו שהייתה ציפורה כמה דקות קודם לכן.

דיאגנוזה של סרטן היא כמו חור שחור. היא שואבת אותך פנימה במהירות מסחררת, וזורקת אותך החוצה אל תוך עולם אחר לגמרי. יצאנו מתוך החדר הקטן ההוא, והפכנו פתאום לתושבים של עולם אחר ומוזר. הייתה בו שפה משלו: שלבים, רמות, מצב מקורי, פולשני... בעולם הזה התגוררו אנשים ששרדו את מחלת הסרטן, או שהיו בתוך תהליך של גסיסה ממנו, כולם מהלכים בעילום שם בין הזרים הבלתי-נגועים, כשאות הקין, אות הקלון שלהם נמצא עמוק ולא נראה מתחת לעורם.

היה רופא שמאוחר יותר אמר לי: "אחת מכל תשע נשים לוקות בסרטן השד. בין הנשים האשכנזיות, מדובר באחת מתוך שמונה. אין לך מושג כמה נשים את מכירה שהיה להן סרטן השד".

כשעזבנו את מרפאת השד, נזכרתי בארבעת חברותי שנפטרו בשמונה השנים האחרונות ממחלת הסרטן – שתיים מסרטן השד, ושתיים מסרטן הרחם. כיצד ד"ר כהן יכול להיות כל כך בטוח שאני לא אצטרף אליהן?

בשכונה

בדרכינו הביתה, תכננו לעצור באטליז השכונתי שלנו. חוש היעילות שלי (אחרי הכל, כבר יצאנו מהבית והיינו בתוך האוטו) לא נתן לי לוותר על המטלה הזו. ומכיוון שכמעט בלתי אפשרי למצוא מקום חניה במרכז העיר, החלטנו שמשה יקיף את השכונה עם האוטו, בזמן שאני ממהרת וקונה את המצרכים שרצינו להביא הביתה.

ברגע שיצאתי מתוך הרכב, הרגשתי כאילו נגררתי לתוך מטווח-יריות רועש, שבו היורים כלל לא הבחינו בנוכחותי. כל מבט, כל תנועת גוף, כל מילה, או מאבק על התור לקניית הבשר – היו ממש קטלניים עבורי. הייתי על סף דמעות. התחשק לי לצעוק: "בבקשה, תהיו עדינים איתי, אחרת אני עלולה להתרסק!"

כמובן, איך הם היו יכולים לדעת שכרגע אובחנתי כחולת סרטן? לפתע, בתחושה של זעזוע עמוק, הכתה בי ההבנה: בדיוק כמו שהסבל שלי נעלם מעיניהם, מי יודע כמה פעמים קרה שאני דיברתי בגסות או בקוצר רוח עם זרים או מכרים שונים, שיתכן שכרגע אובחנו גם הם כחולים באיזו מחלה סופנית? כיצד הייתי יכולה לדעת? כיצד הם היו יכולים לדעת?

במבוכה גדולה, נזכרתי בפירוש של רש"י על המצווה האוסרת לענות כל יתום ואלמנה, גם לא באופן מילולי. רש"י, שכתב את פירושו על התורה במאה ה-11 הסביר, שהאיסור חל לא רק כלפי יתום ואלמנה, שמהווים אמנם את הדוגמא הפשוטה ביותר לאנשים סובלים, אלא כלפי כולם, משום שלמעשה, כולם סובלים.

הצלחתי לערוך את הקניות שלי ולצאת מהחנות מבלי לפרוץ בבכי.

הצלחתי לערוך את הקניות שלי ולצאת מהחנות מבלי לפרוץ בבכי. שתי השקיות עם העופות, הדגים והירקות היו לי כבדות מאד. עד שהגעתי לפינת הרחוב, שם קיוויתי שבעלי ימצא אותי, כבר לא הייתי מסוגלת לסחוב אותן יותר. שמטתי את השקיות לצדי, וחיכיתי שהרכב יגיע.

איש צעיר בשנות העשרים, הלך לאורכה של המדרכה, שעקב השיפוצים, נהייתה צרה מאד בדיוק במקום שבו עמדתי. כאשר הוא הגיע אלי, הוא ניתר מעל לשקיות שלי והמשיך ללכת. לאחר שני מטרים נוספים, הוא הסתובב, חייך, ושאל: "אני יכול לעזור לך?"

היה זה בסך הכל מעשה פשוט של הבחנה, בכך שישנו אדם הזקוק לעזרה. עם זאת, במצבי העדין, חשתי כאילו זכיתי בסיוע נדיב ועצום. כל כך התרגשתי מטוב הלב שלו, שפשוט לא הצלחתי לומר מילה. נענעתי בראשי ללא מילים והבעתי משאלה, להיות מסוג האנשים שאהבתם המקרית כלפי הזולת, מסוגלת להציל בני אדם מתהומות עמוקים ותלולים.

יומיים לאחר הניתוח שלי, הגיעה לבקר אותי בבית החולים מתנדבת מהאגודה למלחמה בסרטן. הייתה זו אישה שעברה בעצמה ניתוח לכריתת שד חמש שנים קודם לכן. תוך כדי השיחה שלנו, אמרתי לה: "נו, הניתוח עבר. עכשיו החלק הקשה כבר מאחורי".

התשובה שלה לא אחרה לבוא ואף הצליחה להפתיע אותי: "תדעי לך שברגע שהצלחת לשרוד את הדיאגנוזה הראשונית, את כבר עברת את החלק הקשה ביותר".

הנהנתי בראשי בהסכמה.

פתיחת "המכתב"

בשבועות שקדמו לניתוח, פינקתי את גופי בעינוגים רבים, בניסיון לפצות אותו על החוויה הקשה שהוא עומד לעבור – השתמשתי בסבון מסוג מיוחד שהוכן בעבודת-יד, קניתי לעצמי שתי חליפות חדשות, שילמתי עבור עיסוי פרטי וקניתי שני כובעים חדשים, למרות שמצבינו הכלכלי בקושי איפשר לנו את כל הפינוקים האלה. זה נראה היה כאילו אני רודפת אחר כל התענוגות הללו בכדי לגרש את הדיכאון שלי, אבל האמת היא שהם פשוט גרמו לי להרגיש נשית ומושכת, צורך נואש ומשמעותי מעין כמוהו, עבור אישה שעומדת לעבור פגיעה פיזית בסמל של נשיותה.

חכמינו אומרים שכאשר אדם סובל מייסורים, הוא אינו צריך לשאול "למה?" (שהרי, מי מסוגל להבין את כוונותיו של א-לוהים?), אלא עליו לשאול "מה?". "מה אתה רוצה שאלמד מכך?", "מהו הלקח המתחבא מאחורי הייסורים האלה?", "מה עלי לשנות בעצמי ובחיי?"

למחרת בבוקר לקחתי מונית-ספיישל אל הכותל המערבי. לפי התלמוד, השכינה הא-לוהית מעולם לא עזבה את הכותל המערבי.

הלכתי לכותל בבוקר שאחרי הדיאגנוזה שלי, בשביל לשאול את א-לוהים מה הוא רוצה שאלמד מהמפנה החד והטראומטי הזה שהתרחש בחיי. לפני ארבע-עשרה שנים, בעלי ואני הפכנו להיות יהודים שומרי תורה ומצוות. משה עזב את הקליניקה המשגשגת שלו לפסיכולוגיה, ואני נטשתי את הקריירה הפורחת שלי בתחום הכתיבה, ועזבנו הכל בכדי לגדל את ילדינו באווירה הקדושה של העיר ירושלים. הצבתי את הצמיחה העצמית כמטרה עליונה בחיים, והייתי מוכנה לשלם מחיר יקר בעבור שינויים עצמיים. אבל סרטן השד? במקום לראות זאת כאבן-הדרך הבאה שלי, בתוך המסע הרוחני שלי, סרטן השד היה נראה לי כמו מכשול ענקי החוסם את דרכי הארוכה.

ישבתי בצלו של הקיר העתיק, והתרכזתי בעזרת מדיטציה. הכל, הכל, הכל מגיע ממקור אחד, מא-לוהים. אותו א-לוהים שהעניק לי את בעלי, את ארבעת הילדים הנפלאים שלי, את הדירה שלי בירושלים, ואת כל אחת מהנשימות שאני שואפת לתוך גופי, אותו א-לוהים הוא זה שנותן לי את הגידול הממאיר שבשד השמאלי שלי. בורא עולם שלח לי הודעה בתוך מעטפה סגורה. התפללתי שאוכל לפתוח את המעטפה ולקרוא את תוכן המכתב שלו.

למדתי להתרכז על-ידי כך שאני "מעבירה את המוח שלי לניוטרל". בזמנים כאלה, אם היה לי מזל, המוח שלי היה עובר ל"הילוך אינטואיטיבי", מצב שבו הרעיונות היו פורצים לא מתוך האינטלקט שלי, אלא מאזור גבוה יותר, אזור המחובר לא-לוהים. "נבואת העניים", כך כינה זאת בעלי.

מה מייצגים השדיים? שאלתי. התשובה הגיעה בבהירות רבה: אלה הם איברי הטיפוח והטיפול. מהו הגידול הצומח אצלי באחת מבלוטות החלב? מדובר במחסום, בחסימה. מה חסום אצלי בטיפוח, ומדוע דווקא השד השמאלי?

היה מחסום כלשהו באחת מ-36 בלוטות החלב שלי בצדי השמאלי. היה משהו בעייתי במידת הגבורה שלי.

התשובה כמעט הפילה אותי מהכיסא. בקבלה, הצד הימני מייצג את החסד, את הנתינה החופשית והאינסופית; הצד השמאלי מייצג את הגבורה, את הנתינה המוגבלת, הדין, השיפוט. הייתי ידועה בקרב חברי כאדם נדיב ושופע אהבה, תמיד הראשונה להתנדב ולסייע לשכן בצרה, וידעתי שצד ימין שלי הוא בסדר. אך היה מחסום כלשהו באחת מ-36 בלוטות החלב שלי בצדי השמאלי. היה משהו בעייתי במידת הגבורה שלי.

גם החסד וגם הגבורה הן שתי צורות של נתינה. החסד שופע ונובע ללא כל הגבלה. לפעמים זוהי איננה הדרך הטובה ביותר לתת. לפעמים האדם שמקבל את העזרה זקוק דווקא לנתינה מדודה ומוגבלת. הפעולה הטהורה של הגבורה חייבת להיות מוכתבת על-ידי הצד המקבל, ולא על-פי ההגבלות של הנותן.

מחסום בשד השמאלי שלי. לפתע בעיני רוחי ראיתי לפני את כל האנשים שסירבתי לטפח ולסייע להם: יריבים פוליטיים שלי; אנשים שאינני מעריכה ומקבלת את דרכם; גברים מעל ארבעים הסובלים מחרדת-מחויבות, ולכן אינם מואילים להתחתן עם חברותי הרווקות; אקדמאים פרו-ערבים; פמיניסטיות צעקניות (כשבעצמי הייתי כזאת בעברי); תיירים אמריקאים שמבזבזים את כספם באירופה במקום בארץ ישראל; ורשימה ארוכה נוספת של אנשים שאשמים, בעיני, בסוגים שונים של כשל מוסרי.

עם ההכרה החדשה הזו, הגיעה אלי הבנה נוספת שזעזעה אותי: א-לוהים שלח אלי את המסר הזה, את הגידול הממאיר הזה, משום שהוא מאמין ביכולתי להשתנות, לצמוח, להפוך לאדם יותר אוהב, יותר סובלני ויותר אמפתי ממה שאני היום. לעניות דעתי כבר היום אני אדם טוב, לפי כל סטנדרט שהוא. אך יש בי פוטנציאל להשתפר עוד ועוד, לא לנוח על זרי הדפנה שלי, לא להמשיך בדרכי הרוחנית בקצב שהוא נוח ואיטי, אלא לרוץ ולמהר קדימה. הגידול הסרטני הוא בעצם כדור שא-לוהים זורק אלי, כשהוא בטוח ביכולתי לתפוס את הכדור ולרוץ אתו הלאה. כעת, משאובחנתי כחולת סרטן, פשוט קודמתי ל"מסלול הריצה המהיר".

הרגשתי כאילו ישנה איזו יד שדוחפת אותי מאחור, דוחפת אותי לרוץ מהר יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת. היו לי רק שתי ברירות: או להכפיל את מהירות הריצה שלי, או ליפול ישר על הפרצוף. אך עם ידו השניה, בורא עולם גם החזיק ותמך בי. לא היה סיכוי שאפול. מבחינה רוחנית כך נראה, הייתי מסוגלת באמת להפוך לאדם גדול.

כניסה מחודשת

החלטתי לחזור הביתה באוטובוס (כבר לא הייתי זקוקה לפינוקים הקטנים והמיותרים). נכנסתי אל הדירה שלי, עם תחושת רוממות ומזל גדול, הייתי קרובה לא-לוהים יותר מאי פעם.

היה זה ל"ג בעומר, חג קטן ודי שולי בלוח השנה היהודי. כל הילדים שלי היו בבית, בחופשה מבית הספר. בלילה הקודם, בעלי הסביר להם שאימא חולה במחלה קשה, אבל היא לא בסכנת חיים. הוא גם בישר להם שהיא תצטרך לעבור ניתוח. הם לא צריכים לדאוג, אבל כדאי שיתפללו – חזק חזק.

כעת, ברגע שנכנסתי לסלון, הם כולם הקיפו אותי. הם התווכחו על אחד מחלקיו של משחק-שולחן ששירה, בתי בת ה-15, השאילה למרדכי (בן 12) ולשמעון (בן 10), והם הצליחו איכשהו לאבד אותו. אפילו שושנה הקטנה (בת 7) הצטרפה למריבה הגדולה.

הבטתי בילדים הרועשים שלי, וחשבתי לעצמי: "איך פלשו העב"מים האלה אל תוך העולם החדש שלי, לעולם הסרטן שלי? אני פה, עומדת לאבד חלק מאיברי גופי, והם בוכים משום שאיבדו איזה חלקיק קטן מפלסטיק?"

הרמתי את ידיי לשמיים, בתנועה שהייתי מתארת כמלודרמטית, אילו מדובר היה ב-17 שעות קודם לכן, ובקול חנוק אמרתי: "לאימא שלכם יש סרטן! זוהי מחלה מאד קשה. אני לא מסוגלת לשאת את כל הויכוחים והמריבות שלכם. אתם רוצים שאגור מחוץ לבית עד הניתוח שלי?"

הילדים עמדו שם, פיהם פעור לרווחה, ואני רצתי לחדר השינה שלי, זרקתי את עצמי על המיטה, ופרצתי בבכי.

וכך זה היה במהלך השבועות הקרובים: הפכתי למטוטלת שמתנדנדת בין רוממות רוח עילאית, לבין דיכאון פתאומי.

ה'מנטרה' שלי

ספרו המפורסם של ברני סיגל – "אהבה, תרופות ונסים" שכנע אותי שהדיכאון עלול להוות קרקע פורייה ומזינה עבור הסרטן. הלכתי להתייעץ עם אותו רב שמסר את השיעורים בנושא ה"השתדלות" וביקשתי שיתן לי דרך להפוך את עצמי לאדם שמח.

הדרך שהוצעה על ידו הייתה נפלאה בפשטותה – הוא ציין את הברכה שכל יהודי שומר מצוות אומר בכל בוקר: "ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם, שעשה לי כל צרכי". הוא הסביר שבברכה הזו קיימת הכרזה, שיש לי את כל מה שאני צריכה. "הביטי עמוק בהכרזה האמיתית הזו", הוא יעץ לי, "ואז תהיי מאושרת".

"יש לי כל מה שאני צריכה". התחלתי לשנן זאת שוב ושוב לעצמי. כמובן שהאמונה בא-לוהים, פירושה להאמין שהוא קובע הכל בעולם, ונותן לכל נפש בדיוק את מה שהיא צריכה בכדי למלא את המטרה שלה בעולם.

חשבתי לעצמי שאם כך, גם האמירה הנגדית חייבת להיות אמיתית: אני לא צריכה את מה שאין לי – אם אחרי כריתת השד השמאלי שלי, לא יהיה לי אותו, אזי כנראה שאני לא זקוקה לו.

אם יש לי גידול ממאיר, אני כנראה זקוקה לו בגלל הלקח שהוא בא ללמד אותי.

הייתה אמירה נגדית נוספת שעלתה כעת במוחי: "אני צריכה את כל מה שיש לי". זאת אומרת, שאם יש לי גידול ממאיר, אני כנראה זקוקה לגידול הזה. אני זקוקה לו בגלל הלקח שהוא בא ללמד אותי. ובדומה, אם יש לי שכנה מרושעת במורד המסדרון, אני כנראה זקוקה לה. אני זקוקה לה בשביל הצמיחה הרוחנית שנובעת מההתמודדות מולה. ובהתאם לכך כל המצוות שבין אדם לחברו שהתורה מצווה עלי לקיים.

לכל מקום אליו הלכתי בשבועות הבאים, בהתרוצצויות שלי בין הרופאים לבדיקות השונות, אולטרה-סאונד בכבד, מיפוי עצמות, בדיקות דם, בדיקות המקדימות לניתוח, בדיקות גנטיות שיקבעו אם אני נשאית של הגן האחראי לסרטן, וכולי וכולי, שיננתי לעצמי שוב ושוב את המנטרה החדשה שלי: "יש לי את כל מה שאני צריכה. אני צריכה את כל מה שיש לי".

לפעמים, לאחר חוויה מאתגרת במיוחד, הייתי זקוקה לחזור על המנטרה הזו עשרות פעמים עד שנרגעתי והצלחתי לקבל מחדש את הפרופורציות הנכונות. המנטרה אכן שימחה אותי, או שלפחות גרמה לי להרגיש מרוצה מכך שא-לוהים נמצא בשליטה על האירועים, ושכל מה שהוא מביא אלי, נעשה לטובתי הרוחנית.

המנתח שלי

יומיים לאחר קבלת הדיאגנוזה, הלכתי עם בעלי לאחד המנתחים המומלצים, ד"ר עודד אולשה, אדם בגיל העמידה שנולד באוסטרליה ולמד את המקצוע בישראל ובאנגליה. לאחר שבדק אותי ואת הממוגרפיה שלי, הוא שאל כמה זמן עבר מאז הממוגרפיה האחרונה שעשיתי.

"ארבע וחצי שנים", הודיתי באשמה, והוספתי: "אני יודעת שהייתי אמורה להיבדק פעם בשנתיים".

"כשמדובר בגידול כל כך קטן", ציין ד"ר אולשה, "אפילו אם היית הולכת להיבדק לפני שנתיים, ספק אם היו מוצאים שם משהו".

"אתה מתכוון לומר שאני לא צריכה להרגיש אשמה על שהזנחתי את בדיקות הממוגרפיה?"

ד"ר אולשה הרים את גבותיו העבות, מזועזע: "מישהו מנסה לגרום לך להרגיש אשמה? איך הם מעזים!"

איך אדם אמור לבחור לעצמו מנתח? חברתי הטובה התעקשה שעלי לחפש את המומחה הגדול ביותר בירושלים, לא להסתפק בפחות מזה, ושאחקור, שאבדוק שוב ושוב, ושאקבל דעות נוספות על מקצועיותו של ד"ר אולשה. עד כמה שזה נגע לי, ברגע שד"ר אולשה עמד לצדי כנגד הקולות הפנימיים של האשמה והנזיפה העצמית, ידעתי שמצאתי לעצמי את המנתח שלי.

ד"ר אולשה אישר את מה שד"ר כהן אמר. אזדקק לעבור ניתוח לכריתת שד, אבל, תלוי כמובן בתוצאות של כל הבדיקות שלי, סביר להניח שלא אצטרך לעבור טיפולי הקרנות או כימותרפיה.

הוא הסביר שהניתוח יכלול "ביופסיה של חלק מהרקמה". עד לא מזמן, הוא אמר, ניתוח לכריתת השד כלל הרחקה של כל בלוטות הלימפה שמתחת לזרוע הסמוכה, משום שהגידול עשוי היה להתנקז אליהן, ולפזר את הסרטן עד לשם. ניתוח מסוג כזה, שנקרא "כריתה רדיקלית", בדרך כלל השאיר את המנותחת עם כאבים ונפיחות מתמשכת בזרוע ההיא. נשים רבות שעברו את הכריתה הרדיקלית, נאלצו ללבוש מן שרוול אלסטי על הזרוע, בשביל לשלוט בנפיחות שביד.

השיטה החדשה יותר, של הרחקת רק חלק מהרקמות, כללה הזרקה של שני חומרים, אחד בעל צבע כחול והשני בעל תכונות של רדיואקטיביות, אל תוך אזור הגידול לפני הניתוח. כך מסוגל המנתח לזהות את הבלוטות הספציפיות שאליהן מתנקז הגידול. כשהחולה עודנו נמצא על שולחן הניתוחים, עורכים ביופסיה מהירה רק מהבלוטות שנצבעו בצבע כחול. אם הן היו נקיות מסרטן, לא היה כל צורך להסיר אף בלוטה נוספת.

"יש לי כל מה שאני צריכה". הודיתי לא-לוהים על שחליתי בסרטן השד בשנת 2004, ולא חמש שנים קודם לכן.

לאחר שהסביר לי מספר נקודות נוספות, ד"ר אולשה שאל אותי: "יש לך שאלות?"

ברור שהיו לי. "ד"ר כהן אמר שהוא בטוח שאני לא אמות מזה. אבל יש לי חברות שנפטרו מסרטן השד".

נזכרתי באיילה, שפטירתה לפני חמש שנים הותירה בלבי פצע קבוע. איילה הייתה אימא לשמונה ילדים, הצעיר ביניהם היה בן 18 חודשים כשהיא נפטרה באותו בית-החולים שבו ד"ר אולשה אמור היה לנתח אותי.

לאחר הלווייתה של איילה, כשהגיע הזמן לומר את הקדיש, הבחנתי שכל הגברים שעמדו בבית הקברות נעמדו בתנוחת קידה. זה היה מוזר, משום שבתפילת הקדיש אין כל מנהג להשתחוות קדימה. רק לאחר מספר דקות הבנתי שהגברים מתכופפים בכדי לשמוע את יעקב, בן ה-6, בנה הגדול של איילה, אומר את הקדיש על אמו. ביום הולדתה ה-41 של איילה, כמה מאתנו ערכנו לה מסיבת הפתעה קטנה ומאולתרת. הרמנו כוסית אחרי כוסית של קינלי, הגבהנו את כוסות הפלסטיק שלנו באמירת "לחיים"! כעבור ששה שבועות היא כבר לא הייתה בחיים.

"כיצד יודע ד"ר כהן שאני לא אמות?", דרשתי לדעת. "סרטן השד היא מחלה קטלנית".

ד"ר אולשה ענה בטון עדין. "סרטן השד מהסוג שנשים צעירות מקבלות, הוא סרטן הרבה יותר אלים. נשים שעברו את גיל הפריון, ולוקות בסרטן השד, הסרטן שלהן בדרך כלל מתפתח הרבה יותר לאט. נוכל להמתין חודש, אפילו שלושה חודשים, עד שנסיר את הגידול שלך, ולא ייגרם לך כל נזק. על-פי הגודל של הגידול שלך, סיכויי ההחלמה עומדים על 95%".

קודם הרגשתי שהדיאגנוזה הייתה עבורי גזר-דין מוות, וכעת דבריו של ד"ר אולשה הרגיעו אותי. מעולם לא שמחתי כל כך להיות בגיל העמידה!

קבענו תאריך לניתוח, חמישה שבועות מעכשיו. כך יהיה לי מספיק זמן לעשות את כל הבדיקות הדרושות, ולעשות בעצמי 'עבודת מחקר' על סרטן השד, לשקול את היתרונות והחסרונות הקיימים בניתוח לשחזור השד, ואפילו אספיק לבדוק את ההמלצות על ד"ר אולשה, רק בשביל לשמח את חברתי הטובה.

כיצד מרגיש א-לוהים

בערב שקדם לניתוח שלי, ארזתי לעצמי תיק קטן עם חלוק, נעלי בית, מברשת שיניים, משחת שיניים, שני ספרים ובקבוק מים, ויצאתי לבית החולים עם בעלי. כל הדרך לשם, הייתי רדופה בתחושה של 'דז'ה וו'. זה היה אותו תהליך שביצענו בכל פעם שנסעתי ללדת את כל אחד מהילדים שלי. בפעמים ההן, בניגוד לפעם הזו, מה שיצא מגופי היה חיים: תינוקות יקרים שמילאו את חיי בשמחה ואושר. הפעם, מה שאמור לצאת מגופי הוא מוות. ואני אצא מבית החולים כשיש לי פחות ממה שהיה לי כשהגעתי אליו.

עדיין, אמרתי לעצמי, הניתוח הזה הוא גם לידה. מתוך החוויה הזו, קיוויתי ללדת אישיות יותר מבינה, עדינה ואכפתית. זה היה תלוי רק בי, אם אצא מבית החולים גדולה יותר או מצומצמת יותר.

מוקדם למחרת בבוקר, הופיע ד"ר אולשה ליד מיטתי. הוא החזיק שני מזרקים, אחד מהם היה גדול עד כדי גיחוך. "אני צריך להזריק לשד שלך את החומר הרדיואקטיבי עכשיו", הוא הסביר בהתנצלות. "את הצבע הכחול יזריקו לך בחדר הניתוח, אבל החומר הזה זקוק לזמן בשביל להתחיל לעבוד כמו שצריך. אני ממש מצטער. הזריקה הראשונה עומדת להיות כואבת". הוא עצר לרגע. "והשניה תכאב אפילו יותר. אני ממש מצטער שאני חייב לעשות לך את זה".

הזריקה השניה הייתה כמו אש הגיהינום שהוכנסה אל תוך מזרק.

הוא החדיר את הזריקה הראשונה לתוך השד שלי. זה שרף וצרב לי. הזריקה השניה הייתה כמו אש הגיהינום שהוכנסה אל תוך מזרק. הסטתי את המבט שלי הצידה, ושיננתי לעצמי את המנטרה שלי: "יש לי את כל מה שאני צריכה".

כשהפעולה הסתיימה, ד"ר אולשה אמר: "אני מרגיש נורא על שאני נאלץ לעולל זאת לפציינטים שלי".

ניסיתי לנחם אותו. "אתה עושה את זה לטובתי, בשביל שלא אצטרך לעבור כריתה של כל בלוטות הלימפה שלי". הבטתי במנתח החביב והעדין שלי, והוספתי: "כעת אתה יודע כיצד מרגיש בורא עולם. אנשים תמיד מאשימים את א-לוהים על כל הכאב שקיים בעולם. אבל הוא בסך הכל עושה זאת לטובתנו המוחלטת. והוא מרגיש אפילו יותר גרוע ממך על שהוא נאלץ לגרום לכזה כאב".

המקלחת הראשונה

ביום שלאחר הניתוח, אורחים רבים הגיעו לבקר אותי. הייתי עסוקה כל היום ובקושי הייתה לי הזדמנות לקרוא בספר שהבאתי איתי. מאוחר בלילה, לאחר שכל האורחים כבר הלכו, ד"ר אולשה נכנס כדי לבדוק את החתכים שלי. "כבר ניסית להתקלח?" הוא שאל.

"לא, הייתי עסוקה מדי כל היום".

"יתכן שכדאי לך להתקלח", הוא הציע. "את תרגישי יותר טוב".

לאחר שהוא יצא, חשבתי ברצינות על המלצתו העדינה. שנים קודם לכן, חברתי סיפרה לי שגיסתה הצעירה עברה ניתוח לכריתת שד. כששאלתי לשלומה, היא ענתה: "היא הייתה בסדר גמור... עד שנכנסה למקלחת הראשונה שלה. זו הייתה חוויה מאד טראומטית עבורה לראות את עצמה".

ניסיתי להביט עמוק אל תוך מוחי. האם באמת הייתי עסוקה מדי היום – וכעת עייפה מדי – מכדי להתקלח, או האם פשוט התחמקתי מהדמות שעומדת להשתקף מולי במראה?

השעה היתה 23:00. שלושת שותפותיי לחדר כבר ישנו. שכבתי שם וחשבתי על גופי המעוות פתאום. זה ייראה מוזר, אפילו קצת מפחיד. "את מעוותת עכשיו", אמרתי לעצמי, ומייד תיקנתי את עצמי: "הגוף שלך מעוות עכשיו".

פתאום נזכרתי באמי, עליה השלום. אישה יפהפייה, היא הקדישה מעט מאד תשומת לב לאופנה, לתכשיטים ולאיפור, בזמן שאמה של חברתי, ברכה, הייתה אומרת לה: "הדבר החשוב ביותר בעולם הוא להיות יפה ורזה", הערכים של אמי היו: תהיי טובה וחכמה. הבנתי שאילו אמי הייתה אמה של ברכה, הניתוח שעברתי עכשיו היה משמיד את תחושת העצמי שלי. תודה לא-ל, שהייתה לי אימא שלי, שהחל משנותיי המוקדמות ביותר נטעה בי את תחושת העצמי, שלא הייתה מבוססת רק על הגוף או המראה החיצוני שלי.

"יש לי את כל מה שאני צריכה" – הבנתי שהמשפט הזה לא התייחס רק לדברים ולאנשים שיש לי בחיים. הוא גם היה נכון לכוחות הפנימיים שלי, למשאבים שלי, לכשרונות וליכולות שלי. בורא עולם הכין אותי להתמודדות עם כריתת השד שלי כבר לפני 55 שנים, כאשר הוא הכניס את נשמתי אל תוך רחמה של אם מאד מסוימת, שתגדל ותחנך את בתה כך שתהיה לה תחושת עצמי שתישאר שלימה, גם כאשר גופה כבר לא יהיה שלם.

וכשהמחשבה הזו מלווה אותי, התרוממתי מהמיטה ונכנסתי מייד להתקלח.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן