רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

כשהמוות דפק בחלוני

כ״ז בניסן ה׳תשע״ו כ״ז בניסן ה׳תשע״ו 05/05/2016 | מאת הרב אפרים שור

זה לא היה סרט דמיוני. זה היה אמיתי, ולמרבה ההלם זה קרה לי.

אי אפשר לתאר את הכאב במלים. בתי החולים משתמשים בסקאלה לא הוגנת, של מ-1 עד 10. הכאב שלי היה לפחות 11.

ביום שלישי רכבתי כרגיל על אופניי בסביבות ירושלים, ממהר כמו תמיד. בסופו של היום, הרגשתי כאב בגב התחתון, לא משהו מיוחד, לא בשביל טיפוס נמרץ כמוני, שוחה, נוסע באופני הרים ועושה יוגה בקביעות. התקלחתי והלכתי לישון.

Ehpraim and Esther Shore with their familyאפרים ואסתר שור עם בני משפחתם

התעוררתי ביום חמישי והרגשתי גרוע. יצאתי מהמיטה, וצעקתי כשעווית כאב חזקה עברה לי בגב התחתון. קרסתי על המיטה, רואה כוכבים. זאת הייתה הרגשה דומה לשריר תפוס ברגל - אבל הרבה יותר כואב, ולרוחב כל גבי התחתון. הכאב לא הרפה. למעשה, גלי הכאב הלכו והחמירו. לא העליתי בדעתי שיכולים להיות כאבים כאלה.

כל תנועה הכי קטנה כאילו העצימה את הפגיונות הננעצים בגופי. אשתי בדיוק לא היתה בבית, כך שהתאמצתי בכל כוחי להתרכז ולהזמין אמבולנס.

מתוך השעות הבאות אני זוכר רק רגעים מעטים. אמנם לא איבדתי את ההכרה, אך הכאב היה כל כך מציף שלא נשאר לי בתודעה שום מקום לדבר אחר. המלים היחידות שהצלחתי לפלוט בין אנקות הכאב היו "לא יכול!" ו"חייב משכך כאבים מיד!" תודה לאל שהילדים לא היו בבית לראות את זה. אשתי מיהרה להגיע הביתה ולרוע מזלה זה לא נחסך ממנה.

אחרי כמה ימים שעברו עלי בתוך ים של כאב חסר רחמים, כל מה שרציתי היה קצת הקלה

השבוע הבא עבר עלי ברמות שונות של ייסורים. כאב הגב הוקל רק מעט בעזרת מורפין ומשככי כאבים אחרים ותוך יום כל גופי החל לקרוס. היו מים בריאות, טחול וכליות מוגדלים, חום, פי היה כל כך יבש שלא יכולתי לבלוע. צינורות של אינפוזיה, קטדר וחמצן פלשו לגופי.

כעת הבנתי באופן אישי כיצד עובדים עינויים. הגוף השברירי שלנו פשוט אינו ערוך לרמות כאלה של כאב. הייתי מוכן לעשות הכל כדי להימלט ממנו. אחרי כמה ימים, שעברו עלי תוך ים של כאב חסר רחמים, כל מה שרציתי היה קצת הקלה, לא משנה איך.

Ephraim on the rooftop of Aish HaTorahאפרים על גג אש התורה

הרופאים חיפשו הסבר. החשדות הרגילים נפסלו במהירות. אחרי ששה ימים, הרופאים הושיבו אותי עם בני משפחתי והציעו בזהירות את מסקנותיהם. "נראה לנו שיש לך מיאלומה נפוצה, סרטן של הדם." הם הזהירו אותנו לא לברר על זה בגוגל. אחי והורי טסו ארצה. אשתי עזבה הכל והפכה להיות האחות הפרטית שלי במשרה מלאה.

הועברתי למחלקת הסרטן, שם קיבלתי סוף סוף את כמויות משככי הכאבים המאסיביות להן הייתי זקוק על מנת לסבול את הכאב. סוף סוף יכולתי לחשוב על משהו חוץ מהכאבים, והגיע הזמן להשלים עם המצב החדש שנוצר בחיי.

הייתי בהלם. לא חשבתי שאני טיפוס של סרטן, אם יש דבר כזה. אני בכושר, אוכל בריא, וכאדם שלא נח לרגע, מעולם לא העליתי בדעתי שהסרטן יוכל להשיג אותי. לא יאמן, כמה שטעיתי. שבועיים קודם לכן השתתפתי בהלוויה של חבר שנפטר מסרטן, שלושה שבועות אחרי שהמחלה התגלתה אצלו, והמחשבה הזאת מלאה את לבי.

אולם ההפחתה בכאב הייתה כל כך מנחמת, עד שלא יכולתי שלא לחוש מידה מסוימת של הקלה. עדיין כבול למיטתי, סחוט לגמרי משבוע של כאבים עזים שהמשיכו לבקר אותי בעוויתות חוזרות. היה לי הרבה זמן לחשוב, לבחון היטב את חיי ואת מחזה חיי העתידיים: טיפולים, בתי החולים והחיים שזרימתם נקטעת.

ממיטת בית החולים התבוננתי בחיי... ובמותי האפשרי, ממבט חדש וזר. חלק מתוכי (החלק מוכה התשישות) רצה לשקוע בנוחיות שבהותרת הכאב והקשיים של החיים מאחורי.

אולם התחושה השלטת הייתה שאני מחובר ליופיים של החיים. הסתכלתי מבעד לחלון, ושלחתי מבטים אל יפי ההרים והעצים. רציתי לצייר (ואני לא יודע לצייר). זה נשמע קיטשי, אבל עבורי זה היה משמעותי. פתאום חשתי את ההוד הפנימי והמשמעות של כל הסובב אותי. ולא רציתי למות.

הרגשתי שאני חייב למצוא משמעות במחלה שלי ולהבין כיצד היא אמורה לשנות את חיי

יחד עם זה, ידעתי שאלוקים שולח לי מסר חזק מאוד, אלים בכנותו. חשבון נפש הוא דבר קשה, אולם נדרשתי לעצור ולעשות זאת. הרגשתי שאני חייב למצוא משמעות במחלה שלי ולהבין כיצד היא אמורה לשנות את חיי. המלה הראשונה שעלתה לי בראש כשבחנתי את חיי, הייתה "היסטריה". כטיפוס אמביציוזי ושאפתן בעבודה, נשוי פלוס תשעה ילדים, החיים שלי הם מערבולת בלתי פוסקת של ריצה ממשימה אחת לאחרת. בתוך כל הריצה הזאת, נראה שפספסתי את העיקר. החיים לא אמורים להיות רק 'תעשה את הכל, כדי שהכל ייעשה', ריצה מטורפת אל קו הסיום.

הבטחתי לעצמי שאם תינתן לי הזדמנות שניה לשוב אל חיי, לא ארשה לעצמי לשכוח את המטרות האמיתיות – להיות מודע לאל בחיי בכל יום, לתת לאשתי ולילדיי את מלוא תשומת הלב והאהבה, להעריך את הצוות הנפלא שאיתו אני עובד ולזכור איזו זכות נפלאה יש לי לתרום בחיי למען עם ישראל – ולא ללכת לאיבוד בסבך האמצעים שמובילים למטרות האלה.

חלום בלהות 

חלקתי את חדרי במחלקה הנוירוכירורגית עם שמונהאנשים נוספים – פצועי ראש, פגועי מוח, אנשים שעברו שטף דם מוחי. כולם התחננו לתשומת לב. זה היה מחזה מהעולם השלישי: מחסור בצוות, כל אחד כלוא בחמשה מטרים מרובעים מכוסי וילון, מוטרדים מאורחי אחרים, שותפים לשני חדרי שירותים מלוכלכים לאלה שהתמזל מזלם והם עוד מסוגלים להגיע לשם בעצמם.

הדבר היחיד שהיה משותף לכולנו היה שנלחמנו כולנו על קיומנו, לצאת מבעד הרים של כאב כדי לחזור למקום ממנו נותקנו.

למה? שאלתי את עצמי. למה כולנו נלחמים בכזאת נואשות על החיים, עם כזאת הקרבה ואפילו אימה? בשביל לחזור הביתה, לחזור לעבודה ולהשליך את עצמנו שוב למרוץ העכברושים? לא. כולנו ידענו באופן אינסטינקטיבי שאנו נלחמים כי החיים יקרים, יפהפיים, מקסימים... אפילו אם 99% מהזמן אנו מתעלמים מכך.

הרב נח וינברג זצ"ל, היה שואל אנשים אם הם מוכנים לוותר על אחד מהילדים שלהם תמורת 100 מיליון דולר ("מה 'כפת לך, יישארו לך עוד שניים! אולי את זה שכל הזמן מתבכיין?"). מובן שאף אחד לא נענה להצעה.

"אבל תחשוב על כל הדברים שתוכל לקנות במאה מיליון דולר? יאכטות, חופשות, בתים בפריז, ניו יורק, פאלם ביץ'! כל ארוחות הגורמה שאפשר להעלות על הדעת!" זאת אומרת, הוא היה מציין, שכל אחד מהילדים שלכם שווה יותר ממאה מיליון דולר. "אז למה לא נמצאים איתם יותר? למה אנו לא נהנים מהם יותר?"

האשם אינו תלוי בחיים ובאינספור המטלות התלויות בהם. הבעיה נמצאת בנו ובדרך בה אנו בוחרים לחוות את חיי ה"שגרה" (הנפלאים והמהממים). בחוסר הנכונות שלנו לנשום עמוק, לשלוף את הפריסקופ ממעמקי ההיסטריה הזאת, ולזכור כל הזמן את המשמעות וההנאה הטמונים במציאות כולה. הרבה יותר קל להסתבך בעיסוקים של החיים, מאשר לעשות מאמץ מתמשך ולבחור להתרכז באהבה ובחוויה האמתית, ולאמץ את החיים אל ליבנו. כל אדם חולה שנאבק על חייו מוכיח כמה שזה נכון. אף אחד לא היה שורד מאבק איתנים כזה, אם הוא לא היה מודע עמוקות לערך האינסופי של החיים עצמם.

חזרה לחיים

אחרי שבוע במחלקת הסרטן, הרופאים נכנסו לחדרי והודיעו לי ולאשתי שהדיאגנוזה הייתה מוטעית. אין לי מיאלומה! כפי הנראה אני סובל מאוסטאומיאליטיס, דלקת בעצמות השדרה שניתנת לטיפול בעזרת כמויות אדירות של אנטיביוטיקה לאורך זמן.

במבט לאחור, אני מרגיש שאלוקים נתן לי את אחת המתנות הנפלאות ביותר שניתן להעלות על הדעת

אי אפשר לתאר את גל ההקלה ששטף אותי. קיבלתי את חיי במתנה! וזה לא סרט בדיוני, אלה הם החיים שלי.

במבט לאחור על ההתנסות הזאת, כשאני עדיין נוטל מנות קטנות של מורפין, אני מרגיש שאלוקים נתן לי את אחת המתנות הנפלאות ביותר שניתן להעלות על הדעת. גזר דין המוות בוטל וחיי חזרו אלי. ניצלתי! התחלה חדשה. כל המעלות של מחלה סופנית, בלי הצורך לעבור אותה באמת.

כשאתה מאושפז כמה שבועות בגלל סרטן או במחלקה נוירוכירורגית, רוב הסיכויים שתצא משם בנאדם אחר. זהו מסע ששווה הרבה יותר מחופשה בטהיטי.

יש לי החלטות רבות, ואולי הן לא מציאותיות ונאיביות. השבועות הנוראים האלה בבית החולים לימדו אותי הרבה על עצמי. מה שאני אוהב ומה שפחות. מעתה ואילך אעצור לטעום את היופי שבכל יום, את החיים המשעממים, הפשוטים והלא דרמתיים (בבקשה אלוקים, בלי דרמות נוספות!). אני אמשיך להיות אסיר תודה כל כך לאשתי (שהתמסרה מעל ומעבר למען החלמתי), אני אהיה יותר סבלני עם הילדים ואשהה איתם יותר ואהנה מהם באמת, אני אשקיע בתפילה, ואזכור שאני בעצם מדבר עם בורא העולם, ואני אבקש ממנו לעזור לי ליהנות מהיום שלי. אני אחייך לקופאי. וארקוד משמחה שזכיתי לעבודה משמעותית שתורמת ליהודים ולישראל.

אוקיי- אני עדיין בן אדם. כל זה כנראה לא יקרה מיד, אולם אני מקוה שמשהו מזה ישאר. לא רק מקוה – אני מתכנן בעזרת האל לעבוד על זה חזק. לעת עתה, אני שמח על הכאב ההולך ופוחת מדי יום, מתענג על היכולת לצחצח שיניים וללבוש מכנסיים בכוחות עצמי(!) ונהנה מהמאמץ לעצור את עצמי מלהעיר כשאשתי נוהגת לאט מידי ולחייך כשילדי רבים.

זוהי המלחמה על השפיות ואני שוב בזירה.

(הספור הזה קרה ופורסם לראשונה באנגלית בשנת 2013)

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן