לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לבחור בחיים

לבחור בחיים

על אף אזהרותיהם המאיימות של הרופאים באשר לבעייתיות ההריון, החליט זוג ההורים ללכת עד הסוף.

מאת מרים לוקסנברג

"אני מצטער, גברת לוקסנברג, אבל נראה שתיאלצי להפיל את התינוק. אין לך כל ברירה אחרת".

הרופא ניגש אליי, מבט ספקני בעיניו. שרשרת ההתרחשויות עד כה היתה הרסנית, והמצב הורע עוד יותר. הזיהום בכיס המרה שלי הידרדר לכדי סכנת חיים, והוצאתה של אבן המרה הבעייתית, שגרמה לכל אותם הסיבוכים, הצריכה הקרנות רבות, מה שגרם לסיכון חיי העובר בן ששת השבועות שהיה טמון ברחמי.

ראשי החל להסתחרר.

"תודה לך, דוקטור. אני אצטרך לדבר עם בעלי לפני שנעשה משהו דרסטי".

"אין כאן על מה לחשוב, גברת לוקסנברג. האם את רוצה ללדת תינוק מעוות?"

נאנחתי והסבתי את ראשי ממנו והלאה. הוא הבין את הרמז והלך.

דבריו הכאיבו לי והפחידו אותי. כל כך הרבה תקוות ניטעו בילד הזה. את הבן הראשון שלנו איבדנו, לאחר תקופה ממושכת בה שהה בתרדמת עקב "מוות עריסה", והילדה השניה שלנו עברה תקופה ארוכה וקשה במחלקת טיפול נמרץ פגים. כאשר גיליתי שאני הרה שוב, חשנו שנינו מעודדים. כל הסימנים הצביעו על הריון נורמלי, ולידה רגילה. התינוק הזה היה אמור להיות נחמתנו, כרטיס הכניסה שלנו לחיי משפחה רגילים. אך נדמה היה שהגורל שוב מציב מכשולים בדרכנו, והפעם מכשול גדול במיוחד.

להפיל? להפיל את תקוותנו היקרה? איך יגיב בעלי? איך יגיבו הוריי?

הילדה השניה שלנו, כעת בת שבעה חודשים, נמקה במחלקת טיפול נמרץ בתקופת חייה הראשונה. אובחנה אצלה הפרעה גנטית רצינית וחשוכת מרפא. יום אחד זימנו אותנו רופאיה להתייעצות חירום. הגענו מתוחים, אך להפתעתנו, מצאנו את הרופאים רגועים ובמצב רוח טוב.

או שהמחלה של בתכם יותר נדירה משחשבנו, או שהיא נעלמה לחלוטין.

"קיבלנו את תוצאות ביופסיית העור", החל הרופא לדבר עוד לפני שהתיישבנו. "והן בלתי שגרתיות מאוד. או שהמחלה של בתכם יותר נדירה משחשבנו, או שהיא נעלמה לחלוטין. בכל מקרה, אתם תישארו כאן עד שנרד לעומק הענין".

המחלה, ברוך השם, נעלמה. בתנו סבלה מהפרעה גנטית במערכת חילוף החומרים, שלא היתה ידועה לאותם המומחים, לפחות עד אותו היום. בהפרעה זו אמנם התקיים התהליך החיוני של יצור אנזימים, אך בצורה מעוכבת. הסתבר, שלאחר כשבועיים התחילה המערכת לייצר אנזימים כראוי, והגוף התחיל לתפקד בצורה נורמלית.

"עליכם לדעת", אמרו לנו הרופאים כשהתאספנו להיפרד מהם חגיגית, "שכאשר אנו מאבחנים מחלות אלו ברחם, אנו ממליצים מאוד על הפלה מיידית, וכך היינו עושים לו איתרנו אותה אצל בתך. אך מעתה והלאה נחשוב פעמיים. אם יש, ולו סיכוי זעיר, שילדים אלו יחלימו וינהלו חיים נורמליים, אולי כדאי לתת להם הזדמנות. סבלתם הרבה, אבל לפחות נתתם סיכוי לילדים שאחרת לא היו יכולים להיוולד".

מלים אלה התרוצצו במוחי, יחד עם דמותה של ילדתי היפה והתוססת, כאשר הרהרתי בדילמה שעמדה בפניי. מה היה קורה לו אבחנו רופאיה את המחלה בתוך הרחם? ומה היה קורה לו שמענו בעצתם?

השתדלתי להתמקד בהווה. האם זה היה כל כך חד וחלק? ראשית כל, האם אכן זהו חוק בל יעבור שתינוקות שנחשפו לקרינה נולדים מעוותים? ושנית, האם הדבר נותן הצדקה בידיי לסיים את חייו?

אך גם מחשבה על האלטרנטיבה, ועל הסבל שתביא לכל הכרוכים בה, היתה מזעזעת.

מי אנחנו שנשפוט?

בעלי נכנס לחדר בית החולים, ולבי התכווץ כשסיפרתי לו את החדשות. הוא פלט אנחה ושנינו ישבנו בשקט במשך זמן מה, קולטים את משמעות המשבר האחרון שנפל עלינו, מצב, שלרוע המזל, היה מוכר לנו.

"האם עלינו לעשות זאת? האם בכלל מותר לנו?" שאלתי תוך כדי בכי. מאז שבעלי ואני התחלנו לשמור מצוות, גילינו שבתורה ניתן למצוא הנחיות פעולה לכל מצב, החל מהסיטואציה הטריוויאלית ביותר, וכלה בשאלות מעמיקות.

בעלי נענע בראשו. "מירי, אני פשוט לא יודע", הוא התוודה. "אבל את זוכרת מה אמר לנו הרב על יהושע?" הוא דיבר על התינוק הראשון שלנו, שחייו היו קצרים וכואבים, אך מלאי משמעות. "שכל נשמה יהודית היא יקרה, ושיש לה משמעות בחיים, אפילו אם הדבר נשגב מבינתנו. אולי אותו דבר חל גם במקרה הזה".

זכרתי זאת היטב. הנחיותיו הברורות של הרב, ותמיכתו החמה והבלתי מסויגת בערכם הנעלה של החיים היו נר לרגלינו בדרך היסורים אותה עברנו עם ילדנו הראשון, בתקופה בה עמדנו בפני החלטות קשות, עד שנפטר לאחר התרדמת בה היה שרוי.

בעלי המשיך, בקול חנוק מרגשות. "מי אנחנו שנגזול מהילד הזה סיכוי להגשים את הפוטנציאל שלו, יהיה אשר היה? מי אנחנו שנשפוט?"

הנדתי בראשי. בלבי הסכמתי איתו. אבל הרופא נשמע כל כך בטוח בעצמו…

כמה תינוקות אחרים בעלי אותו ליקוי לא קיבלו את ההזדמנות שקיבלה רחל?

הזכרתי לבעלי את השיחה שניהלנו עם הרופאים בנוגע לבת השניה שלנו. "מי היה מאמין שליקוי כזה יתקן את עצמו? כמה תינוקות אחרים בעלי אותו ליקוי לא קיבלו את ההזדמנות שקיבלה רחל, משום שהוריהם צייתו לעצת הרופאים ללא עוררין?"

בעלי הניד בראשו. הוא ישב בשקט, מבטו מכונס בעצמו. "מירי, בואי נתקשר לרב ונשמע מה יש לו להגיד".

ההשקפה היהודית

הרב אישר את תחושתנו. לאחר ששמע אותנו באורך רוח, ושאל כמה שאלות ספיציפיות בעניינים רפואיים, הוא הגיב לשאלתנו בעדינות ומתוך אמפתיה. "אני יודע שכואב לכם מאוד, ואני מודה שהיה קשה לי לעמוד במקומכם. אך בעיני התורה, אין כל סיבה להפיל תינוק זה. אין כל הוכחה מכרעת, לא רפואית ולא הלכתית, שיש צורך גמור ומוחלט להפיל את התינוק, במקרה זה".

הוא הסביר כיצד עובר זה, שטרם נולד, נחשב לבעל נשמה אנושית, יקרה וחשובה לא פחות מאחרות. הוא סיפר לנו שחוקי התורה אמנם מאפשרים הפלה בנסיבות מסוימות, אך אלו הם מקרים נדירים, כמו מקרים שבהם נשיאת העובר מסכנת את חיי האם. הוא הסביר שלעובר יש נשמה, ושמבחינות רבות, חוקיות ומיסטיות גם יחד, הוא נחשב יצור אנוש, ממש כמו כל בן אנוש אחר.

כשחושבים על מה אנו יכולים לאבד, חייבים להמר על החיים.

"יש לנו את כל הסיבות להאמין שאת תלדי ילד בריא ונורמלי", הבטיח לנו הרב. "הרופאים אולי חשים שזהו הימור, אך כשחושבים על מה אנו יכולים לאבד, חייבים להמר על החיים. "חוץ מזה", הוא הוסיף ברכות, "אפילו בתרחיש הגרוע ביותר של הרופאים – ילד חריג – הפעולה המוסרית ביותר תהיה לאפשר לו להיוולד לעולם, ולסייע לו כמיטב יכולתנו לחיות את החיים שהבורא הועיד לו".

דבריו היו ברורים, אך בה בעת מעודדים. אני עצמי, ראיתי במו עיניי תינוקות נאבקים על חייהם בתנאים הקשים, המדכאים והעוינים ביותר. ראיתי כמה חזק כוח החיים שלהם, וכיצד הם מסוגלים להתמודד עם הכול, כמעט.

קיוויתי והתפללתי שהתינוק שאני נושאת יוכל להתגבר על כל דבר שיועיד לו גורלו.

התפללתי גם בשבילנו.

מדאגה לשמחה

מספר ימים לאחר מכן, כששכבתי במיטת בית החולים, נכנסה פנימה מתמחה צעירה, כדי "לפטפט". השמועה על החלטתי שלא להפיל הסתובבה במסדרונות המחלקה, ועוררה תגובות שנעו בין חוסר אמון לשאט נפש.

האשה התבוננה בי ברחמים. "אני לא מבינה אותך", היא פתחה. "למה את רוצה להביא תינוק לעולם כשברור לגמרי שהוא יהיה מעוות? האם זה הוגן לתינוק, או לך"?

ניסיתי להסביר לה בעדינות ובזהירות, כמי שהולך על קליפות ביצים, את החלטתי, שהתבססה על השקפת העולם היהודית.

אסור לי לשלוח אותו חזרה, רק בגלל שלנו זה לא נוח.

"אני מבינה אותך", פתחתי בדבריי, "כן, זה לא יהיה נוח, לגדל ילד שאינו בריא. זה נראה לא הוגן, אני יודעת. אבל התינוק כבר נמצא כאן. נשמתו כבר הגיעה לעולם הזה. אסור לי לשלוח אותו חזרה, רק בגלל שלנו זה לא נוח. אנא, הביני, אני כבר ילדתי תינוקות "לא בריאים" לפני כן. בעצם, ילדתי רק תינוקות "לא בריאים", ומהם למדתי דבר אחד. רק גופם היה חלש. נשמותיהם היו חזקות ומחושלות כמו אש, וזה מה שבאמת חשוב. תודה לך על דאגתך, אבל, בבקשה, אל תרחמי עליי, או על התינוק. אנחנו בידיים טובות".

היא הנידה בראשה והלכה לה, מבולבלת, וללא מענה. זו היתה בפירוש השקפת עולם שונה מזו שלמדה בבית הספר לרפואה.

מספר ימים לאחר מכן ארזנו את חפצינו ועזבנו את בית החולים, בלי אבן מרה, אבל עם עול כבד יותר, שאותו ניסינו לשאת בקלילות רבה ככל האפשר, על אף פחדינו. חשנו בטוחים בהחלטתנו יוצאת הדופן שלא להפיל, על אף ספקותיהם של אנשי הצוות. עבור כל יהודי מאמין שנקלע למצוקה, השמירה על עקרונות התורה, לא משנה כמה בלתי נעימים ובלתי נוחים הם, היא התגובה החכמה והרציונלית לענין.

לאחר שבעה חודשים מתוחים אך מלאי התלהבות, ילדתי בן זכר, בריא ונורמלי. הוא היה מושלם ויפה כל כך שחודשים רבים לאחר מכן, אנשים עצרו אותי ברחוב, והחמיאו על יופיו הבלתי שגרתי.

בעלי ואני שמחנו מאוד. נראה היה כי כל אותם ספקות וחששות הפכו לתפילות וברכות, ואלו נענו בשפע.

6/11/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 17 תגובות ב-15 דיונים

(15) אילה, 10/11/2011 17:53

מאוד התרגשתי לקרוא את המאמר. תודה.

(14) opra, 7/11/2011 22:22

הזהרו

הרופאים, מסבותיהם הם, ידים קלה על ההדק. אני שמעתי מהרבה מאד מקרים כאלה,שהרופאים אמרו שהתינוק יצא מעוות,עם תסמונת דאון,בלי גפיים וכו,ולבסוף נולדו ילדים בריאים ושלמים, לשמחת ההורים.

(13) הילי, 7/11/2011 08:18

למה הרופאים ממהרים להמליץ על הפלות או דילול?

נראה לי שלאור המצב, הם פשוט פוחדים מתביעות. הורים רבים שנולד להם ילד לא בריא ממהרים לתבוע את הרופא על רשלנות חוסר זיהוי של המום, כאילו שהרופא אשם בכך ויצר בעצמו את החולי... הכי פשוט להפיל ואז לא יהיה למי לבוא בטענות. כנ"ל לגבי ניתוחים קיסריים.

(12) zmira, 6/11/2011 21:12

כוחה של אמונה

גם אצלי לפני 21 שנים רופאת הנשים שלי החליטה שלועובר שלייש בעיהבחודש 6 שישי והמליצה להוריד אותו, ואבי החכם אמר לי" הקדוש ברוך הוא נתן לך תתמודדי ואנחנו נעזור לך, ונולדה לי ילדה בריאה יפה וחכמה , ואבי תמיד מזכיר לי "}את רואה זאות הילדה הלא בסדר מה היה קורה עם כן הייתה בסדר? "

(11) אסתר שפרון, 6/11/2011 16:53

לבחור בחיים

היום אני בת 72, בהריון השני שלי, הרופא אמר לי שהעובר לא בחיים. וזאת אחרי בדיקה פשוטה מאד. מין סטטוסקוף שמניחים על הבטן ושומעים. ובודקים אם יש תזוזה. לא קיים אולטראסאונד. ובטח לא כל אותן הבדיקות שניתן לעשות היום. אם לא נעשה הפלה העובר יכול לגרום לזהום קשה והתוצאות - רעות וקשות מאד. מי מבין? מי יודע? מי חושב על רב? אין זמן, הכל דחוף. אין זמן אפילו לשקול יום או יומיים. והנה אני בחדר ניתוח, ומרדימים ומבצעים ואני יוצאת ריקה ומרוקנת ומרירה ומדוכאת וחושבת שסוף העולם הגיע. היום אחרי קרוב ל-46 שנים, עדיין קשה לי לשכוח ולהתגבר. אני ממשיכה בחיים, אני לא חושבת על זה כל יום וכל היום כמו בהתחלה, אבל בהחלט זה מציק לי, זה מפריע לי, אני לא שלמה עם המעשה, ואני הרבה פעמים חושבת אולי.....

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub