לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אשליה או חלום

אשליה או חלום

האם מהות האושר היא לשבת ללא מאמץ במקום מדהים ביופיו בו הכל מסופק לך על מגש של כסף? מחשבות מתאילנד.

מאת

ישבתי על כיסא הנדנדה כשרוח נעימה מלטפת את פניי, ולגמתי קוקטייל אקזוטי מתוך קשית דקה. לצידי ישב בעלי עוצם את עיניו, מפליג במחשבותיו. אנשים פסעו לאיטם על החוף, מדברים בלחש ומחייכים. הכל סביבי היה רגוע ופסטורלי, מזג האוויר היה נפלא, ממש גן עדן. המסעדה בה ישבנו היתה בנויה מגזעי עץ עבים ולא מעובדים, קירותיה הפרוצים אפשרו לי להשקיף על האופק המושלם שנוצר בנקודת המפגש בין תכול השמים וכחול הים. ענני ענק צחורים שטו להם ברוגע בשמיים הכחולים כגושי צמר גפן לבן המשנים באופן תדיר את צורתם. הכל היה מושלם בדיוק כמו שחלמתי. חשבתי לעצמי שאלו הם כנראה הרגעים המאושרים בחיי. ברת מזל שכמותי.

ערבבתי עם הקשית את קוביות הקרח הקטנות בכוס המשקה שבידי, ולקחתי לגימה נוספת.

בעלי הסב את מבטו אלי, "מה, לא טעים לך הקוקטייל?"

"דווקא טעים" עניתי. "למה אתה שואל?"

"לא יודע... את עושה פרצוף קצת מוזר...".

אני? פרצוף קצת מוזר? דווקא היה אמור להיות לי את הפרצוף הכי מאושר שיכול להיות. הרי אני נמצאת במקום הכי יפה שיש, יחד עם האדם האהוב עלי ביותר. למה שיהיה לי פרצוף "קצת מוזר"?

התחלתי לנוע בחוסר מנוחה על הכסא. כנראה שבעלי מכיר אותי טוב מדי, אולי אפילו טוב יותר ממה שהכרתי את עצמי, כי מיד אחרי שהוא אמר זאת חשתי שלמרות ש"על הנייר" הגשמתי חלום, משהו מתחת לפני השטח פגם באושר שהייתי אמורה לחוש. הוא צודק, חשבתי לעצמי. אני באמת מרגישה קצת מוזר, אבל שלא כמו שהוא חשב, זה בהחלט לא היה הקוקטייל.

תאילנד

תאילנד, מדינת העולם השלישי. חלום ותיק שהתגשם. שנים רבות חלמתי לערוך מסע במזרח הרחוק והנה זה קרה.

הגענו לתאילנד, ולאחר כשבועיים של טיול אינטנסיבי ומלא פעילות: טרקים, ביקורים במקדשים ורכיבה על פילים, הגענו לחלק האחרון – נופש באחד האיים הקסומים. לא יכולתי לחכות להגיע לשם, זה אמור היה להיות השיא של הגשמת חלום, ומבחינתי היה זה הדובדבן שבקצפת. הנופש אמור היה לאפשר לנו "טעימה" מהחלום של כל אדם כמעט - התענגות תוך מנוחה שלֶווה, כשהכל מתבצע על ידי אחרים ומוגש לך כאילו היית מלך. האם יכול להיות "חלום וורוד" יותר מאשר להיות באי יפיפה בו מוגש לך כל מה שאתה רוצה על מגש של כסף? האם יכול להיות מצב בו נהיה מאושרים יותר?

הגשמת החלום

שתים עשרה שעות נסיעה דרומה ברכבת ועוד שעתיים הפלגה במעבורת הובילו אותנו לקוסאמוי. אי מדהים ביופיו, מלא בעצי דקל אשר עיטרו אותו כמו היו מזרקות ירק, בחופיו נצץ החול כרסיסי זהב, ומי האוקינוס המקיפים אותו היו תכולים וצלולים. דורכת על אדמת האי המכוסה במרבד ירוק עז, הרגשתי קלילה וחיונית. העולם היה "שלי" ואהבתי כל רגע ורגע בו.

בחדוות נעורים ושפע חיוכים שכרנו חדר במלון מפואר הנושק לחוף שהיה בנוי כבקתות בין עצי הקוקוס.

לאחר שהתמקמנו בחדרנו, שאל אותי בעלי "תגידי, את לא רעבה? נראה לי ששכחת שצריך לאכול. זה מאד לא אופייני לך. לא אכלנו כלום כבר למעלה מעשר שעות".

"נכון, אתה צודק. מה קורה לי? שאני אשכח לאכול... אני ממש מרחפת". ניתקתי את עצמי מהתלהבות מהסובב אותי והלכנו למסעדת המלון.

המלצר ניגש ושאל מה בשבילנו "את כל מה שבתפריט" עניתי, חצי בצחוק חצי ברצינות.

כשהתיישבנו לסעוד, תחושת האולימפוס הרוחני שפקדה אותי פחתה במקצת, והרעב החל מציק לי. המלצר ניגש ושאל מה בשבילנו "את כל מה שבתפריט" עניתי, חצי בצחוק חצי ברצינות. הוא לא כל כך הבין את הבדיחה, אך על פניו היה תלוי חיוך תאילנדי טיפוסי. האוכל היה חוויה קולינארית יוצאת מן הכלל, ולקינוח הוגשו מיצי פירות אקזוטיים בכוסות מפוארות ומקושטות ביצירתיות נהדרת.

המוזיקה המרגיעה שנשמעה מהחוף, כמו הגיעה מן הים, מלטפת כרוח הקלילה שנשבה.

לא יכולתי לבקש יותר.

רצון לברוח

הימים עברו בעצלתיים ואני נסחפתי עם הגשמת חלומי. יום אחד, כאשר שכבנו על החוף, כמעט ללא תזוזה, הגיעו זוג תאילנדים נחמדים. הגברת הציעה לי מסג' תמורת תשלום מגוחך. הסכמתי ברצון, (אפילו לא התמקחתי על המחיר...) זה בהחלט היה שווה כל באט, ולאחר מכן הרגשתי רעננה ביותר. בעלי ויתר באדישות מופגנת על המסג' שהוצע לו ע"י בן זוגה.

הימים חלפו מהר, גמענו עוד ועוד משפע ה"אוצרות" שיכול היה האי להציע, אך ככל שעבר הזמן התלהבותי החלה דועכת. הופתעתי מאד מההרגשה הזו, הרי היו לי את כל הסיבות שבעולם להיות שמחה ומאושרת, וכן את כל הנתונים הטכניים לתמוך בכך. בעלי האוהב לצידי, עבודה נהדרת ומכניסה שמחכה לי בארץ, משפחה נפלאה, וכמובן אני בעיצומו של הגשמת חלום. מה עוד אבקש?...

אך המציאות חזקה מכל דמיון. משהו קרה לי, משהו החל משתנה בקרבי.

אך המציאות חזקה מכל דמיון. משהו קרה לי, משהו החל משתנה בקרבי. אמנם חוויתי את הנוף הנפלא, האווירה הפסטורלית, האוכל, המסיבות, וכל השאר, אך הרגשת מחנק החלה עולה בגבי, הרגשתי שאני חייבת לברוח מהאי הזה. אני זוכרת איך שאלתי את עצמי, מה קרה? למה לברוח? ממי? ממה? הייתי מבולבלת, לא הייתי מוכנה להרגשה שכזו. האם יכול להיות שפשוט התחלתי להתרגל לכל הדברים? זה היה כל כך לא הגיוני.

לא יכולתי "לשים את האצבע" ולומר מה הבעיה, הייתי מופתעת מדי, אך הרגשתי חנוקה עד כדי כך, שביקשתי מבעלי לחזור לבנגקוק עוד בטרם הסתיימו ימי החופשה על האי. הוא לא כל כך הבין אותי אבל הסכים לבקשתי (הרי את החלום שלי מגשימים פה). בעיר הגדולה בילינו את שאר הימים בקניות וטיולים, שמבחינתי היו בעיקר – הסחת דעת.

כיום אני יודעת כי באופן פרדוקסלי, רציתי בעצם לברוח מעצמי, מהחיים שלי, מהמציאות הוורודה וה"מושלמת" (והכל כך לא מציאותית) שעמלתי לארגן לעצמי.

במטוס, כשהיינו מעל חופי תל אביב, שמחתי לחזור הביתה. (נזכרתי בסיפורים על העולים הראשונים שנשקו את האדמה כשהגיעו לארץ...) תופעה כזו מעולם לא הייתה לי. בכל פעם שחזרנו מחו"ל תמיד קשה היה לי לחזור לארץ. הפעם שמחתי והדבר היה תמוה בעיני.

בעודנו ממתינים לפתיחת דלתות המטוס, הציפו אותי מחשבות רבות. מה קרה לי על האי הקסום? אילו הבנות היו לי? מה היה שונה שם משאר המסעות שלי בעולם?!

זרם האנשים העוזבים את המטוס קטע את מחשבותיי, וגם אנחנו התארגנו לעזוב את המטוס.

חזרה למציאות

ניסיונות לחזור אל שגרת החיים ולהדחיק תחושה זו, עלו בתוהו. חזרתי לחיי הקודמים, והמשכתי לעשות את כל מה עשיתי קודם אך רק בתור שחקנית הממלאת אוסף תפקידים טכניים. חזרתי ל"תפקיד" הקודם שלי אך לא לחיי. משהו בקרבי השאיר אותי מאחור מונע ממני לחזור למה שהייתי פעם.

יום אחד, תוך כדי ארוחת צהריים פנה אלי בעלי ואמר "השתנית לי. מה קרה לשמחת החיים שלך, להיכן היא נעלמה?"

"אתה צודק, אנחנו צריכים לדבר". אחרי כמה שבועות של חוסר מנוחה, החלטתי "לשים את הקלפים על השולחן" ולשוחח עימו על כך.

"תשמע, אני בפלונטר. מאז המסע שלנו בתאילנד, בעצם מאז החופשה בקוסאמוי, משהו השתנה בי, אני כבר לא מצליחה ליהנות מדברים. כאילו נגמרו לי השאיפות, וזרם החיים שלי שהיה כמעיין נובע הפך להיות ברז דולף".

בעלי עיוות את פניו "זה צריך להיות בדיוק להפך, את אמורה להיות יותר מאושרת עכשיו, הרי הגשמת את החלום שלך".

"נכון, אבל מה לעשות שכך אני מרגישה?"

השיחות הארוכות הובילו למסקנה אחת. החלום הוורוד שלי אכן התגשם, אבל תוך כדי כך התנפץ, ובקול פיצוץ אדיר העיף רסיסים שפגעו בנפשי, מותירים אותי פצועה וכואבת.

התגשמות החלום הפכה את כל הנהדר לבלתי נסבל. כל מה שחשבתי על חיי רווחה כלכלית, המאפשרים חופש ותענוגות, השתנה באחת. הבנתי כי שאיפת האדם הממוצע לחיות כפי שהתיירים חיים על אותו אי קסום, כלומר, לקבל הכל מוכן וטעים, נאה ונחמד, מקסימום הנאה בעד מינימום מאמץ אינה פסגת החיים, אלא לא יותר מבועה מלאכותית, אשליה. ומי רוצה לחיות באשליות?!. חלום אמיתי מקדם את האדם, גורם לו לשאוף קדימה בדומה לאידאלים וחזון, אך אני שאפתי לאשליה, שאפתי למשהו שאין, למשהו שקיים רק בדמיון. איכשהו סידרתי לי מציאות דמיונית וקיוויתי להגשימה, רציתי חיים ללא רוח חיים, חשבתי שהדבר יביא לי את האושר.

אבל אין דבר כזה.

אפשר להגשים במציאות רק מה שקיים במציאות – הבנה זו היא שפגעה בנפשי. אני, הנחשבת לאדם נאור, אדם הרואה את המציאות בעין בוחנת, אדם שאפשר לסמוך על כושר השיפוט שלו, ושלפעמים אף בז להתנהגות אווילית של אחרים. אני היא זו שנפלתי בפח הזה. בפח האשליה, שהשוק שלו פורח בימינו.

מעטים הם האנשים הזוכים שיתנפץ חלומם (עם כל הכאב), אך מעטים יותר הם האנשים שמצאו את דרכם לאחר ההתנפצות.

החלום הזה שלי, ושל עוד הרבה מהאנשים בעולם, הוזרם לנו כשטיפת מוח עדינה ויומיומית. הוא מגיע מכל מיני פרסומות, סרטים, התנהגות החברה, וקורא – אל תעשה כלום ואז תהיה מאושר, כך נוצר לו החלום שמוביל לפספוס עצום!

אך החיים עצמם מלמדים ההפך – אושר מותנה בעשייה. אין עשייה – אין אושר. נוכחתי לדעת כי החופש מעשייה, החופש אותו מחפשים כולם, המהווה מניע עבור רבים כל כך מאיתנו, אינו אלא אשליה ריקה מתוכן.

המסקנה היתה כואבת, הרי מסקנה כזו מצריכה הסתכלות וארגון מחדש של הנחות יסוד של בניין חיי. אך לאחר שהתאבלתי ושהשלמתי עם אובדן אפשרות החלום, ניגשתי מופשלת שרוולים לבחון מחדש את המציאות הסובבת אותי ואת השקפת עולמי, תוך זהירות יתירה שלא לחלום חלומות שמתחזים למציאות.

מעטים הם האנשים הזוכים שיתנפץ חלומם (עם כל הכאב), אך מעטים יותר הם האנשים שמצאו את דרכם לאחר ההתנפצות.

בשלב זה החל המסע הקסום ביותר של חיי. המסע בדרך האמת חזרה למציאות, חזרה לעצמי, לפנימיותי. לא אוכל לומר כי תמיד היה זה מסע מענג ואודה כי פעמים אף היה מפרך ביותר, אך הנאה היתה בו גם היתה.

כולי תקווה כי מסע העשייה בדרכי זו, ימשך עד סוף ימי בשיבה טובה.

 

22/11/2003

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 31 תגובות ב-31 דיונים

(31) אנונימי, 18/10/2010 09:41

אין ספק שהמיצוות הם החלום האמיתי,עשית המצוות ממלאת אותך באופן יום יומי

כול מערכת היחסים אם השם היא שממצאת אותך באמת,דרך המיצוות והתפילות ולימוד תורה.זה נישאר איתך לעד..אתה מודה לו על כול מה שהוא נותן לך והוא מוכיר לך בחזרה בדרכו שרק הוא יודע מה היא לטובתך..כמו שרק אבא יודע מה טוב לילדיו,ככה גם הוא יודע מה באמת טוב לנו...

(30) צבי, 15/11/2009 21:42

כן...

לא כל אחד זוכה שחלומו יתנפץ. וזו זכות גדולה.

(29) , 16/10/2007 04:59

גם לי קרא משהו מוזר בקוסמוי

כמה שבועות לאחר יום הולדת ה40 הרגשתי רע מן סוג של משבר ללא סיבה מוסברת מאחר וההיתי בתפקיד בכיר מאוד בעבודה עם רשימת הצלחות מאחורי ,שותפות בפאב נחמד ,לקראת רכישת בית חלומותי.ואז הרגשה מוזרה
אישתי שתחייה מייד זיהתה את השבר וכשלושה ימים לאחר מכן כבר ההיתי על המטוס לקוסמוי שם נפגשתי עם בן דודי שחי באי
14 יום של טרוף חושים ,מסיבות , אלכוהול ,טרקים,טיולים והמון חופש
אחרי 20 יום חזרתי לארץ ,עברו כבר 7 חודשים מאז שחזרתי ואני לא אותו אדם נשארתי מכור לאי הקסום והממכר הזה .
עד כדי כך שלעיתים אני חושב שמוטב היה לא להגיע לשם לעולם.

(28) סיגל, 28/8/2006 07:48

בעודי קוראת את הכתוב, הגעתי לתובנות גם בעצמי ולאו דווקא בגלל נסיעה לתיאלנד, מקום שמבחינתי חוויתי חויות מדהימות וממלאות.
דווקא בתיאלנד הגשמתי את חלומי אך בהמשך החלום התנפץ כלא היה והיום אני מחפשת בתוך עצמי את האושר שאבד. האם מילוי משאלות לב והגשמת חלומות גורמת בסופו של דבר לריקנות??? האם מצב זה גורם לאובדן השמחה??? עצוב לי לחשוב שאדם שחולם מתעורר לאחר הגשמת החלום בריקנות שכזו... מה דעתכם?

(27) רויטל, 20/8/2006 02:56

אני בטוחה שהתשובה לריקנות היא חוסר רוחניות יהודית

ובטח תמצאי את התשובה בחיי המצוות שהם הם הממלאות אותנו אושר תוכן ושמחת חיים אמיתית אותה אף אחד לא יכול לקחת.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub