לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




היד שבורה, אבל בלב פתוח

היד שבורה, אבל בלב פתוח

קשה לבקש עזרה.

מאת

זה היה מיותר לשבור ככה את היד. סתם, ממש סתם. לא קפצתי בנג'י ולא רצתי במהירות בתוך סופת שלג צפונית. סתם הלכתי עם בעלי בחורשה.

החלקתי כשניסיתי לעקוף קבוצת סלעים, ובהתחלה חשבתי שרק עיקמתי קצת את האצבע ביד. נעמדתי במהירות, והחלטתי להתעלם מהכאב. השיטה הזאת פעלה במשך שאר זמן הטיול, ונמשכה אפילו כל שעות אחר הצהרים. הרעיון ש"אם אני אתעלם מזה, זה בסוף יעלם", פעל עד ללילה. בלילה השתתקו להם כל רעשי הרקע, אבל הכאב נותר.

לא הייתי מוכנה להודעתה של טכנאית הרנטגן למחרת בבוקר: "נראה שיש לך שבר ביד".

בהיתי בידי בתדהמה. זאת הייתה אמורה להיות רק אצבע שבורה. לא יכולתי להרשות לעצמי לשבור את היד. איך אני אתפקד? וכשהאורתופד דיבר איתי על גבס ועל ניתוח שיחבר את העצם למקומה, לא הבנתי עד כמה החיים שלי יוגבלו בהמשך.

אנשים עוברים דברים הרבה יותר גרועים מזה, אמרתי לעצמי כשישבתי ליד שולחן העבודה שלי אחר הצהריים. וזה נכון. אולם מחשבותיי המשיכו לחזור לשיחה במשרד הרופא, כששאלתי אותו אם אני יכולה להמשיך להתאמן לקראת החצי המרתון של ניו יורק. אולי הוא יכול לתת לי גבס עמיד מים וקל? אולי משהו שעשוי מבד נושם?

נלחמתי בעקשנות נגד ההחלמה. לא רציתי לנוח. לא רציתי לבקש עזרה מאף אחד

הוא בהה בי בלי מלים, ואז ניפץ את בועת הדמיונות שלי. "את צריכה לשבת עם יד מורמת במשך לפחות ששה שבועות. ואז תוכלי לרוץ."

ששה שבועות? אני לא יכולה לשבת ששה שבועות! יש לי חמישה ילדים, סדר יום עמוס, ובית שלם לנהל. ובנוסף לכל זה, כשנרשמתי לחצי המרתון לפני מספר חודשים, אמרתי לעצמי שאני ארוץ ולא משנה מה. אפילו אם אני אצטרך לזחול אל קו הסיום.

במשך הימים הבאים, נלחמתי בעקשנות נגד ההחלמה. לא רציתי לשבת. לא רציתי לנוח. לא רציתי לבקש עזרה מאף אחד. רציתי לרוץ. רציתי לקחת את בן השלוש שלי מהגן ולצאת איתו לגינת השעשועים. רציתי לבשל ארוחות ולכתוב מאמרים ולתקן בעיות של אחרים.

אבל לא יכולתי אפילו לפתוח ארטיק עם יד אחת. לא יכולתי לחתוך ירקות. לא יכולתי לסגור את חגורת הבטיחות על מושב הרכב של בני. ניסיתי להעמיד פנים שהכל אותו הדבר, רק עם שבר ביד. אבל זה לא.

יום לפני הניתוח ביד, ישבתי בתחתית גרם המדרגות וניסיתי לקשור את נעלי ההתעמלות שלי ביד אחת. היה לי קשה מאוד. התחלתי לבכות בדמעות קטנות ושקטות, דמעות שמחיתי בכעס. לא רציתי את זה. זה לא היה חלק מהתוכנית שלי.

התחלתי להאשים את עצמי. למה יצאתי לטייל ככה? למה ניסיתי לעקוף את הסלעים האלה? מה חשבתי לעצמי?

ואז התחלתי להאשים את בעלי. זה לא הוא ששכנע אותי לטייל באותו יום? הכל באשמתו.

ואז העברתי את ההאשמות לרופא. מה, הוא לא יכול לעשות את הטיפול הזה קודם? הוא לא היה יכול לתת לי גבס חזק ומגן במיוחד שיאפשר לי להתעלם מהשבר עד שהוא יתרפא?

בסוף הצלחתי לקשור את השרוכים שלי, והורדתי את ראשי אל בין רגלי. תשושה, אחזתי בידי השבורה והדואבת, והאשמתי את אלוקים. למה אתה עושה לי את זה? היד שלי לא הייתה אמורה להישבר מנפילה קטנה כזאת בחורשה. למה לא תפסת אותי? אתה יודע שאני לא מסוגלת לחיות בצורה כזאת. למה הכנסת בי כזאת אש, אם אחר כך אתה חוסם אותי?

ישבתי מתבוננת בנעליי ובידי חסרת התועלת שלצדי. הוא בקש ממני להתאמן בצורה אחרת. להתגבר על ההתנגדות החזקה ביותר: אני.

כשאילצתי את עצמי לבקש עזרה, חשבתי על מיליוני המוגבלים שחיים בעולם. ככה נראים החיים שלהם כל יום? לא הייתי מסוגלת להאמין שמעולם לא הערכתי בכלל את היד שלי, אף פעם לא התפעלתי מהדרך בה היא מושטת ותופסת ונאחזת בחיים.

רק אז בחנתי סוף סוף את עצמי, וגיליתי את המחסומים שבתוכי. ראיתי את חוסר הסבלנות ואת הצורך העז להיות בשליטה ולתכנן את הימים, החודשים, השנים שלי. ראיתי את רשימת ה'חייבת לעשות' הארוכה שלי, והבנתי שהשארתי רק מעט מקום לקבלה, להתחברות להתעלות.

יש בחיים כל כך הרבה דברים יותר גדולים ממני

התחלתי לאמן את הקול הפנימי שלי, שעדיין דרש תשומת לב בקולניות: "תעשי את זה בעצמך. זאת בסך הכל יד שבורה. את יכולה לפתוח את החבילה הזאת עם השיניים. מה הבעיה?" למדתי להתעלם אט אט מהקול הזה, לפנות אל בן השבע שלי ולבקש ממנו לפתוח את צנצנת הקפה, ולראות את העונג בעיניו כשהוא עוזר לי. למדתי לתת לפעוט שלי הזדמנות להתלבש לבד. לתת למתבגרת שלי לבשל ארוחת ערב ראשונה. לתת לבעלי הזדמנות לקחת פיקוד. למדתי שוב ושוב, לצפות מהצד.

הבנתי שיש בחיים כל כך הרבה דברים יותר גדולים ממני. אני מוצאת דרך לזחול אל קו הסיום של לבי, לפרוץ את המכשול האחרון, וללחוש, תודה שתמכת בידי השבורה.

16/8/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) דפנה, 17/8/2015 10:38

מקסים! מעורר השראה - למעשה מעורר באופן כללי...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub