לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ארבע אסטרטגיות רוחניות להתמודדות

ארבע אסטרטגיות רוחניות להתמודדות

ללמוד כיצד לעמוד מול האתגרים הקשים בחיים.

מאת

קיבלתי תגובות רבות על המאמר בו סיפרתי על מותו של בני בן ה-19 שסבל מהפרעה דו-קוטבית (מה שכונה בעבר מניה-דפרסיה). הורים רבים ובני משפחה אחרים שמתמודדים עם בעיות דומות, פנו אלי באופן אישי, וביקשו עצה כיצד למנוע מהילדים שלהם לצעוד בדרכו של דני. לבי כואב עמם, משום שאני חשה עד כמה הם נואשים וכואבים. הלוואי שהייתי יכולה לגלות להם את הסוד המושלם. אולם אילו הייתי יודעת אותו, אולי דני עדיין היה אתנו היום.

אינני יודעת כיצד לרפא מחלת נפש, או איך להקל את כאבה, גם לא איך לעודד מישהו להמשיך לחיות. אולם יש לי כמה תובנות מהדרך בה אני למדתי וצמחתי, חייתי ואפילו חייכתי, לאורך הניסיונות האלה. ובהן אני יכולה לשתף אחרים.

בתי אלישבע שכלה השנה תינוקת מתוך זוג תאומות. היא חיבקה אותי כשאני קברתי את הילד שלי במרחק שורות בודדות מהתינוקת שלה, ושתינו בכינו יחד על הבגרות שממנה לא ניהנה לעולם.

פעם, משעברו שמונה חודשים מאז שהתינוקת שלה נפטרה, ושבעה שבועות מאז שאחיה מת, שהיתי אתה לבד במטבח בביתנו ושאלתי: "איך את בפנים?"

"בסדר", היא אמרה, מאשרת את מה שחשבתי. "אבל את יודעת מה אני ממש לא אוהבת?" היא המשיכה. "אני לא סובלת שאנשים ניגשים אלי ואומרים, 'וואו, איזו שנה קשה הייתה לך'. אני יודעת שיש להם כוונות טובות, אבל פשוט בא לי להגיד להם: נכון, היו לי בהחלט כמה שבועות קשים, אבל השנה היתה טובה."

הרגשתי שאני גאה בה. שאלתי אותה איך היא הגיעה לתובנה הזאת. ועם ניצוץ חייכני בעיניה היא ענתה, "ככה גידלת אותי!"

אלישבע היא בתי הראשונה והקלה מכולם. בעזרתה אלוקים 'סידר' אותי. הוא נתן לי אותה ראשונה כדי שאני ארצה חבורת ילדים בדיוק כמוה. ואז, בחוכמתו, הוא נתן לי חבורת ילדים עם המון אתגרים. היא הייתה שם מההתחלה, ועקבה כיצד אני מתמודדת עם הכל.

ככל שהילדים גדלו, גדלו איתם גם האתגרים

לאחד היה ADHD והוא כל הזמן 'טס'. היה קשה לעקוב אחריו, הוא נע כל כך מהר. האחרת נעה כל כך לאט שכינינו אותה 'מולסה בינואר'. לכמה מהם היו ליקויי למידה: זה דיסלקטי, ואחר עם בעיית עיבוד שמיעתי, זה עם ירידה בשמיעה, וזה עם בעיות תחושה, זה עם בעיות של ניהול כעסים, וזה עם הפרעת תפקוד ניהולי. בעלי התבדח שהמשפחה שלנו היא כמו קובץ עיתונים – יש לנו כל כך הרבה מהדורות.

ככל שהילדים גדלו, גדלו איתם גם האתגרים. קראתי ולמדתי (ואכלתי שוקולד) והתייעצתי עם מורים - וגדלתי יחד איתם. ככל שהתמודדתי עם יותר אתגרים, כך נזקקתי יותר לרוחניות. התורה שלנו יעילה יותר משוקולד, ולמעשה מאירה דרכים שיגדילו את יכולת ההכלה שלנו. אם האתגרים אינם עומדים להיעלם, האופציות שקיימות הן להכנע להם או להענות להם, ולהתמודד. ואני החלטתי לקום ולהתייצב מול האתגרים.

למסגר מחדש את הניסיונות

הדבר הראשון שהייתי צריכה ללמוד הוא כיצד 'למסגר מחדש' את החיים. זה דרש ממני עבודה של עשור - הקשבה למאות קלטות וקריאה של עשרות ספרים, ותפילה שכל זה יחלחל לתוכי - אולם בסופו של דבר מצאתי את ההגדרה האישית שלי ל"ניסיון" (או "מבחן"): הניסיון הוא סדנה בעיצוב אישי מאלוקים, שנוצרה באהבה במיוחד עבורי, כדי לקדם בצורה הטובה ביותר את צמיחתה והתפתחותה של נשמתי. כשהתחלתי לראות את הקשיים באופן הזה, יכולתי למצוא בהם גם את האור והאהבה, והאהבה הזאת נתנה לי את כוח לבטוח ולהמשיך להתקדם.

ניסיון הוא סדנה בעיצוב אישי מאלוקים, שנוצרה באהבה במיוחד עבורי, כדי לקדם בצורה הטובה ביותר את צמיחתה והתפתחותה של נשמתי

חברה שלי שאלה אותי, "למה להתאמץ כל כך, אם בכל פעם שאת עוברת מבחן אחד, אלוקים נותן לך אחר - יותר קשה!" לשתינו היו בנים שסבלו ממחלת נפש. היא אמרה לי שהיא מרגישה כאילו היא כל הזמן מנסה לתפוס את האוטובוס... כל הזמן רצה אחריו בתוך האבק והעשן של האגזוז. כל הזמן רצה, אבל אף פעם לא מצליחה להגיע אליו ולהתיישב.

אני רואה את זה שונה. אם ילד רוצה להיות רופא, הוא קודם כל צריך ללמוד מדעים בתיכון ולהיבחן על החומר. לקראת סיום הלימודים, אפילו אם הוא הכי טוב מכל הכיתה, הוא בכל זאת חייב לעבור מבחני בגרות, ואחר כך פסיכומטרי, ומבחני קבלה ורק אז להתחיל ללמוד רפואה. עד לקבלת התואר הנכסף, הוא יאלץ לעבור עוד המון מבחנים.

סיומו של כל מבחן מוביל באמת למסלול לימודים יותר קשה ולמבחנים יותר קשים, אולם כל אלה מכשירים אותו שלב אחרי שלב, ועוזרים לו לצמוח ולשפר יכולותיו, עד לשלב בו הוא יהיה בשל לממש את חלום חייו. מטרתו של המבחן אינה להפוך אותך לרופא, אלא להפוך אותך לאדם שראוי להיות רופא.

ככה זה גם עם הנשמות שלנו. אנחנו כאן כדי להשתמש בעולם הזה, ובנסיבות שבו, ככלים לצמוח ולטפח את האני הפנימי האמיתי שלנו. אנחנו מתברכים בהזדמנות להתקדם מרמה לרמה, ממבחן למבחן. כך נראה שאנו איננו מסוגלים "לתפוס את האוטובוס", כי תמיד יש עוד משהו שאנחנו צריכים להשלים. אבל אני לא מרגישה שאני רצה באבק ובעשן.

האם קרה פעם שפתחתם מתנה ומצאתם בפנים עוד מתנה ארוזה? וכשקרעתם את נייר העטיפה מהקופסה גיליתם שיש עוד עטיפה בפנים ועוד אחת? כל אחת קטנה מקודמתה, אולם כולנו יודעים שדברים טובים מגיעים באריזות קטנות...

ואני מעדיפה שיהיה לי קשר נוצץ מאשר אבן נוצצת. כשאני לומדת איזו תובנה וצומחת תוך כדי כך, אני מרגישה שזאת מתנה נפלאה. אולם בכל פעם שאני קורעת את נייר העטיפה ומעמיקה עוד יותר, אני מוצאת בפנים מתנה יותר גדולה, וכשאני פותחת אותה, המתנה בפנים עוד יותר גדולה. בשבילי, זהו מסע גילוי אינסופי, לפעמים בַּכתוב, לפעמים בתוכי, לפעמים במערכות יחסים, לפעמים בהרגשתי, לפעמים במה שאני יכולה להשיג, לפעמים במה שאיני יכולה להשיג. אני אוהבת לא לדעת אף פעם מה מחכה לי מאחורי הסיבוב, אך לדעת בוודאות שיש שם משהו טוב, ושאם אני אתאמץ להגיע אליו, ואמתח את עצמי באמת, אני אוכל לקבל אותו.

לפעמים הסדנאות קשות באמת. כמו לראות תינוק מכחיל ולרוץ איתו לבית החולים, או להתמודד עם ילד מרדני, או עם קרובים ביקורתיים במיוחד, או שבית הספר מגיע לקצה גבול הסבלנות או היכולת ביחס לאחד מהילדים שלכם, או לאבד חבר, או לאבד משרה. ולפעמים הם אפילו יותר קשים.

מדיטציה יהודית

אחת מאסטרטגיות ההתמודדות שלי כיום היא מדיטציה יהודית. יש לי כמה פסוקים שבהם אני משתמשת כדי למקד את כוחותיי ולעצב את ההתנסות. לפעמים אני שרה אותם, ממציאה מנגינה. לפעמים אני ממלמלת אותם שוב ושוב. לפעמים אני מציירת כל אות בעיני רוחי. לפעמים אני מצליחה לדחוק אותם רק פעם אחת לתוך הרגע המנסה. בזמנים מפחידים, אני אומרת את השורה האחרונה של אדון עולם – "ה' לי, ולא אירא". לזמנים מבלבלים, בפרט במצבים בהם נראה לי שהדברים "היו צריכים" להיות אחרת, אני אומרת "אין עוד מלבדו". כשאני רוצה לרומם את מצב הרוח שלי, אני אומרת שורה מהלל, "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו". כשאני מלאה בהכרת תודה, אני אומרת "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". חשוב למצוא פסוקים שמתאימים לכם באופן אישי. אני בחרתי בפסוקים האלה רק אחרי שחיפשתי קצת כדי למצוא משהו שבאמת מוצא חן בעיני.

אמון וקבלה

אסטרטגיה חשובה אחרת היא בניית אמון וקבלה. אני עובדת להרגיש באמת ש"המצב הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות". "מנסים אותי בנקודת הצמיחה שלי". "אני יכולה לעשות מה שצריך כדי לעבור את זה, כדי לצמוח מזה". הכלי שבו אני משתמשת בשביל זה הוא תפילה. אני מדברת המון עם אלוקים, במלים שבאות בכל פעם, בצורה ישירה, כמו שמדברים עם אבא אוהב.

ואני משתמשת בסידור. בברכות השחר, במלים "שעשה לי כל צרכי", אני מנסה לחשוב בשתי דרכים: להודות לאלוקים שהוא דואג לכל צרכיי (אם אין לי משהו סימן שאני לא צריכה אותו, בבקשה עזור לי להבין ולהשלים עם זה), וכן תודה אלוקים שיצרת את כל הצרכים האלה (כנראה אתה חושב שזה טוב עבורי. בבקשה עזור לי לחוש תודה על זה).

בניית אמון ותחושת ביטחון, היא תהליך ארוך טווח. כל מאמץ יוצר רובד נוסף, ואפילו אם דקיק במיוחד. אולם בסופו של דבר הם מצטרפים זה אל זה. אני מנסה להוסיף רבדים כשאני מברכת על האוכל. הברכה "שהכל נהיה בדברו" עוזרת לי לזכור שמה שקורה באותו רגע עוצב על ידי אלוקים, ואם הוא יצר את המצב הזה אז הוא חייב להיות טוב, אפילו אם הוא קשה. הברכה האחרונה "בורא נפשות רבות וחסרונן", מזכירה לי שאפילו הדברים שחסרים הם מתנות.

החללים שבנו אינם טעויות. הם הזדמנויות לקחת חלק בבריאה האלוקית, למלא את החסר שהוא השאיר לנו, ליצור את עצמנו בצלם בחירתנו

לפעמים אני משווה אנשים לגבינה שוויצרית. בגבינה שוויצרית יש חורים בכוונה, וכך גם בנו; החללים שבנו אינם טעויות. הם הזדמנויות לקחת חלק בבריאה האלוקית, למלא את החסר שהוא הותיר עבורנו, ליצור את עצמנו בצלם בחירתנו.

להרחיב את עצמנו

מיד אחרי היציאה ממצרים, אלוקים ציווה אותנו על קידוש החודש ואמר (על פי הרש"ר הירש) שההתחלה הזאת תהיה לנו תחילה להתחדשויות. (שמות יב:ב). רמה עמוקה יותר של משמעות אומרת לנו, "אל תישארו כמו שאתם. חדשו את עצמכם. זה בידכם, קחו יוזמה, הפכו למי שבחרתם להיות."

האסטרטגיה שבה אני משתמשת לשם צמיחה והתחדשות, נמצאת בפסוק שרבים מאתנו אומרים כל יום, "ה' שפתי תפתח פי יגיד תהלתך" (תהלים נא, טו). משמעות המלה 'שפתי' יכולה להיות המגבלות או הגבולות שלי (כמו שפת הים). אז אני חושבת: "אלוקים, זה כל הגודל שלי, ההישגים שלי מוגבלים, ואני לא מספיק גדולה להתמודד עם המשימה שמולי. אז בבקשה ה' שפתיי תפתח - פתח את הגבולות שלי והרשה לי לזרום למקומות שמעולם לא הגעתי אליהם קודם. אולם בבקשה, אל תניח לזרם לשטוף את הכל, בבקשה עזור לי לנתב אותו כך שפי יגיד תהילתך. בבקשה עזור לי לעבוד אותך ולעשות רצונך".

אפילו אם הרכבת פוגעת בעוצמה ומכאיבה באמת, אם רק נתפוס אותה, נוכל להגיע רחוק

עשרים השנים האחרונות היו מאוד מאתגרות ומועילות. הילדים גדלו, שלושה מהם נשואים ושניים בקולג'. ובאביב שעבר, כשסיום הלימודים של דני התקרב, אמרתי לבעלי שאני סוף סוף רואה אור בקצה המנהרה. הוא צחק וקנטר אותי שהאור הוא בעצם רכבת מתקרבת.

מי היה מאמין שדבריו יהיו כל כך נכונים? חשבתי עליהם כשרכבת המשא של מותו של דני התנגשה במשפחה שלי. אולם עם השנים למדתי: אפילו אם הרכבת פוגעת בעוצמה ומכאיבה באמת, אם תתפסו אותה ותעלו עליה, תוכלו להגיע רחוק.

יהי רצון שנזכה כולנו לתפוס את הרכבות, ולנסוע עליהן רחוק ועמוק אל תוך האני החדש שלנו.

9/11/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אחות אחת, 26/11/2015 07:28

משתתפת

אחותי שכתבת את המאמר המרגש הזה..... את אחותי מעצם היותינו בנות לאותו האבא . נראה לי פשוט שכתבת אותו עליי . גם לי יש ילדים עם נכויות שונות , ונראה לי שפשוט המסלול כל כך דומה (כולל השוקולד). כל הכבוד לך נגעת לליבי ועשית לי יום טוב יותר . תבורכי, ויהי רצון שנזכה להוציא מהיהלומים הללו את האור הזוהר ביותר

(1) אנונימי, 16/11/2015 09:54

מדהימה

תודה רבה. אין כמו תובנות שהתגבשו בכאב. לימדת אותי הרבה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub