רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

מסעה המיוחד של בוני כהן

כ״ו בשבט ה׳תשע״ה כ״ו בשבט ה׳תשע״ה 15/02/2015 | מאת שרה יוכבד ריגלר

מלחמתה של אישה אחת בהתבוללות.

כשבוני הייתה בת 42 היא חיה את חיי חלומותיה - בעלה אלן היה מנכ"ל של חברה מצליחה, הם חיו בבית גדול בדרום קליפורניה, נסעו ברולס-רויס ופורשה, וטסו - במחלקה ראשונה - לכל העולם. הם טיפסו על החומה הסינית, אולם לא ידעו כלום על חומות ירושלים.

בני הזוג היו חברים בשני מוסדות יהודיים: הטמפל הרפורמי המקומי, שבטקסים שלו בוני הייתה משתתפת פעם בשנה; ובקאונטרי קלאב היהודי המקומי, שבמשטחי הגולף שלו היא שיחקה באדיקות ארבעה ימים בשבוע.

בוני ובעלה בעבר

לבני הזוג כהן יש בן ובת, שניהם למדו בקולג'ים טובים. למעשה, הסיבה היחידה שהם הצטרפו לטמפל הרפורמי הייתה כדי שהבן שלהם יוכל לחגוג בר מצוה. הם שלחו גם את הבת שלהם, שרי, ל"סנדיי סקול", שזה סוג של העשרה ישראלית בימי ראשון, אך שרי קראה לזה "בית כלא", ועזבה אותו אחרי שנתיים.

בתה חזרה הביתה מהקולג' ובישרה על הצטרפותה ליהודים למען יש"ו

ואז באחד מימי הסתיו בשנת 1989, כשבוני נוסעת מעדנות על אוטוסטרדת חיי חלומותיה, קרה לה פתאום פנצ'ר. בתה שרי חזרה הביתה מהקולג' ובישרה על הצטרפותה ליהודים למען יש"ו.

"אבל אנחנו יהודים", בוני מלמלה.

"אנחנו יהודים", שרי ירתה חזרה, "אבל אנחנו לא שומרים כשרות ולא שומרים שבת, ואף אחד במשפחה שלנו לא עושה את זה, וגם אף אחד מהחברים שלנו. בלתי אפשרי לשמור היום את התורה. בגלל זה בא יש"ו. בגלל שבלתי אפשרי לשמור את התורה."

בוני וחברותיה לגולף

בוני ואלן לא ידעו מה לומר. להם עצמם לא היה שום מושג ביהדות, אבל הם היו משוכנעים שהרבי של הטמפל יוכל לחשוף בפני שרי את טעותה התיאולוגית. הם גררו אותה אל הרבי, שהם בקושי הכירו. אולם שרי התכוננה מראש והגיעה חמושה בחוברת "365 נבואות שמוכיחות שיש"ו היה המשיח". ניסיונותיו של מנהיג הקהילה לענות לה, נראו כמו מאמץ להילחם בטנק בעזרת אקדח מים. "שרי" הוא אמר בנעימות, "אני לא מתכוון להתווכח אתך על המקורות. את נערה מקסימה. יש לך משפחה מקסימה. והדבר הכי חשוב זאת המשפחה."

עוד כמה קלישאות והפגישה הסתיימה.

כשהם יצאו, הרבי לחש לאלן: "אל תדאג. זאת רק תקופה. זה יעבור."

אבל זה לא. ששה חודשים אחר כך, שרי התארסה לבחור נוצרי.

הסוד שאף אחד לא סיפר לנו

חברתה הטובה ביותר של שרי השתתפה בצערם של בני הזוג. "זאת כת מיסיונרית", היא הסכימה. "אבל אני מכירה רב שהצליח להוציא משם את הבן דוד שלי."

"הדרך היחידה בה תוכלו להגיע לבת שלכם היא ללמוד יהדות בעצמכם"

אלן הנואש התקשר לרב. והוא אמר לו ש"הדרך היחידה בה תוכלו להגיע לבת שלכם היא ללמוד יהדות בעצמכם, כך שתוכלו לענות לשאלות שלה. אני אזמין את הבת שלכם אליי לשבת אבל גם אם היא תחליט לא להגיע, אני מבקש ששניכם תבואו."

אלן אמר בעקשנות לבוני, "אם שרי לא תסכים ללכת, אל תקבלי את ההזמנה, בגלל שאני לא הולך לבית של אף אחד לשבת, ובמיוחד לא לרב אורתודוכסי."

ביום חמישי בלילה, הם לקחו את שרי לפגוש את הרב. הם ישבו סביב שולחן האוכל שלו, והוא הזמין אותה לבוא אליהם לסעודה בשבת. "ממש לא מעוניינת", הייתה תשובתה הלקונית. ואז האב פנה אל ההורים, "בוני, אני מאוד אשמח אם את ואלן תבואו."

ובוני ענתה, "בשמחה". אלן בעט בה מתחת לשולחן, אבל כבר היה מאוחר מידי.

וככה מתארת בוני את השבת הראשונה הזאת: "היה להם בית קטן מאוד, ששה ילדים בשני חדרים. אבל בכל מה שהיה להם הם רצו לשתף אחרים. הם הזמינו אותנו אפילו לישון שם. ראיתי בעל שמתייחס לאשתו כמו נסיכה, וראיתי אישה שמגלה לבעלה כזה כבוד. הם שרו ואמרו דברי תורה, וכל מה שהם אמרו נשמע הגיוני."

בני הזוג נשארו שם עד אחת לפנות בוקר. ולבסוף הרב שאל אותם, "נהניתם?"

אלן ענה בהתלהבות, "היה מקסים".

"אז תבואו שוב בשבוע הבא."

"בסדר", אלן הסכים.

הם יצאו מהבית ובוני אמרה לבעלה, "אלה האנשים הכי עשירים שפגשתי בחיים שלי, ואני רוצה את מה שיש להם. אם זאת היהדות, למה הם שומרים עליה בכזאת סודיות? למה אף אחד לא סיפר לי עליה קודם?"

דירת המרתף

ששה חודשים אחר כך בוני ואלן נסעו בפעם הראשונה לישראל, ולמדו תורה עם כמה רבנים מישיבת אש התורה. אחר צהריים אחד, מישהי לקחה את בוני לפגוש את הרבנית דינה ויינברג, רעייתו של הרב נח ויינברג (זצ"ל) מייסד אש התורה. הרבנית ויינברג מנהלת את איה"ת, הסמינר לבנות של אש התורה, שמיועד לנשים צעירות בעלות רקע יהודי מועט.

בוני נכנסה לדירת שלושה חדרים קטנה ועלובה בקומת מרתף, בשכונת קרית צאנז שבירושלים, ושאלה את עצמה בהפתעה, "למה לכל הרוחות שמישהי תרצה ללמוד כאן?"

היא פגשה את הרבנית ויינברג, שלדעתה הייתה "האישה הכי נעימה וחכמה שפגשתי בחיים שלי." ובכל זאת, למרות שבוני התכוונה להישאר במדרשה רק לכמה דקות, היא התפעלה מהשיעורים ונשארה שם כל אחר הצהריים.

אם הבת שלי הייתה זוכה רק להגיע לכאן ולטעום מהחוכמה היהודית, החיים שלה היו שונים לגמרי

מאז, במשך כל הביקור שלהם בירושלים, בוני השתתפה בשיעורים רבים ב-איה"ת. באחד הימים הגיעו אליה בשורות לא נעימות מאמריקה: שרי נישאה לאותו בחור נוצרי בכנסיה. בוני הרגישה שהכאב מציף אתה, "אם הבת שלי הייתה זוכה רק להגיע לכאן ולטעום מהחוכמה היהודית, החיים שלה היו שונים לגמרי. מתוך הגחלים העוממות של חלומותיה עבור בתה, החל סליל העשן ללבוש צורה של חלום חדש. "מה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה לבנות יהודיות נוספות?" בוני שאלה את עצמה, ואיה"ת הייתה התשובה.

אות משמים

השנים חלפו. בוני ואלן כהן המשיכו ללמוד תורה ויהדות, והתקדמו אט אט בשמירת המצוות. הם גרו בסן פרננדו ואלי, ורכשו דירת מגורים בירושלים – בתור בית שני בישראל. כשהמבנה הושלם בינואר 1994, הם הגיעו ארצה לביקור בן 10 ימים. "התאהבתי בארץ ישראל", מספרת בוני, "ורציתי להישאר פה". וכשהגיע הזמן לחזור לקליפורניה, בוני בכתה והתחננה לאלן להישאר עוד שבוע.

בוני ואלן היום

אלן סירב. "אני לא יכול לעזוב את המשרד אפילו יום אחד נוסף", הוא התעקש. "אני חייב לנהל את העסק. אם את רוצה בית שני בישראל, אני צריך לשלם עליו."

בסופו של דבר, נצחו הדמעות של אשתו. "בסדר, עוד שבוע", הוא נכנע, "אבל את חייבת לחזור עם חיוך. "די עם הדמעות."

הם דחו את הטיסה בשבוע. ובאמצע אותו שבוע, ב-17 ביולי 1994, פרצה רעידת האדמה הקטלנית "נורת'רידג' " בקליפורניה, בעוצמה של 6.7 בסולם ריכטר. 67 בני אדם נהרגו ברעידה, 8,700 נפצעו ונגרם נזק של 20 מיליארד דולר.

הרעידה התרחשה ב-4:31 לפנות בוקר. אילו היו בוני ואלן חוזרים הביתה לפי התוכנית המקורית, הם היו אמורים לישון במיטותיהם, לא רחוק ממרכז הרעידה, כשהיא התרחשה.

אלן התקשר אל שותפו לעסק וביקש ממנו לגשת לביתם ולבדוק אם נשברו שם חלונות. כמה שעות אחר כך, השותף התקשר ודיווח שהבית שלהם ניזוק מאוד, ושהעירייה גידרה אותו.

"אם היינו שם, נראה לך שהיינו נפצעים?" אלן שאל בדאגה.

"לא". ענה לו חברו. "הייתם מתים. ארבע פעמים מתים."

החבר ניסה לתאר איך נראה חדר השינה שלהם. גשר תאורה במשקל 160 ק"ג שהיה מונח על שתי הארוניות משני צידי מיטתם קפץ ונחת על ראש המיטה, במקום שבו אמורים היו להיות ראשיהם וכתפיהם. מראת הזכוכית העבה מאחורי המיטה התנפצה לרסיסים גדולים, שחתכו את השמיכות כמו גליוטינות. שידת מגרות מסיבית, שנמצאה בדרך כלל בצידו השני של החדר נזרקה למרגלותיה של המיטה בכזאת עוצמה, שהמיטה קרסה לגמרי. הטלויזיה הגדולה שלהם עפה מהמתלה שלה, ונחתה באמצע המיטה.

אלן ובוני ניתקו את השיחה והסתכלו זה על זה. וכאשר הם הצליחו סוף סוף לדבר, המלים הראשונות שלהם היו: "מה הם החיים? בכמה מכוניות אתה יכול לנהוג? כמה חופשות אתה יכול לעשות? כמה משחקי גולף אתה יכול לשחק? אנחנו לא מחכים לעוד סימן מאלוקים." וכבר באותו יום הם החליטו לעבור לישראל.

"הערכתי לבעלי נסקה אל על", מספרת בוני. "הוא החליט לעבור לישראל בשיא ההצלחה, כשהעסק שלו מתקדם וצומח. אלן לא ידע אפילו לקרוא בעברית, אבל הוא החליט שהעסק שלו וכל הרווחים ממנו כבר אינם הדברים החשובים בחייו."

בוני עוצרת לרגע ומוסיפה, "צמצמנו את החיים שלנו. זאת אומרת שלמעשה שיפרנו אותם. בקליפורניה התקיימתי, אבל בישראל אני חיה."

הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי

עם השנים בני הזוג כהן תרמו בנדיבות לאש התורה ולהוצאות התפעול של איה"ת, שנשארה באותה דירת שלושה חדרים. בשנת 2000, כשנחנך המרכז העולמי החדש של אש התורה, עם בית המדרש הרחב והמרשים לגברים, בוני החליטה, "באמת הגיע זמן שנעשה משהו בשביל הנשים."

המבנה החדש של איה"ת

היא הציגה את הרעיון שלה בפני הרב נח ויינברג: "יש לי חלום", היא אמרה לו. "לבנות מבנה מכובד, מבנה שלא ירתיע, אלא להיפך, ימשוך ויעודד בחורות ללמוד על יהדותן". הרב ויינברג עודד אותה, וכך, כשהיא חמושה בברכתו של הרב ויינברג, נותרה לבוני רק בעיה אחת: איך בדיוק היא אמורה לאסוף כמה מליוני דולרים? "הדבר שהיה לי הכי קשה לעשות זה לבקש משהו ממישהו. אמא שלי הייתה אומרת, 'את תמותי מצמא לפני שתעזי לבקש ממישהו כוס מים'."

את כל שאר הדברים שהיו צריכים לעשות כדי להגשים את חלומה של בוני, היא עשתה באומץ ובחוכמה. היא ואלן מצאו חלקת קרקע במרכז ירושלים, הרסו את הבנין שעמד שם, ושכרו אדריכל שיתכנן בניין בן 5 קומות שיכיל כיתות, חדרי פנימיה ל-72 צעירות, מרכז מולטימדיה, אולם ספורט ושני מטבחים. אבל איך היא – מי שהייתה קודם שחקנית גולף בקאנטרי קלאב ונהגה בפורשה – מסוגלת להתגבר ולבקש מחברים ומאנשים זרים לתת כסף?

בליבה פנימה, בוני הפכה לגמרי את כל הגישה שלה. היא לא לוקחת, היא נותנת. "הבנתי שאני לא מבקשת מהם כסף; אני נותנת להם הזדמנות למצוה הכי נפלאה בעולם: לבנות את הדור הבא של נשים מדהימות שיינשאו ליהודים ויגדלו ילדים יהודיים."

ובכל זאת זה היה לה מאוד קשה. היא התגברה, היא התקשרה לחברה שהייתה משחקת איתה גולף. מדובר בחברה מאוד עשירה שתורמת בכל שנה יותר מ-30,000,000$ לצדקה. בימי הקאנטרי קלאב שלהן, אלן סייע לבנה לפתוח בקריירה שהוא רצה, ובוני עשתה למענה טובות רבות, כך שהיא האמינה שהיא עומדת לקבל ממנה תרומת ענק. בוני ישבה עם חברתה, סיפרה לה על החלום שלה, הראתה לה את התוכניות, וביקשה תרומה.

החברה נתנה לה חיוך יבש, נדה בראשה ואמרה, "בוני, זה לא הכיוון שלי בכלל."

היא הרגישה כאילו עזבו אותה לבדה בשליש הדרך לאוורסט

בוני חזרה הביתה ובכתה במשך ימים. היא חשבה, "אם היא לא נותנת לי, אז אף אחד לא יתן לי." היא הרגישה כאילו עזבו אותה לבדה בשליש הדרך לאוורסט. היא הגיעה לנקודה הזאת בהליקופטר, אולם כשהיא ראתה את המצוק התלול שעומד לפניה, היא הבינה שיהיה עליה לטפס את שאר הדרך לבדה, צעד קשה אחר צעד. וכל זה כשהיא מתאימה לגיוס כספים, כמו שנכה ברגליו מתאים לטיפוס על הרים.

אבל בוני לא התייאשה. היא הבינה שזו הדרך שלה להילחם בהתבוללות, לחזק את המורשת היהודית בקרב בחורות יהודיות, שבניגוד לבתה – נפתחה להן הזדמנות אמיתית להכיר את היופי והאמת שביהדות.

היא התקשרה לחברה עשירה, סיפרה לה על החלום שלה וביקשה ממנה תרומה של מיליון דולר. החברה אמרה שהיא צריכה זמן לחשוב על זה, ושבוני תתקשר בעוד שבוע. השבוע נמתח לשבועיים, ובוני פשוט פחדה להתקשר. לבסוף אלן התעקש, "את חייבת להתקשר אליה."

"אני לא מסוגלת", בכתה בוני. היא ישבה בחדר השינה שלה ובהתה בטלפון במשך חצי שעה. "לא הצלחתי לאסוף מספיק אומץ כדי להרים את השפופרת. כל כך פחדתי שהיא תגיד, 'לא'."

אלן דחק בה. היא חייגה וחיכתה בנשימה עצורה. חברתה אמרה, "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. מה את רוצה לשמוע קודם?"

"את הרעות", מלמלה בוני, כשהלב שלה דופק בפראות.

"אנחנו לא יכולים לתת את זה בבת אחת. אז חילקנו את זה לשלוש שנים." הקול עצר. "החדשות הטובות זה שאנחנו נותנים לך את המיליון דולר."

בוני פלטה אויר בנשיפה כל כך קולנית שאלן שמע אותה ממרחק שני חדרים.

בוני שחשה מעודדת מההצלחה, פנתה למחרת לחברה אחרת, שתרמה 800,000$. "זה יהיה קל!" בוני שמחה, וחשבה שהיא תצליח להשיג את התרומות במהירות רבה.

בוני חזרה הביתה ופרצה את חומת תחום הנוחות שלה – בכל יום מחדש. היא ערכה קמפיינים חוזרים ונשנים של מכתבים, מילאה וסגרה את המעטפות והדביקה את בולים בעצמה. היא טלפנה לאנשים, כשידה קופאת על הטלפון בכל פעם מחדש. היא הפצירה בכל מי שהיא פגשה. כשהיא אכלה במסעדה כשרה בניו יורק, היא יצרה שיחה עם אנשים מהשולחן הסמוך, וסיפרה להם שהיא בונה בית ספר בירושלים לנשים יהודיות. הם תרמו 500$.

בוני הצליחה לגייס אט אט את הסכום, ובית איה"ת נפתח בינואר 2014. "החיים שלי מתקדמים מכוחו של אידיאל אחד: איך להגיע ליותר בנות, בפרט היום כשכל כך הרבה בנות נטמעות ומתחתנות עם בני דתות אחרות, בלי שום סיבה מלבד חוסר ידע ביהדות. אני פשוט רוצה לתת לבנות האלה הזדמנות לעשות החלטה מושכלת כיצד לחיות את חייהן מבחינה יהודית. למרות כל מה שהענקנו לבת שלנו, את האפשרות הזאת היא לא קיבלה."

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן