לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להגיע לסיני

להגיע לסיני

מסע חיפוש אחר מצפן לחיים

מאת

ישבתי בישיבה מזרחית על רצפת חדר הקבלה של הגורו שלי, יחד עם תריסר תלמידים נוספים בערך, כולם הודים. לפניי, במרחק כמה מטרים, ישב על דרגשו, הגורו שלי בן השמונים, החכם הנודע סרי גופינאת קאוויראג', לשעבר מנהל המכללה לסנקסריט בווראנאסי.

באתי להיפרד. שהיתי שנה בהודו, ועמדתי לעזוב למחרת בבוקר. הגורו שלי לימד אותי על רמות המציאות השונות: הגופנית, הרגשית, השכלית, האסטרלית והרוחנית. הוא גם לימד אותי מדיטציה, הדרך לרמות הרוחניות, הגבוהות של המציאות.

ניגשתי לעולם הרוחני בחרדת קודש של תיירת המובלת בידי מורה דרך למקומות מופלאים

גדלתי בבית יהודי, ששם ה' וקיומה של הנשמה מעולם לא הוזכרו בו, ומשום כך ניגשתי לעולם הרוחני בחרדת קודש של תיירת המובלת בידי מורה דרך למקומות מופלאים, שמעולם לא הוזכרו במדריך התיירים הסטנדרטי. מדיטציה היתה המפתח היחיד לשעריו של עולם זה. נהגתי לקום בארבע לפנות בוקר, וכשדממת הלילה, בטרם שחר, שורה על דעתי הבלתי מוסחת עדיין, עשיתי מדיטציה במשך כשעה. לעתים חוויתי התעלות שגרמה לי לתעב את החזרה לעולם הגשמי, הכבד והמסורבל כל כך.

בהיותי רוחנית בטבעי, אהבתי את שלוש ישיבות המדיטציה הקבועות שהתנהלו באשראם מדי יום. האמנתי, כפי שלמדתי מהתורות הרוחניות המזרחיות, כי אדם העוסק במדיטציה מאחורי דלתיים סגורות, יכול להעלות את התדר של העולם כולו.

מצד שני, לא יכולתי להשתיק את הפעילה היהודית שבתוכי. נטלתי חלק פוליטי פעיל באגודה למען חברה דמוקרטית, ובמאבק נגד המלחמה בויאטנאם, עד שקראתי את דבריו של מורה הזן, אלן וואטס: "שלום יכולים לעשות רק אלו שבלבם שלום".

נמאס היה לי מהתוקפנות והשנאה של מנהיגי התנועות הפוליטיות, ובשנתי השלישית באוניברסיטה נסעתי להודו, בחיפוש אחר דרך עמוקה, אמיתית יותר, להציל את העולם.

עכשיו, בפגישתי האחרונה עם הגורו, השתוקקתי לשאול אותו שאלה אחת, שהטרידה אותי מאוד. באותה שנה מצאתי את יעודי: הכרת האלוקים. אך כיצד הייתי אמורה לנווט את חיי, בלי שדעתי תוסח במבוך הבעיות והבחירות שהקיף אותי?

למשל, רציתי להישאר בהודו, אך אבי התעקש שאחזור לאוניברסיטת ברנדייס ואשלים את שנת לימודיי האחרונה. ומה אז? האם עליי להמשיך את לימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה, כפי שתמיד תכננתי לעשות? העולם האקדמי נראה לי תפל ויהיר בהשוואה לעומק שמצאתי בעולם הרוחני. ומה עם החבר ההודי היפה שלי? הוריי תמיד חשבו שאתחתן עם יהודי. האם נישואין לאהובי ההודי שווים את הייסורים שאגרום למשפחתי?

יריתי את שאלתי: "כאשר עומדת בפניי בחירה, איך אדע במה לבחור?" חיפשתי נחמה בדבריו. הרגשתי שאני עומדת לצאת למסע ארוך ורב סכנות. איך אגיע ליעדי כשענני בלבול מאפילים את השמיים, ומסתירים מפניי את הכוכבים?

היו לי יותר מדי חברים שדידו בדרכי החיים, כשנסיבות הרות אסון נקרות על דרכיהם. כוכבי שווא סנוורו אותם, הם עברו ממערכת יחסים כושלת אחת לאחרת, והחליפו מקצוע ראשי באוניברסיטה, בתדירות שבה החליפו חולצות, פעם בחודש.

שנאתי את החופש הזה, של ניסוי וטעיה. היו אלה עיצומן של שנות השישים, וויכוח סוער התנהל בשאלה האם LSD גורם לנזק מוחי בלתי הפיך, או מזיק לכרומוזומים. הסם היה חדש, והשפעותיו לטווח הארוך עדיין לא נחקרו. כמה מחבריי היצירתיים והמבריקים ביותר ניסו אותו, כאילו היתה בריאותם הנפשית (או זו של ילדיהם) שווה את ההימור! אני רציתי להשיג איזו מטרה בחיי, ותחושה זו, של יעילות ודייקנות, לא אפשרה לי לבזבז שנים מחיי, או את בריאותי הנפשית, בפניה הלא נכונה. רציתי מצפן.

הגורו שלי בחן אותי וענה: "תני לכתבי הקודש שלך להדריך אותך".

"כתבי הקודש?" חשבתי בספקנות. "איזה כתבי קודש? אין לי כתבי קודש!"

ידעתי שסרי קאוויראג'י היה בראהמין אדוק, שציית לדברי הוודות. אך בשנה שבה למדתי אצלו, הוא מעולם לא הזכיר את כתבי הקודש ההינדואיסטיים.

האם יש לי כתבי קודש? תהיתי, בעודי סורקת את חיי במהירות בראשי. הוא בטח לא התכוון לתנ"ך! כשהייתי קטנה, הלכתי לבית הכנסת הקונסרבטיבי בכל שבת, שם קראנו את הפרשנויות המשעממות של פרשת השבוע. לא היתה שם שום חכמת חיים, לא היה שם מצפן עבורי.

"אין לי כתבי קודש", עניתי בקול חלוש.

"אין לך כתבי קודש?" הוא השתתף בצערי, כאילו הרגע סיפרתי לו שאין לי לבלב או כליה. "ובכן, אם כך, את תצטרכי ללכת בעקבות הקול הפנימי שלך".

הקול הפנימי שלי. הוא הושיט לי מצפן, אך ברור היה כי בעיניו זהו מצפן סוג ב', זול, לא מדויק, מאלה שנמכרים "שלוש בעשר", לא מצפן משוכלל, שנמכר בקטלוגים מפוארים.

מה שנשמע כמו קול פנימי, התגלה תכופות כלא יותר מאשר תשוקה

הבעיה של הקול הפנימי, כך למדתי, היא שהאגו הוא חקיין מעולה. מה שנשמע כמו קול פנימי - "אני חייבת לעשות את זה. זה היעוד שלי. זה מה שה' רוצה שאעשה" - התגלה תכופות כלא יותר מתשוקה בסיסית שהתחזתה למשהו עמוק יותר. וכך, בעיניים עצומות, פסעתי אל תוך תסבוכת ממנה יצאתי רק בקושי רב, חבולה ושרוטה.

אינטלקט לעומת אינטואיציה

גמרתי את התואר בברנדייס, ולמחרת היום הצטרפתי לאשראם (מרכז רוחני הודי) שנמצא ביערות מזרח מסצ'וסטס, במרחק של כקילומטר וחצי מהאוקינוס, שם חייתי במשך חמש עשרה השנים הבאות. הגורו היתה הודית בת 64 בשם מטאג'י. היא לימדה פילוסופיית ונדאטה ומדיטציה בארה"ב מ - 1927. היא עצמה היתה התגלמות של אלה הודית עלי אדמות: אוהבת ותובענית לחילופין, עדינה וקשוחה, רבת חסד וחסרת רחמים.

מטאגי' היתה האדם הנאור ביותר שפגשתי מימיי. היא חייתה, והדריכה את כולנו, לפי הכוונה אלוקית שקיבלה במדיטציה. האינטואיציה היתה הכלי שבעזרתו קלטה את הרצון האלוקי.

באשראם, השכל נדחה בבוז ככלי מוגבל ומלא פגמים

השכל, לעומת זאת, נדחה בבוז ככלי מוגבל ומלא פגמים שאינו יכול להתעלות מעל לעולם הגשמי. האינטלקט, לפי מטאג'י, היה שרלטן, שטוען שהוא מושלם, כאשר, למעשה, אינו מסוגל לעבור את גבולות ההיגיון ולהתעלות מעל לפרדוקס, לאמת הגדולה יותר, לעולמות המיסטיים שמעבר לגבולות המציאות הגשמית.

גדלתי בסביבה יהודית של המעמד הבינוני, שבו האינטלקט, שכוון להשגים אקדמיים, היה הכול. סרי גופינאת קאוויראג' בהודו דיבר אליי אף הוא ברמת האינטלקט, אם כי דבריו עסקו בתפיסות שנשגבו מבינתי, כמתחילה בתחום הרוחניות. הוא היה כמו מדען שמסביר את סודות מבנה האטום לתלמידי כתה ט'.

אך באשראם היה האינטלקט פולש בלתי רצוי שהפריע את דרכה של האינטואיציה הטהורה. כששאלתי את מטאג'י שאלות על פילוסופיה מזרחית, היא סירבה לענות, וכינתה אותי בלעג "קופסת השאלות" שלה.

עם חלוף השנים, הבנתי שלרעיון הגורו כמצפן יש שני צדדים המנוגדים זה לזה. מצד אחד, הצליחה מערכת זו לפעול בהודו במשך מאות שנים, כיון שחייו הרוחניים של המאמין לא נשלטו בידי קולו הפנימי, הסובייקטיבי והמשוחרר מכל רסן, אלא נמצאו בשליטתו האובייקטיבית יותר של הגורו, שנחשב נאור. אפילו אם הגורואים לא היו תמיד נאורים לחלוטין, הם עדיין היו חכמים יותר מהמאמין, ותמיד יותר אוביקטיביים מהמאמין בנושאים שהטרידו אותו. לכן, גם אם עצתו של הגורו לא נבעה תמיד ממעין החוכמה האלוקית, היא לכל הפחות, לא נבעה מהאגו או משאיפות האגו של המאמין. הציות לגורו דרש מהמאמין משמעת והקרבה עצמית, ערכים שתמיד הטיבו עם מבקשי הדרך הרוחנית.

אך מצד שני, הגורואים, נאורים ככל שיהיו, עדיין היו בני אדם, עם סובייקטיביות משלהם. אמנם מעת לעת הפליגה מטאג'י, במדיטציות שלה, לעולמות האתריים, והביאה עמה מסרים, כשהיא משמשת בתפקיד המדיום בלבד, אך תכופות נבעו המסרים שלה מהאינטואיציה הפרטית שלה, ועברו במסנן שכלל את נסיבות חייה הייחודיות ותרבותה של מטאג'י.

היכן היו כתבי הקודש שלה?

פעלתנות חברתית

חורף אחד הכתה סופת שלגים בניו אינגלנד, וגלי ענק, בגובה 13 מ', החריבו עשרות בתים בעיר הסמוכה, סצ'ייט. אנשים שלא היה להם מקום אחר ללון בו, ישנו במיטות צבאיות בתיכון המקומי. ברדיו שודרו ללא הרף קריאות לציבור, לתת קורת גג לקרבנות אסון אלה. בתי האירוח של האשראם, שלרוב התגוררו בהם אנשים שעברו סדנאות במהלך הקיץ, היו ריקים, ואני רציתי מאוד לגייס אותם למאמץ ההצלה. מטאג'י היתה בקליפורניה, באשראם השני שלנו, ואני שימשתי כמנהלת האדמניסטרטיבית של האשראם בחוף המזרחי. התקשרתי אליה, לבקש את אישורה הפורמלי לדבר.

היא סירבה. אירוח זרים בעלי תדרים רוחניים מפוקפקים, היא התעקשה, עלול לפגוע באווירה ההולמת של האשראם. התווכחתי איתה בדמעות. איך היא יכולה לתת לאנשים מבוגרים, שאיבדו את בתיהם, לישון במיטות מתקפלות בבית הספר? מטאג'י היתה נחושה בדעתה. מוכה ומובסת, חשתי כיצד הפעלתנות החברתית היהודית שלי, הולמת על חומות הפאסיביות ההינדואיסטית של מטאג'י. המצפן שלה, תוצרת הודו, הוטה לכיוון הקטבים המגנטיים של הרקע ממנו באה, ונסיבות חייה.

טרקתי את הטלפון, עמדתי ובכיתי.

לא הייתי תלמידה טובה. תכופות התנגשו דעותיי באלה של מטאג'י. לפעמים עמדתי בחרדת קודש מול התדרים האתריים שלה וענוונותה האמיתית, וניסיתי בכוח להכניע את האגו הגאה שלי, ולשמוע בעצותיה. בפעמים אחרות ראיתי רק את חולשתה האנושית. כמזכירתה האישית, עמדתי בקשר יומיומי והדוק עמה. "קרבה מביאה לזלזול", היא ציינה לעתים קרובות, כשנתקלה במרדנות ובעקשנות שלי.

מצאתי שמדיטציה, ככלי לקבלת גישה ישירה אל האלוקי, אינה אמינה יותר מסמים. באשראם נהגנו לומר שההבדל בין מדיטציה לסמים הוא שסמים גורמים לתחושת "היי", אך זו נמשכת כל עוד הסם פועל. במשך שבע עשרה שנים של תרגול מדיטציה, חוויתי פסגות אקסטזה מופלאות, והיו לי חזיונות של אחדות עם היקום כולו, אך כל אלה נעלמו כלא היו כשמישהו הפריע למצב התודעה הנעלה שלי, ודיבר אליי.

מצפן אובייקטיבי

ב - 1984, כשהייתי בת 36, פורסם ספר שעליו שקדתי במשך חמש שנים, ביוגרפיה מפורטת של הגורו של הגורו שלי. כמתנה, העניקה לי מטאג'י חופשה בת חודשיים, ואלפיים דולר, לנסוע לכל מקום בעולם שאליו ארצה להגיע. נסעתי לניו יורק ללמוד מיסטיקה יהודית.

שם גיליתי, לתדהמתי הרבה, שהתורה לא היתה, כפי שחשבתי קודם לכן, ספר היסטוריה של העם היהודי, וגם לא קובץ עתיק של טקסים מימי קדם. התורה, כך טענו מוריי, היתה מדריך לחיים על פני כדור הארץ. לפי דבריהם, הדרך שבה רוצה אלוקים שבני האדם ינהלו את חייהם, התגלתה לעם היהודי בסיני. לפי מה שאמרו מוריי, החכמים שהעבירו את התורה שבעל פה, הפרשנויות שהפכו אותה מרעיון למעשה, בנו אותה לפי עקרונות ברורים שניתנו במעמד הר סיני עצמו.

אם אכן טענותיהם נכונות, חשבתי, אז התורה היא המצפן האולטימטיבי: אוביקטיבית, ישירה מפי אלוקים, חסינה בפני סוביקטיביות אנושית, ככל שהדבר אפשרי בעולמנו הצר.

זה לא נשמע לי הגיוני. כיצד יכול הא-ל האינסופי לגלות את רצונו בספר בעל כללים מוגדרים ומוחלטים? אך היה משהו באוביקטיביות המוחלטת של הספר שדרבן אותי להמשיך, לחפש ולחקור.

האינטלקט שלי, יצא לחופשי, והתחיל לרוץ מרתון

חודש לאחר מכן הוביל אותי החיפוש שלי לירושלים. שם למדתי חומש, הלכה, רמב"ם, ואת פרשת השבוע. משהו ניצת בתוכי. האינטלקט שלי, שננזף פעמים כה רבות באשראם ונשלח לעמוד בפינה, יצא לחופשי, והתחיל לרוץ מרתון. אנחנו, הקהל, הוזמנו לשאול שאלות, לקרוא תיגר, לדרוש הוכחות, לבדוק בציציותיה של כל טענה. האינטלקט שלי הפך לבן ברית בחיפוש אחר האמת הרוחנית, ולא נדחק הצידה כאילו היה אלמנט חתרני.

יתר על כן, עם כל הכבוד שרחשתי לרוחניות המזרחית ולמדיטציה, לא אהבתי את הזלזול שהיה בה כלפי העולם הגשמי. נשמות תועות רבות הגיעו לאשראם שלנו, ומטאג'י קיבלה אותן באווירה המרפאת, המרוממת, של בתי האירוח ספוני העץ שלנו. אך העזרה שהוצעה היתה רוחנית, לא פיסית. מטרת כל אותן השתדלויות רוחניות היתה להגיע לעולמות העליונים, לא לשקוע בהוויתם הנמוכה של העולמות הגשמיים.

במהלך השבוע הראשון ללימודיי בירושלים, שמתי לב לכך, שכאשר אנשים יצאו מהשירותים, הם עמדו רגע אחד, בעיניים עצומות, ומלמלו משהו. כששאלתי מה הם עושים, נאמר לי שבדומה לברכה שנאמרת בזמן השתיה או האכילה, יש גם ברכה מיוחדת שנאמרת לאחר השימוש בשירותים, מתוך הכרה במקורם האלוקי של תפקודי הגוף.

הדבר היכה אותי בתדהמה מוחלטת.

ככל שלמדתי, כך חשתי יותר ויותר באופן חסר הפשרות שבו מגשרת היהדות על הפער שבין הרוחני לגשמי. הרוחניות ביהדות חשובה, ללא ספק, ממש כמו הרוחניות של דתות המזרח. אך הגשמיות אינה ננטשת. יתרה מזו, היא מתקבלת כאן בברכה, והופכת לחלק מהדרך הרוחנית.

הדוגמה החיה ביותר לכך היא השבת. בתורה מצווה אלוקים: "ששת ימים תעבוד". קרי: תקנו את העולם, לכלכו את הידיים. "וביום השביעי… לא תעשה כל מלאכה". קרי: הרפו מהעולם, עטפו את עצמכם ברוח.

עזרה לזולת היא חובה, ונחשבת יותר מהתעטפות בעולם הרוחני. התורה מתארת כיצד אלוקים בא אל אברהם, היהודי הראשון, כאשר עברו לפניו שלושה נוודים. בכדי לסייע לאורחיו, הפסיק אברהם את דו-השיח האלוקי שלו. והתלמוד מסיק מכך כי "גדול הקבלת אורחים, מהקבלת פני שכינה".

המקום בו מתמזגים האינטלקט והאינטואיציה

אהבתי את כל מה שלמדתי. חלקתי על כמה מהנושאים, בייחוד על מה שנראה לי כהתנגדותה העיקשת של היהדות לתפיסת שוויון אוניברסלית ולפמיניזם. אך התייחסותם המעמיקה של מוריי לנושא לא הותירה אף שאלה ללא מענה. כאן נוצר חיבור אמיץ בין גאונות אינטלקטואלית לעומק רוחני. דרך החיים של התורה התאימה לי כמו אותה שמלה ישנה ששכבה כאבן שאין לה הופכין בארון שלי במשך עשרות שנים, משום שחשבתי שהיא קטנה עליי, ומיושנת; רק כשניסיתי אותה גיליתי שהיא מתאימה לי בדיוק.

ובכל זאת, חופשתי מהאשראם עמדה להסתיים, וחיי הקודמים נקשו בדלת. בסופו של דבר, עם כל ההוכחות האינטלקטואליות שבעולם, עדיין לא הייתי נחושה דיי לקפוץ אל התהום, לעתיד הלא ידוע.

לילה אחד, אחרי חצות, הלכתי לכותל, הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהודים, ועשיתי שם מדיטציה. מה רוצה אלוקים שאעשה?

מה רוצה אלוקים שאעשה?

אנחנו מדברים על התורה כאילו ניתנה לעם היהודי כמו מתנה שצצה לפתע על השולחן בסלון. למעשה, התורה היא בגדר הצעה, והבחירה אם לקבל אותה או לא, היא חופשית. בתורה כתוב שהעם היהודי כולו, "כאיש אחד בלב אחד" ענה לאלוקים: "נעשה ונשמע". אבותינו התחייבו בלב שלם, ללא תנאים מוקדמים, ובלי שידעו למה הם מתחייבים, לציית לתכתיביה המרובים של התורה.

עבור כל יהודי ויהודי, סיני הוא רגע אמירת ההן לאלוקים: "כן, אני מקבל/ת את תנאיך", "כן, אני אחיה את חיי כפי שתרצה שאחיה אותם", ו"כן, אני מקבל/ת את התורה כמדריך, גם אם תערים עליי קשיים ותסב לי אי נוחות".

באותו לילה קיצי בכותל, עמדתי במעמד הר סיני. הגעתי לנקודה בה התמזגו השכל והרגש לאחד. עשיתי מדיטציה ובחרתי. "כן", אמרתי לאלוקים, "אני מקבלת את תורתך. אלך למקום שאליו תוביל אותי, ואשלם כל מחיר שיידרש".

אותו לילה ריחפתי לי במעלה המדרגות מהכותל, חזרה לחדרי שברובע היהודי. במקום לחוש את כובד עולן של מאות מצוות שלקיומן התחייבתי בזה הרגע, חשתי קלה כנוצה. לאחר 17 שנים, מצאתי סוף סוף את כתבי הקודש שלי.

9/8/2003

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 16 תגובות ב-16 דיונים

(16) שגית, 29/4/2010 20:37

איזו דרך מרשימה ונוגעת. הראית לי שעם אורך רוח ורצון אמיתי ופנימי הגעת חזרה אל השורשים . תודה . המאמר(סיפור חייך) נוטע כוח ותקווה.

(15) שעיה דליה, 28/4/2010 03:37

יהדות בגולה

לדעתי צריך להעמיק את החינוך היהודי בגולה, שלא תהיה בורות כמו שנגלתה במאמרה של שרה יוכבד ריגלר. בחורה אינטלקטואלית שכמו רבים מילדינו יצאה לרעות בדתות המזרח לפני שהכירה את מעינות היהדות.

(14) שרי, 1/6/2009 04:51

שרה את ניצוץ של שרה אמינו. תודה רבה כתוב בטוב טעם ומושך אנשים שאוהבים חשיבה ישירה והגיונית.

(13) rafior, 13/10/2006 15:33

nice

very nice food for thought

(12) יפעת, 13/4/2004 14:23

תודה

רבה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub