הקן שלי היה קטן, לבעלי ולי היה רק בן אחד, מיכאל. אבל בגיל 14, הבן שלי שינה סטטוס, ולצערי הרב הוא הפך מדייר ל'מבקר'.

אבא שלו ואני סבלנו מבעיות זוגיות עוד לפני שמיכאל נולד, ובואו של מיכאל לא הקל על הסכסוך. אחרי שנפגשנו עם ששה יועצי נישואין שונים, הבנתי שבלתי אפשרי לתקן את הנישואים. כבר חששתי פחות מהשפעתם של הגירושין על בני, מאשר מהשפעתו של חוסר הקשר המוחשי בין הוריו. ידעתי שהגיע הזמן להיפרד.

אולם כאשר נפרדנו באופן רשמי, מיכאל נהיה בר מצוה. גם אביו וגם אני רצינו משמורת יחידה. לא חשבנו שזה נכון לחלוק, ושנינו רצינו שמיכאל יהיה שותף להחלטה עם מי הוא רוצה לחיות. לאחר מספר שיחות, מיכאל אמר שהוא רוצה לגור עם שני ההורים, ומעוניין להיות שבוע בכל בית.

הבית הבא שלי היה דירת שני חדרים, כשני קילומטרים מביתו החדש של בעלי לשעבר.

הזיכרונות מתקופת ההסתגלות הראשונה עדיין חדים, ורובם פחות ממשמחים. הבן שלי, במיוחד בתחילת מצב החיים החדש שלנו, היה יותר מכונס בעצמו. לא הצלחתי יותר לעניין אותו במשחק כדור משותף או ביציאה לשחות. הוא התבייש להזמין את החברים שלו לדירתי הצנועה, ושנא שצריכים להסיע אותו בכל פעם שהוא יצא לבתיהם. גם הציונים שלו ירדו באופן משמעותי.

"קחי אותי הביתה, אני לא רוצה להיות פה יותר"

מיכאל הבהיר לי בקול ברור כמה הוא מאוכזב כבר מההתחלה. "עוד שבוע משעמם", הוא היה מפטיר מידי פעם – בקול שקט אבל מספיק כדי שאני אשמע – בעודו עולה במדרגות. הייתי מוכנה להודות שהמעבר לא היה קל – לאף אחד מאיתנו. אולם התסריט הגרוע ביותר – שהבן שלי לא יהיה איתי – היה דבר שלא ניתן להעלות על הדעת. גישתו של מיכאל עוד תשתנה, אמרתי לעצמי, בקול הכי משלה שהצלחתי להפיק.

אולם הדבר היחיד שהזמן הביא אתו היה יום הדין. כמה חודשים אחר כך, במהלך אחד השבועות אצלי, חיברתי בחשש את צמד המלים "שיעורי בית" ו"עכשיו", בתדירות יותר מידי גבוהה לטעמו של בני. "קחי אותי הביתה", הוא דרש. "אני לא רוצה להיות פה יותר".

הרגשתי איך הלב שלי דופק, כשאמרתי את המשפט הכי מגוחך שעלה בלבי: "אם תעזוב זה לא יפתור שום דבר, אנחנו צריכים לטפל בזה." תגובתו של מיכאל הייתה להניח את התרמיל המלא שלו ולהתקשר אל אביו שיבוא לקחת אותו.

הפעם הבאה בה ראיתי את מיכאל הייתה כמה שבועות אחר כך, שוב בביתי, בחברת אביו ואמו החורגת לעתיד, כדי לדון בהסדר חדש שיהיה יותר לטעמו של בני. הפעם – כשעודדתי את בני לדבר – לא רק הקשבתי, אלא גם שמעתי אותו. הבן שלי לא היה מרוצה מהסדר המגורים הקיים. הוא לא אהב את "המקום של אמא". הוא לא רצה יותר לעבור בין הבית שלי לבית של גרושי. הוא רצה "לגור בבית".

דבריו של מיכאל פצעו את לבי. מחשבותי תעו אל הסיפור המקראי על משפט שלמה. שתי נשים שטענו כל אחת שאותו תינוק שייך לה, ביקשו מהמלך שלמה לפסוק בעניינן. המלך שלמה ידע שדאגתה הראשונית של האם היא טובתו של בנה. בניסיון לגלות מי האם האמתית, הוא הציע לחתוך את הילד לשתיים. בשלב זה, האם האמתית ביקשה למסור את התינוק לידי האישה השנייה, והעיקר שהוא לא ימות. ובתגובתה הזאת, היא גילתה את זהותה האמתית.

המצב שלי היה הרבה פחות דרמטי. כשעמדתי מול המבחן האולטימטיבי, ראיתי – בבירור – את צרכיו של בני, והעמדתי אותם לפני רצוני האישי שהוא יהיה איתי, וליבי נשבר. אולם להפתעתי, הוא לא התרסק, אלא נפתח. ודרך הפתח הזה יכולתי לראות, בלי האשמות עצמיות, את הנזיד שמורכב מרגשות אימהיים וצורך אישי והתרחשויות בלתי רצויות ואפילו כוונות טובות. האהבה למיכאל באה לידי ביטוי בדברים כמו: לפתוח את החלון ולאפשר לבני לעזוב את הקן בלב שלם, ולעשות כל מה שביכולתי כדי ליצור מערכת יחסים שמחה ואוהבת בזמנים שאנחנו יחד. למרות שלא יכולתי לשנות את המצב, יכולתי לשנות את הדרך בה התנהגתי (למדתי בשיעורי היהדות שלי, שקשה אך אפשרי לשלוט ברגשות, ושהמעשים גורמים גם לשינוי הרגשות).

אם מה שטוב למיכאל זה לגור עם אביו ולראות אותי רק כל סופשבוע שני ולארוחת ערב פעמיים בשבוע, אז העסק סגור. מיכאל לא צריך להמשיך ולהיקרע לשניים.

בכל פעם שלקחתי את בני, בחרתי לשדר גישה חמה ושמחה בזמן בו היינו יחד. רק אחרי שהייתי מחזירה אותו לביתו הייתי מרשה לדמעות שלי לפרוץ.

עם הזמן, הקשר בינינו הפך ליותר פתוח, יותר כנה ומצב החיים שלו הכאיב לי פחות. כשהיינו אוכלים יחד, מיכאל היה משתף אותי בחלקים מחיי היומיום שלו שפספסתי. פעמים רבות היינו גם מתפלספים על מערכות יחסים בכלל.

בסופה של אחת מארוחות הערב האלה, מיכאל הניד את ראשו במחשבה. "אמא, נראה לי שאני יודע עכשיו מה המפתח להצלחה. זה דורש הרבה פעמים להציב את הצרכים של השני לפני הצרכים שלך."

כן יקירי, חשבתי לעצמי, כשחיבקתי אותו חזק. וזה גם סודה של האהבה.