לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מהפכת הצניעות האישית שלי

מהפכת הצניעות האישית שלי

לבוש צנוע מצהיר: אני מה שאני בתוכי, ולא איך שאני נראית מבחוץ.

מאת

בנעורי, זמן רב לפני שחזרתי בתשובה, הדבר שהכי הכי רציתי בעולם היה להיות רזה. תמיד, עוד בתור ילדה, הייתי מאד שמנה, והרגשתי לא שייכת, כאילו אני צופה בחיים מהשוליים. הייתי מוכנה לתת הכל כדי להיראות כמו הנשים היפהפיות שראיתי בעיתונים. אחת הפנטזיות הכי גדולות שלי הייתה להוריד את כל המשקל העודף, וללכת לקנות לעצמי בגד ים מדהים.

אחרי שביליתי קיץ אחר קיץ על שפת הבריכה, כשאני נראית יותר כמו שחקן ספסל, בחולצת T ענקית ומכנסי ברמודה גבריים, עצם המחשבה על השמש והרוח שמלטפות את גופי, נראתה בעיני כמו החירות המוחלטת.

ואז זה קרה. ירדתי למעלה מחמישים קילוגרם, טיפחתי את עצמי, הסתכלתי במראה וראיתי את האישה היפה שתמיד חלמתי להיות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה ללכת לקנות לעצמי את בגד הים המושלם ההוא. סוף סוף התממשו החלומות שליוו אותי במשך שנים. ומהחנות, הלכתי ישר אל החוף...

ג'סיקה ריי, השחקנית שהפכה למעצבת בגדי ים, משוחחת על האבולוציה של הביקיני בסרטון יו טיוב. כשהביקיני עוצב לראשונה בצרפת בשנת 1946, הוא היה כל כך שערורייתי, שאף דוגמנית לא הסכימה להתקרב אליו. בשנות החמישים, המגזין Modern Girl כתב ש"שאף נערה עם טקט או כבוד עצמי לעולם לא תלבש ביקיני". כתב אחר אמר שהביקיני "חושף כל מה שיש בנערה, מלבד את שם נעוריה של אמה". אולם כמה עשורים לפני שהביקיני הגיח לעולם, רוב הנשים שחו עם בגדי ים ממש – שכללו מכנסיים עד לברך וחולצות. על החוף, נשים היו מחליפות את בגדיהן ב"מלתחות", ביתנים קטנים שנראו כמו בקתות עץ קטנות על גלגלים, שהיו מובלים (על ידי סוסים) אל קו המים ממש. משם הנשים היו נכנסות במהירות למים לפני שאי מי יראה אותן.

ואז, שנות הששים הביאו את המהפכה המינית ואת התנועה הפמיניסטית, וכל המוסכמות החברתיות נפוצו ברוח. בשנת 1965, נשים התייחסו לביקיני כמאפיין קיצי, ואמרו לטיים מגזין ש"כמעט שמרני" ללבוש בגד ים שלם. כשאני הייתי בשלה להגיע אל החוף, ארבעים שנה אחר כך, ביקיני היה דבר מובן מאליו. למעשה, אם נתייחס למגזינים, לא הייתה שאיפה גדולה יותר לאישה מהאפשרות להצליח ללבוש אותו.

צעדתי אל החוף עם הספר והכיסא שלי. פסעתי לאורך שפת הים, עברתי על פני ילדים משחקים בחול, נשים מזדקנות שמטיילות עם כלבלביהם הזעירים, וגולשים שחומי עור ששיחקו בצלחות מעופפות. אולם למרבה ההפתעה, הרגשתי הרבה פחות נעים ממה שהרגשתי בעורי חמישים קילו קודם.

ריי מצטטת בשיחתה נתונים ממחקר של אוניברסיטת פרינסטון, שבחן את הפעילות המוחית של גברים שהתבוננו בנשים בביקיני. "חלק מהגברים גילו אפס פעילות באונה המצחית הקדמית של קליפת המוח", אומרת ריי, "שהיא החלק שמתעורר במוח כשמישהו שוקל את מחשבותיו, רגשותיו וכוונותיו של האחר... נראה שהם הגיבו לנשים האלה כאילו שהן לא לגמרי אנושיות. וזה מתאים לדעה שגברים מגיבים לתמונות האלה כמו שהם מגיבים לחפצים, לא לבני אדם".

גברים מגיבים לתמונות האלה כמו שמגיבים לחפצים, לא לבני אדם

כשהנשים החליטו להצהיר משהו בלבישת בגדים חושפניים, הן האמינו שהן לוקחות בעלות על עצמן – כבני אדם, כנקבות וכשוות ערך. אולם אולי הן גם הזיקו לעצמן. מסתבר שככל שהאישה לובשת פחות, ככה פוחתים הסיכויים שיראו בה אדם ממש. ואם אינך נראית כמו אדם, אין שום דרך שיחשיבו אותך כשווה.

הכוח המניע שעומד מאחורי נאומה של ריי, הוא קו בגדי הים הצנועים שהיא פתחה, וספר חדש בשם "חשיפה צנועה", שקורא לחזור לצניעות. ריי מעודדת לבוש צנוע כאמצעי שבעזרתו נשים יוכלו להכריז: "הזהות שלי מוגדרת על פי מי שאני בפנים, ולא איך שאני נראית מבחוץ".

ריי לא חידשה הרבה. היא מבטאת בדבריה אמת עתיקה שכבר כתובה בספר תהילים. המלך דוד כתב: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). ערכה של מלכה אמיתית אינו נובע מהופעתה החיצונית, אלא מעצם זה שהיא נבראה בצלם אלוקים. צניעות ומלכותיות מוטבעות בכל אדם, ובאות לידי ביטוי לפי רמת הדימוי העצמי הפנימי שהוא פיתח, דימוי המבוסס על מהותו הפנימית של האדם – הנשמה שלו. כשזהותה העצמית של האישה מבוססת על נשמתה ועל הערך הפנימי שלה, אין לה שום צורך למשוך תשומת לב לגוף שלה, משום שהוא לא מגדיר את הערך שלה. ולמעשה, הגוף עלול להסיח את הדעת מערכה ומזהותה האמיתיים.

פלאשבק מתקופת הנערות: הוזמנתי לסעודת שבת משותפת לנשות מקצוע צעירות. לבשתי את הבגדים הכי מודרניים שלי: שמלת מחשוף ללא שרוולים, וסנדלים גבוהי פלטפורמה. השיער והאיפור היו מושלמים. הייתי מוכנה להיפגש ולהתמזג. הגעתי מוקדם, ופניתי למטבח כדי להציע זוג ידיים נוסף למארחת, שמעולם לא פגשתי קודם. מצאתי אישה שזורמת בקלילות, כמו ציפור דרור, טועמת מטבל זיתים, מניחה חלות בסלסלה, וכל הזמן מרימה ומורידה את כל הילדים שרצו לזכות בתשומת ליבה. חום התנור האדים את עורה. היא לבשה שמלה ארוכת שרוולים בשחור בסיסי, שום דבר מסנוור, עם גרבים שחורות ונעלים שטוחות. כל מה שהיה בה היה פשוט, מאופק.

אבל אף פעם בחיים שלי לא ראיתי אישה כל כך יפה.

"אני כל כך שמחה שבאת", היא אמרה, ועיניה הכהות נצצו כשהיא משכה אותי אליה לחיבוק.

לאורך כל הערב, לא יכולתי להפסיק לנעוץ בה מבטים. באצילות ורוגע, היא מלאה צלחות מרק עוף נוספות, ובו בזמן הציגה את האורחות זו לזו, חייכה לכולן כאילו שהיא שמחה לפגוש חברה שהיא לא ראתה המון זמן. בכל מקום בו היא עמדה, החדר נראה מואר יותר.

באותו לילה חזרתי לביתי נדהמת. מה יש באישה הזאת שכל כך הקסים אותי? השער והבגדים שלה לא היו מחוץ למודה, אבל רוב הסיכויים שלא תראה אותם על מסלולי הדוגמנות של פריז. הפנים שלה היו די נאות, אבל האם היא יכולה להיות דוגמנית? ממש לא. מכל בחינה, אני נראיתי יותר טוב מבין שתינו. ובכל זאת ידעתי בכל לבי, שיש לה יופי מסוג כזה שאפילו דוגמנית על לא תוכל להשיג.

לאורך ההיסטוריה היהודית, נשים הוערכו על הצניעות שלהן. מתוך אלפי נשים, המלך אחשוורוש בחר דווקא באסתר היהודייה, בתור הנערה היפה מכולן. התלמוד מספר שאסתר לא הייתה באמת כל כך יפה, ולמעשה, העור שלה היה בעל גוון ירקרק או צהבהב. אז למה אחשוורוש בחר בה? משום שהאישיות הפנימית שלה הייתה כל כך מעודנת שהיא הקרינה כלפי חוץ והקנתה לה את המראה של האישה היפה בתבל. אין זה מקרי שמשמעות השם אסתר היא הסתר.

שמלת הכלולות שלי הייתה חלומית, עם חריזה הודית מורכבת שגרמה לבגד כולו לנצוץ כמו תכשיט. כשמדדתי אותה, הרגשתי שכל פנטזיית ילדות נסיכית בסגנון דיסני שאי פעם הייתה לי, מתממשת. קנינו שמלת סטרפלס, והוספנו טול שיכסה את כתפיי וזרועותיי. אולם הטול הזה היה שקוף; עורי נראה מתחתיו. בשלב זה של חיי כבר שמרתי מצוות, והתופרת הבינה שזה לא לעניין.

"רוצה לעשות לזה בטנה?" שאלה התופרת. "אנחנו יכולים להוסיף בד מתחת כדי שלא יראו את העור שלך."

הרגשתי איך התקף זעם מתחיל לגעוש בתוכי. הבגד היה כל כך מושלם; לא רציתי לשנות בו כלום. כבר שיניתי את כל המלתחה שלי כשהחלטתי להתחיל לשמור מצוות, ואם אהיה כנה, עדיין היו רגעים שהרגשתי צביטת געגועים לחצאיות המיני המגניבות, לג'ינסים ההדוקים ולמחשופים הרחבים עליהם ויתרתי. אבל כאן הרגשתי התנגדות פנימית עזה שגם לי לא היתה ממש מובנת. פשוט לא יכולתי לסבול את מחשבה להיות עוד כלה מאותו שטנץ כמו כולן, לבושה בשמלה צנועה. לא רציתי להיות אחת מהעדר. רציתי להיות ייחודית. וכמובן, רציתי להיות מקסימה.

ואז, נזכרתי באותו יום על החוף, איך חיפשתי את תשומת הלב של האחרים, אולם כשקבלתי אותה, הרגשתי שאני רוצה להסתתר מאחורי המזח הקרוב. וחשבתי על המארחת הצדיקה משולחן השבת, אחת הנשים הדינמיות שעוררו בי השראה לאורך מסעי הארוך אל היהדות, שבשמלה שחורה פשוטה יכלה להאיר את החדר.

ביליתי את השנים האחרונות בהתבוננות פנימה, בשיפור ועידון האישיות שלי ובניית תחושת השלמות והערך שבאה מבפנים, שכל החיים שכנעו אותי להניח שהיא תבוא מבחוץ. ועכשיו, כשפיתחתי את היופי הפנימי, הרגשתי למעשה יותר טוב להיות מכוסה מבחוץ. אני אהיה כלה מקסימה בגלל מי שאני, ולא בגלל מה שאני אלבש.

שקלתי את תגובתי וחייכתי אל התופרת.

"כן, תוסיפי את הבטנה".

10/8/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub