לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האיש שהבריח אנשים מהגיהינום

האיש שהבריח אנשים מהגיהינום

רק לפני מותו שבר אבי את שתיקתו, ואימת את הסיפורים שאחיי ואני אספנו. רק אז הוא ענה בכאב על כמה מהשאלות הקשות ביותר.

מאת טובה לייבוביץ

אני בת להורים ניצולי שואה וככזו, שייכת לדור שחי בצל הטראומה שעברו הוריו. אני שייכת לדור של ילדים, שנאלצו לגדול ללא קרובי משפחה, ללא סבים, דודים, דודות או בני דודים. אמנם היו לנו קרובי משפחה רבים, אך כולם נספו והיעדרותם בלטה מאוד בחיינו. אני שייכת לדור, שנאלץ להתמודד עם זוועות העבר ולגשר ביניהם, לבין עתיד לא ידוע.

אני לא יכולה להסביר את היטלר ימ"ש ולא יכולה לגרום לדברים שקרו להיעלם. אבל אני יכולה וגם חייבת, לזכור ולהעביר את הזיכרון הלאה. אני מוכרחה לזכור את הנאצים, את רשעותם ואת האיום שהציבו על קיומי, על עמי ועל האנושות כולה.

אבי, שמאי דווידוביץ, שתמיד לימד אותי להלחם על חיי, לא יכול היה לדבר על מה שעבר עליו במלחמה, וגם לא על משפחתו שנספתה. הוא כפה על עצמו שתיקה, שנמשכה כל ימי חייו. שתיקה שלמדתי לקבל, למרות הצורך שלי לדעת.

במהלך השנים, מצאו ניצולים ואנשים אותם הציל, את דרכם אלינו ואז הייתי שומעת את סיפוריהם. רק לפני מותו שבר אבי את שתיקתו, ואימת את הסיפורים שאחיי ואני אספנו. רק אז הוא ענה בכאב על כמה מהשאלות הקשות ביותר.

רשת זיוף מחתרתית

אבי נולד ב-1912, למשפחה חסידית בדנילייב, עיירה קטנה בהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה. על סבתי גיטל, שאני קרויה על שמה (גיט=טוב, טובה) מסופר שהייתה אישה אנרגטית ועליזה, רזה וחכמה. היא הצליחה להביא 14 ילדים לעולם, מהם הגיעו 12 לבגרות, ארבעה בנים ושמונה בנות, כשאבי באיזשהו מקום באמצע.

בדומה לכל שאר הילדים, גם אבי הלך ל"חיידר", דיבר יידיש וחי כאדם דתי. אך סקרנותו ואופיו ההרפתקני, גרמו לו לחפש אחר ידע בעולם הגדול, שמחוץ ל"שטעטל" (עיירה, ביידיש). הוא למד עברית ולימודי חול נוספים ובגיל 16, התקבל לגימנסיה גרמנית בברן ובמקביל המשיך בלימודי התורה. לאחר מכן התגייס לצבא הצ'כוסלובקי והיה לאחד היהודים הבודדים, שהתקבלו לאוניברסיטת בודפשט.

בתחילה, הגלו הגרמנים רק את היהודים, שלא היו בעלי אזרחות הונגרית או צ'כית.

בסוף 1943, כשהגרמנים פלשו להונגריה, הוא דיבר 12 שפות באופן שוטף, השלים את הדוקטורט שלו בסוציולוגיה וקיבל הסמכה לרבנות מהאקדמיה לרבנים בבודפשט.

בתחילה, הגלו הגרמנים רק את היהודים, שלא היו בעלי אזרחות הונגרית או צ'כית. לרוע המזל, רוב היהודים, על אף שחיו בעיירותיהם הקטנות משך מאות בשנים, לא היו בעלי מסמכים אלה. אבי וכמה מחבריו הקימו רשת מחתרתית לזיוף מסמכים והחלו לזייף תעודות אזרחות ומסמכים חיוניים נוספים. יהודים עשירים תמכו בהם והם עבדו עם ראול ולנברג, שסיפק להם את התעודות המתאימות.

אמן התחפושות

בתקופה זו אבי הפך לאמן התחפושות, כשהוא מתחזה לדמויות שונות, כפי שנדרש ממנו במשימתו. למזלו הוא נראה ארי, דיבר גרמנית שוטפת ובניגוד לאחרים, ראה את הכתובת על הקיר והאמין, שבעתות אלה, יש לנקוט באמצעים בלתי שגרתיים. כמה מהניצולים תיארו בפנינו את מבצעיו הנועזים ואבי אישר זאת מאוחר יותר.

באותם ימים הרי גורל של הפלישה הגרמנית, אסף אבי את שמות יהודי דנילייב שלא היו ברשותם תעודות אזרחות והשתדל לזייף, במהירות האפשרית, את התעודות הנחוצות, כמה מאות במספר. הוא ידע, ששאלת הזמן הופכת להיות קריטית יותר ויותר, מפני שהצבא הגרמני כבר הגלה יהודים מהמחוזות הסמוכים, ועמד להגיע לעיר מולדתו – דנילייב, תוך זמן קצר.

כשהמסמכים בידיו, הגיע לדנילייב במהירות. בעודו מתקרב לאזור, נוכח לדעת, שהגרמנים פעלו במהירות רבה יותר משציפה. הוא הגיע לעיירת הולדתו מאוחר מדי. כל תושבי העיירה, כולל משפחתו-שלו, הועלו על קרונות בהמות והרכבות עמדו לצאת לדרכן. אבי ראה את החיילים הגרמנים, משגיחים על הקרונות ומענים את בני עמו. היה רק דבר אחד שהוא היה יכול לעשות...

"לזירת ההתרחשות מגיע קצין גרמני גבוה, לבוש בהידור."

לזירת ההתרחשות מגיע קצין גרמני גבוה, לבוש בהידור. הוא מהלך בצעד יהיר ובוטח והוא זועם מאוד. הוא ניגש לאחד השומרים, שמצדיע לו מייד ובנימה חמורה, הוא דורש לראות את הקצין האחראי ומורה לשומרים לציית להוראותיו.

הקצין הנבוך מופיע לפניו מייד וזוכה לנזיפה משפילה. "האם אתה מבין שהפרת ביודעין פקודות צבאיות?" צורח הזר היהיר ומטיח ערימה של ניירות בפני הקצין.

הקצין היה אבי. היהודים, שזיהו אותו לא יכלו להאמין למראה עיניהם. באותו יום, באמצעות חוצפה ותעוזה שאין כדוגמתן, השתחררו היהודים מקרונות הבהמות וחזרו לבתיהם (או למה שנשאר מהם לאחר הביזה). כולם היו אזרחים חוקיים.

לאן נוכל לברוח?

למרבה הצער סופם לא היה טוב. ביטחונם של יהודי דנילייב נשמר רק למשך שנה אחת בלבד. באותו זמן, בביקוריו המזדמנים, ניסה אבי נואשות לשכנע את בני משפחתו ואת אנשי העיירה לברוח – אך לשווא. הוא הצליח לשכנע רק קומץ אנשים, רובם בני עֶשְרה. השאר פשוט לא האמינו לו. כשהוא סיפר להם מה עלול להתרחש, הם אמרו "לא יתכן" וחוץ מזה, "לאן נוכל לברוח?"

הוא הציע להם מסמכים מזויפים של גויים. הוא הציע להם עזרה בבריחה ליערות והציע להם בגדי איכרים. אך פעולות אלה נראו להם נואשות מדי. הם חשו שיש להם סיכוי טוב יותר לשרוד בבתיהם, מאשר ביערות.

אבי זכר כיצד התחנן בפני אחיו האהוב, הילל, לבוא איתו. אך כשהילל שמע שיהיה עליו להסתיר את זהותו כיהודי, הוא סירב.

כמעט שנה לאחר מכן הובלו כל יהודי דנילייב, יחדיו והפעם נשלחו למחנות המוות ונרצחו. אבי הגיע לשם כמה ימים מאוחר יותר והצליח להציל רק אחות אחת בזמן. עד יום מותו, חש אבי, כי הוא אחראי למות משפחתו. הוא האמין, שיכול היה להגיע אליהם ולהציל אותם.

דיפלומט ל-24 שעות

כשהנאצים כבשו את בודפשט, הם הגיעו להסכם עם ההונגרים: ההונגרים יקימו כוח משטרה מיוחד בשם "קישקֶט", שיהיה אחראי למבנים, שהגרמנים העניקו להם חסינות פוליטית, כמו השגרירות האוסטרית למשל.

אבי וכמה מחבריו היהודים התגייסו לכוח זה (כגויים, כמובן, שכן יהודים לא יכלו להצטרף אליו). כך הוקמה מחתרת, שאספה מידע רב על פעילויות האויב (לפני מספר שנים, הציבו ב'יד ושם' דיוקן של אבי בגודל טבעי, במדי ה'קישקֶט', כדוגמה לפעילותה של המחתרת היהודית).

באותה תקופה, תעודות אזרחות יהודיות כבר לא הספיקו. אבי השיג לאמי ולכל משפחתה תעודות של גויים, וכשגם זה היה מסוכן מדי, הוא החביא אותם בעליית הגג והביא להם אוכל ואספקה עד לתום המלחמה.

יום אחד רצה אמי אל אבי בדמעות נואשות. אמהּ ודודהּ נהגו בחוסר אחריות ויצאו מהמחבוא לזמן מה. הם נתפסו בידי חיילים גרמנים ונשלחו למחנה ריכוז. אבי היה חייב לעזור להם!

אבי איתר אותם ובעזרת חבריו, ארגן את הבריחה. הוא גילה שהקונסול האוסטרי בהונגריה יצא מהארץ לכמה ימים והתחזה בעצמו לקונסול האוסטרי, במשך 24 שעות. חבריו ממשטרת ה'קישקט' המתינו לו במכונית מחוץ למחנה.

"הקונסול האוסטרי" נכנס למחנה הריכוז. הוא ניגש לקצין הממונה והציג את עצמו בפניו.

"הקונסול האוסטרי" נכנס למחנה הריכוז. הוא ניגש לקצין הממונה והציג את עצמו בפניו, במבטא אוסטרי מושלם. הקונסול היה אחראי גם על השוויצרים בבודפשט ואבי אמר לו, שהגיעה אליו ידיעה, כי חלה טעות איומה וכי אזרחים אוסטרים נשלחו למחנה. הוא אחז בידו את ניירותיהם.

הקצין הממונה אמר שהדבר בלתי-אפשרי, אבל אבי התעקש על כך וכך הם עברו מקומה לקומה, בחיפוש אחר אותם אזרחים. בכל קומה הוכרזו שמות האזרחים וכך נמצאו סבתי ואחיה, הוצאו מהמחנה אל מכונית המשטרה והוחזרו אל מקום מחבואם.

אבי נזכר כיצד, כאשר צעד ברחבי המחנה, פנו אליו יהודים רבים בתחינות: "גם אנו אזרחים שוויצרים, גם אנו אזרחים אוסטרים, עזור לנו!" אך הוא לא יכול היה לעשות דבר למען אותם אנשים אומללים והוא מעולם לא שכח אותם.

כומר נודד

יום אחד, בישראל, עלה אבי לאוטובוס. נהג האוטובוס העיף בו מבט, קפץ מכיסאו וחיבק אותו בחום. הוא החל לבכות ולמלמל את שמו של אבי, "שמאי, שמאי". הוא סירב לקחת מידו כסף, הושיב את אבי במושב הקדמי ותוך כדי הנסיעה סיפר את סיפורו באוזני הנוסעים הנדהמים. אבי, מחופש לכומר, הציל נער חסידי קטן, לימים, אותו נהג אוטובוס.

תחפושת הכומר היתה לו לזהות שניה. היא אפשרה לו לנסוע מכפר לכפר במשך שבועות תמימים ואפילו להיכנס למחנה ריכוז ולהציל יהודים.

איך הגיע לראשו רעיון זה? כשלמד באוניברסיטה, נדרש אבי ללמוד תפילות נוצריות ולהשתתף בשיעורי התיאולוגיה. הוא למד שיעורים אלה היטב והיה אף בקי בלטינית. אנקדוטה זו בחייו הצילה אותו ממוות פעמים רבות וסייעה להצלת אחרים. מסתוריות דרכי ה'.

אבי השתמש בגלימה השחורה, שקיבל עם הסמכתו לרבנות – כגלימת כמורה.

אבי השתמש בגלימה השחורה, שקיבל עם הסמכתו לרבנות – כגלימת כמורה. הוא הפך לכומר נודד ונשא עמו נרתיק מיוחד ובו שרידים קדושים וקמעות. הוא ידע איך לבצע את הטקסים השונים. היו לו תמיד שני "נערי מזבח תורניים", שסייעו לו ואותם היה אוסף מפה ומשם, בכל מקום בו מצא ילדים יהודים. הוא היה מלביש אותם בבגדי גויים ומלמד אותם את התפילות והמטלות שעליהם למלא וכך היו נוסעים יחדיו, עד שהיה מוצא דרך להבריח אותם אל מחוץ למדינה.

אותו נהג אוטובוס היה אחד מאותם ילדים, שהוא הצליח להבריח מהגיהינום – אל ישראל.

הושלך אל המוות

כשאבי חי איתי בירושלים, התקשר מישהו ושאל אם ד"ר דווידוביץ נמצא. כשעניתי "כן", הוא התעקש לבוא לבקרנו עם אשתו ובנו. כשנכנסו לביתנו, הוא רץ היישר אל אבי החולה, כרע על ברכיו ונישק את כפות ידיו.

עיני אבי האדימו – כך הוא בכה, ללא דמעות. שנים רבות קודם לכן, מצא אבי ילד יתום זה, עזוב ומפוחד ברחוב. הוא לקח אותו אליו, רחץ אותו, האכיל אותו, הלביש אותו והשיג לו מסמכים של גוי. אחר כך לקח אותו לבית היתומים הנוצרי, שם טיפלו בו נזירות. אבי אמר לו: "עשה מה שאומרים לך, אך לעולם אל תשכח מי אתה. יום אחד תחיה שוב כיהודי".

מה אירונית העובדה, שדווקא תחפושת הכומר כמעט ועלתה לאבי בחייו. באחת מביקוריו הרבים במחנה ריכוז, בהם הכריח את עצמו לעבור על פני השלדים האנושיים שהיו בני עמו, ראה אותו שכן מ'דנילייב'. האיש התמלא שמחה וקרא: "שמאי! שמאי!" אבי ניסה לאותת לו שיפסיק, אך זה היה מאוחר מדי.

כשראו השומרים הנאצים ששיטו בהם, הם תפסו את אבי. הוא עונה והוכה ובסופו של דבר הושלך אל המוות. הוא הושלך על ערימה של גופות, אך בנס ממש, הצליח לזחול מאותו גיהינום החוצה ושרד. נותרו לו סימנים על ידיו ורגליו ומדי פעם סבל מכאבי ראש במקום בו הכו אותו. אך מעולם לא התלונן.

ריח הגופות השרופות חזר ורדף אותו כל חייו, כשהוא חי עם מראות הזוועה עד יום מותו. אך הוא עשה כל שביכולתו, לשנות את רוע הגזרה. דבריו מהדהדים באוזניי עד היום:

"עשי כל מה שביכולתך כדי לשנות את המצב, גם אם נדמה לך שהתוצאות לא תמיד משקפות את המאמץ. לא הכול בידינו..."

16/4/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 65 תגובות ב-65 דיונים

(65) יוסי רבך, 15/3/2017 15:45

אנא חיזרי אלי

טובה שלום, שמי יוסי רבך, במאי, אנא חיזרי אלי לצורך שיתוף פעולה לסרט. 0524898555

(64) איילה, 1/12/2014 17:27

את הסיפור הזה צריך ללמד בבתי הספר

איזה אנשים מדהימים יש לעם שלנו. צ ד י ק י ם !

(63) רחל, 2/5/2014 05:13

רוצה עוד

תודה רבה רבה על השיתוף! סיפור מרתק ממש! אשמח מאוד מאוד אם יש עוד פרטים, אם יש את הסיפור המלא. רוב ברכות.

(62) א, 27/4/2014 11:55

תודה ששיתפת

בס"ד 1. איזה איש. נשמתו בוודאי ממשיכה להתעלות למעלה ולהעלות אותך ואת כולנו. 2. איזו אירוניה שגלימת הרבנות היא ששימשה אותו להפוך את לימודי הנצרות לתושיה להצלת יהודים. 3. כמה נורא הספור על איך שהציל את כל בני עיירתו רק כדי לראות איך אינו מצליח לשכנעם להנצל במשך שנה לפני שוב הגזרה? יש בזה כל כך הרבה לחשוב עליו וכל כך הרבה לקחים 4. הניסוח של אביך זצ"ל את: 'לא עליך לגמור על המלאכה אך אינך רשאי להבטל ממנה' והיישום שלו הוא משהו שאם הייתי שר החינוך הייתי מורה ללמדו בבית הספר. יהי רצון שכולנו נבין שזה העקר ולא נראה ממטר את ה'מציאות' כי אם את הבטחון בקב"ה וה'התאבדות' עליו יתברך - שהיא היא החיים ממש.

(61) חיים, 24/4/2014 16:26

מרגש שאדם מצליח לעשות כל כך הרבה טוב.

הלוואי שהייתי מגיע לשבריר ממעשיו. כל הכבוד.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub