לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אהבה בלי תנאים

אהבה בלי תנאים

התמודדות עם פטירתו של בעלי.

מאת

רבים מכם שמעו את הסיפור שלי (תוכלו לקרוא אותו כאן), אולם אני הייתי רוצה לספר את העלילה שאיש לא כתב - את הסיפור מנקודת המבט הפנימית שלי.

אפתח בתמצית קצרה. יום הולדתו הארבעים של גרשון בעלי חל בשבת, וכדי לחגוג את זה, הזמנו חדר במלון בתל אביב, עם חלון הפונה לנוף ים מדהים, במטרה לעשות שם את השבת. כשהגענו, חיכה לנו בחדר מגש עם עוגה ושמפניה. גיל ארבעים הוא ציון דרך משמעותי, ושנינו שחזרנו ביחד נקודות ציון מתוך החיים המשותפים שלנו. אף פעם לא ראיתי את גרשון כל כך מאושר, כל כך גאה בעצמו. אמרתי לו, "אתה יודע, אתה בן ארבעים. זה עתה סיימת פרק שלם בחיים. זה התחלה וסיום של משהו"! הוא חייך אלי בהסכמה ובאהבה את החיוך המדהים שלו.

החלטנו לרדת אל החוף, ופנינו לנקודה מבודדת. התישבתי על החול, וגרשון זינק אל הגלים. לא חששתי, הוא היה מציל מוסמך ושחיין מעולה. עשרים דקות אחר כך, הוא נמשה מן הים, חסר רוח חיים וללא דופק.

יש כלל ידוע בספרות, שתמיד צריך להשתמש ברמזים מקדימים. גם אני, ככל שאני מתקדמת בחיי, אני מצליחה להבחין ברמזיו המקדימים של הקב"ה – מחבר עלילת חיי – שמכינים אותי לעמודים הבאים בעודי מתקדמת בדרכי.

המון דברים עברו לי בראש כשראיתי את בעלי במצב הזה. הרגשתי כמה החיים שלי עומדים להיטלטל. הרגשתי כמה הישיבה שבעלי למד ועבד בה עומדת להיטלטל. ידעתי שהאובדן של גרשון יקרע חורים באלפי מקומות. רק בזמן הלוויה והשבעה, גיליתי עד כמה מותו של בעלי השפיע בעולם. זה היה הרבה, מעל ומעבר לעובדה שאני הפכתי לאלמנה, וחמשת ילדי הפכו ליתומים – למרות שזה לבדו קשה מכדי להכיל.

גרשון עשה כל כך הרבה חסד, תמך בכל כך הרבה נצרכים, מבלי שאיש ידע על כך. יחד, הקמנו את ארגון: תפילות הכותל המערבי – ארגון ששולח אברכים אל הכותל כדי להתפלל על אנשים שזקוקים לישועה. פטירתו של גרשון לא היתה רק אסון פרטי, היא הייתה אסון ציבורי, משהו שטלטל את כולנו. זה המם אותי. לא היה לי שום מושג כמה זה הולך להיות גדול.

במשך השבעה ובשבועות שלאחר מכן, הופתעתי מהדרך בה אנשים פירשו ועיכלו את האסון. הרשו לי להסביר. הרבה אנשים מתים, ובדרך כלל יש לכך גורם. הסיבה יכולה להיות מחלה, מלחמה, משהו. אני חושבת שיש בנו חלק שמסוגל לסבול את מושג הסופיות, רק אם נוכל לציין מה גרם למוות: זה היה מחבל מתאבד. זאת הייתה התזונה שלו. היא עשתה משהו מסוכן. היא הייתה בצד הלא נכון של העיר. ואז אנחנו מתפללים: אלוקים, תעזור לנו! תציל אותנו ממלחמה. תציל אותנו מאינתיפאדה. תציל אותנו ממחלה.

ברור שאלוקים לקח אותו, וזה גורם לאנשים להרגיש לא בנוח

מאוד לא נעים – מאוד לא נעים – להסתכל על האסון הזה בפנים. גרשון היה מציל לשעבר, הוא היה בריא לחלוטין, ערני לחלוטין, בכושר מלא, והוא שחה בגלים שעמם הוא היה יכול להתמודד בקלות. רק אבן קטנה באיזה גל פגעה בו בערפו, ובזה נגמר הסיפור.

הסיבה היחידה למותו הייתה - שזה היה רצון האלוקים.

ברור שאלוקים לקח אותו, וזה גורם לאנשים להרגיש מאוד לא נעים. לי עצמי לא נעים לכתוב את זה. אני אוהבת את אלוקים, ובכל זאת, אנשים מניחים שאם מישהו עובר אסון, כמו אבדן של אדם יקר – זה אמור לפגוע ביחס שלו אל היהדות ובשמירת המצוות שלו. אם הוא לא עוזב את שמירת המצוות, אז הוא לכל הפחות אמור לרדת, לפחות מעט. הם מצפים ממנו לומר: "זה מה שאתה עושה לי אלוקים? אני עושה הכל בשבילך, ותראה איזה צרות יש לי בחיים. למה שאני אעשה את זה? בשביל מה אני כל כך מתאמץ? הרבה יותר קל להירגע, לשמוח. בשביל מה כל זה בכלל? אתה עזבת אותי, אז אני אעזוב אותך".

כתשובה לכך, עלינו לחזור אל היסודות. מדוע אנחנו בוחרים לחיות חיים בדרך התורה – ומדוע אסון אינו אמור לפגוע ברמת המחויבות שלנו ליהדות? מדוע אנחנו שומרים מצוות? האם רק בגלל שהשבת נחמדה? האם בגלל שאנחנו נהנים להיות חלק מהקהילה? להרגיש טוב כשאנחנו נותנים?

מבחינתי, התשובה לבחירתנו בדרך התורה, היא שונה. לפעמים העולם הזה שבו אנחנו חיים הוא כייפי ומרגש, לפעמים הוא עצוב והזוי, לפעמים הוא חמים ומקסים. אולם תמיד הוא 'פרק' זמני, פרק בזמן, תקופה שתחלוף, חלק מהעלילה, בהצגה שבה אנחנו לא לובשים רק בגדים, אלא לובשים גוף לפרק זמן מסוים, שלאחריו נותיר את הגוף מאחורינו ונחזור להיות מי שאנחנו.

בתיה עם ילדיה בפוריםבתיה עם ילדיה בפורים

מה אני? כמו כל בן אדם, אני לא רק גוף פיזי, אלא יש בי נשמה אלוקית ונצחית, שירדה לכאן לעולם הזה. לי, כמו לך או לכל אדם אחר, יש תפקיד לעשות כאן. אני, כמו כולכם, 'שבורה' במובן מסוים, ועדיין איני יכולה להיות חלק מאורו האינסופי של אלוקים. אני זקוקה לעולם הזה כדי לאפשר לי לרכוש כלים, להשתדרג, ובסופו של דבר - לחזור הביתה, לעולם הנשמות, במצב שבו אוכל להתאחד עם אורו של הא-ל. אני זקוקה להזדמנויות האלה, ולפעמים אני זקוקה גם לסבל. כשאני לא נכנעת לרגשות הכאב, אלא מסתכלת מתוך מבט יותר רחב, אז אני מצליחה לאפשר לחוות את הדבר שבשבילו הגעתי לכאן – מבלי לדחות את הכאב – התוצאה היא סוג של התעלות רוחנית.

לפעמים אלוקים מניח אצלך את כל הקופה – אולם כדי לזהות אותה צריכים להרכיב את המשקפיים הנכונים

האם פטירתו של גרשון תשפיע על היהדות שלי? ההבנה שכולנו נשמות שהגיעו לכאן כדי לתקן את עצמנו, ושעלינו להשתמש בכל אירוע שקורה לנו כדי להתקרב, היא עיקרון בסיסי ביהדות. אז כן, מותו של גרשון ישפיע על היהדות שלי. למעשה, כשמשהו כל כך גדול קורה, יש בו הרבה יותר עוצמה, משום שבניסיון אחד אנחנו מקבלים עזרה משמים לעשות קפיצות גדולות. לכל אחד מכם יש בחיים זמנים שבהם אתם עושים 'כסף קטן' מבחינה רוחנית – כמו חסד קטן למשל – ויש זמנים שבהם אלוקים מניח אצלכם את כל הקופה. היא לא נראה כמו קוּפה, ואתם צריכים להרכיב את המשקפיים הנכונים כדי לזהות אותה. אולם כאשר אתם רואים את המטרה האמיתית למה שאנחנו עושים פה, אתם מבינים שכאן מונח הכסף הגדול.

אני לא יכולה לומר לכם מדוע גרשון נלקח, ואין איש שיוכל לומר זאת לי. אולם אני בהחלט יודעת משהו על ההשגחה האלוקית בעולם הזה, מספיק כדי לתת לכם תסריט אפשרי שישתיק את השאלות המנקרות. התשובה הראשונה ברורה למדי: הקב"ה לוקח את נשמות הצדיקים כדי לכפר על עוונות הדור. התשובה השניה קצת יותר מורכבת וקצת יותר מעניינת. שוב, אני לא יודעת למה, ואני גם לא יודעת אם זה נכון.

נניח שבגלגול הקודם שלי הייתי נערה דתיה בשואה, וראיתי אדם מאוד יקר לי נפטר מול עיני. בתגובה לכך, הרגשתי שאני לא מסוגלת להבין איך אלוקים טוב, אוהב ודואג, היה יכול להרשות לזה לקרות. ונגיד שכתוצאה מכך עזבתי את שמירת המצוות וטענתי בלהט לאנשים שסביבי שלא יתכן שיש אלוקים, שהוא בטח עזב אותנו, וסחפתי אחרי עוד אנשים.

ומה אם בסופו של דבר נפטרתי וב"עולם האמת", המקום אליו הולכות הנשמות לאחר המוות, הבנתי שלא למדתי את לקחי חיי, ותוך כדי כך גרמתי נזק רוחני רב לאחרים. מה אם תפסתי את הטעות וביקשתי לתקן אותה, ואלוקים החליט לתת לי עוד הזדמנות לעשות את זה נכון ולתקן מה שקלקלתי.

ומה אם נולדתי שוב לעולם הזה, הפעם במשפחה חילונית, ומצאתי את דרכי אל התורה וחייתי חיים טובים. ושוב, אלוקים גרם לאדם שיקר לי במיוחד למות לפניי, אולם הפעם ניתנה לי הזדמנות גדולה להישאר חזקה ולשמור על אמונתי, ובמה לחזק אחרים שיישארו חזקים, ובדרך זאת לא רק לתקן את מה שעשיתי קודם, אלא אפילו להתעלות עוד יותר.

איזה אלוקים טוב, אוהב, דואג ורחום, שנותן לי הזדמנות לכפר ולתקן את עצמי ואת העולם שסביבי.

אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אולם זהו תיאור אפשרי של הדרך בה פועלת ההשגחה האלוקית.

פסגת חייו

עכשיו נותרה השאלה של גרשון ז"ל. ארבעים שנה. פסגת חייו. שמח, בריא, ממומש, חמישה ילדים קטנים מתחת לגיל עשר. מישהו אמר לי: "למה אלוקים לקח אותו ולא אותי"... אני לא מזדהה עם זה. אני לא חושבת שמותו היה עונש. נגיד שצדיק הגיע לגן עדן אחרי 80 שנה ואמר: "אלוקים, עשיתי כל מה שביקשת. למה לא נתת לי 120 שנים כמו למשה?"

"בסדר", ענה לו אלוקים. "תקבל עוד 40 שנה. תחזור למטה ותאסוף כמה מצוות שאתה יכול. תשיג מקום נעלה יותר כאן..."

גרשון עבד מאד מאד קשה. הוא עבד כמו מטורף על מה שהמקום הזה מיועד לו באמת. אנשים תמיד מדברים על לחסוך לפרישה. גרשון חסך בקדחתנות לפרישה. בקדחתנות. וכעת הוא פרש, וחי את חלומו בגן עדן, בעולם הבא. הוא השקיע נכון בעולם הזה – ניצל הכי טוב שאפשר את זמנו בעשיית מצוות ומעשי חסד נסתרים. והוא מקסים. הוא קורן. הוא מאושר. הוא שם. הלוואי שהיינו יכולים להגיע לשם כמוהו.

בשלב זה, התפקיד שלי הוא להישאר כאן למטה ולהמשיך לעבוד. תחושת צער – צער עז – שונה מתחושת נטישה. כשיוסף היה בבור אליו הושלך לפני שנלקח למצרים (בה הוא היה 12 שנים בבית האסורים) – בודד, בחושך, ויכול להרגיש עזוב – מספרת לנו התורה: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט." בדרך כלל הגמלים היו נושאים נפט מסריח, אולם השיירה הזאת נשאה בשמים ריחניים שונים. הייתה לכך סיבה.

הריח המתוק היה קריצה שמימית, אור באפלה שאומר: "הקשב, אני אתך. אני יורד אתך. אני יודע שאתה כאן. זכור אותי. זכור שאני עדיין איתך. אתה לא לבד".

השיירה שלי, שחוצה את האפלה שלי, בושמה בריחות הנפלאים ביותר. אני צריכה להודות לכל כך הרבה אנשים ברמות רבות כל כך, שאני לא יכולה אפילו להתחיל. קיבלתי כל כך הרבה אהבה.

ההתגלות שחוויתי בבית החולים

אני עומדת לספר לכם סיפור אישי מאוד. אחרי שגרשון נמשה מהמים, הוא נלקח לבית החולים, ואני הייתי איתו שם. כל הסיפור של הטביעה התרחש בערב שבת, כך שלא היה מספיק זמן כדי שמישהו יגיע אל בית החולים בתל אביב כדי להיות איתי. אז עברתי שבת, עדיין בבגד החוף הצנוע שלי, בלי אף אחד, מלבד צוות השבת של בית החולים ובעלי (המנוח). ידעתי שהמצב גרוע באמת. למעשה, הייתי המומה שבכלל הגענו לבית חולים. אולם חשבתי שבטח יש סיבה מדוע הגענו לשם. חייבת להיות קרן של תקווה. ודאי חייבת להיות סיבה.

כמה שנים קודם, אבא שלי עבר שבץ מוחי קשה. זמן רב עבר עד שהוא קיבל טיפול רפואי, ובשלב זה הוא כבר היה חסר הכרה. לאחר שלושה שבועות, הרופאים אמרו שהוא צמח. אחותי ואני טסנו אליו לארצות הברית, כדי להיות איתו ולטפל בו עד להחלמתו. במשך ששה שבועות, עזבתי את משפחתי והשקעתי את כל כולי עבור אבא שלי. השתמשתי בכל טיפת חוכמה, בכל כוח תפילה שהיה לי, בכל כוח תושיה, ובכל דבר שיכולתי להשיג - כדי לעורר פעילות מוחית כלשהי במוחו של אבי המורדם, לעורר אצלו רצון חיים כדי שהוא יילחם לחזור אלינו. תודה לא-ל, הוא חזר להכרה מלאה, הוא חזר לעצמו לגמרי.

כשישבתי לצד מיטתו של בעלי באותה שבת, המצב נראה יותר מידי מוכר. אני חושבת שזה היה 8 בבוקר יום השבת. לא ישנתי לשניה. התחננתי. בכיתי. סלחתי. ביקשתי סליחה. אמרתי כל מה שאפשר, כל מה אי פעם אוכל לרצות בחיי, לגרשון. לאלוקים.

הייתי מותשת, נפשית, רוחנית, פיזית. הייתי כל כך תשושה. ידעתי שגרשון כל כך, כל כך רחוק... הרבה יותר רחוק ממה שאבא שלי היה, כאשר אמרו לנו שהוא צמח. ליד מיטת אבי, התעלמתי לחלוטין מהרופאים, ופתחתי ביוזמת טיפול משל עצמי. אולם כעת, הרגשתי יותר מבוגרת ויותר עייפה בשביל להילחם. לא ראיתי את עצמי מסוגלת להיות שוב תקופה ארוכה בצד מיטתו עד שיחזור לעצמו. בנוסף, לא היה לי בעל שיהיה עם הילדים בזמן שאני עוזרת לו. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי אם יש בי כוחות להילחם למענו. לא ידעתי מה יידרש ממני. ידעתי רק שזה ייקח המון. ולא ידעתי איזה מין בעל אקבל בסופו של דבר – אחרי הנזק שנגרם לגופו ולמוחו. ידעתי רק שאני לא אקבל הרבה. הייתי כל כך עייפה.

ברגעים כאלה, החיים שלך מרצדים מול עיניך. נזכרתי שלפני שהייתי בתיה בירד, הייתי נערה אמריקאית בשם ליסה פפר, שהיו לה חיים שונים מאוד. אולם כשהפכתי להיות בתיה בירד, אמרתי, "אהה... הגעתי. פה אני ולפה אני הולכת."

מה שחוויתי בבית החולים רומם את הנישואין לספירה אחרת

באותו רגע, הרמתי עיניים אל אלוקים ואמרתי, "אלוקים, הייתי ליסה פפר ואז נהייתי בתיה בירד. אתה יכול לקחת אותי אל המקום הבא אליו אני הולכת..." קמתי, ופסעתי פסיעה אחת כדי ללכת.

ואז, נחשול מדהים, מדהים של אנרגיה שטף אותי. רצתי בחזרה אל המיטה וצעקתי, "לא! אני רוצה להיות בתיה בירד! לא אכפת לי מה זה ידרוש. אני פשוט רוצה שתהיה כאן לצדי. אני אעשה כל מה שצריך. אני בתיה בירד"!

דמיינתי את גרשון לצדי ליד שולחן השבת. ראיתי אותו בכיסא גלגלים, מזיל ריר, כשאני אומרת בגאווה את הקידוש ומספרת לילדים מה אבא אומר ומה אבא יעשה. וכל כך שמחתי. קיבלתי את המתנה הנפלאה הזאת מלמעלה – מתנה של אהבה חסרת תנאים לבן הזוג שלי. כל מה שרציתי היה את נוכחותה של נשמתו, שהוא רק יהיה שם. זה כל מה שהייתי צריכה כדי להיות מאושרת.

זה המם אותי.

האם יש למישהו אהבה חסרת תנאים כלפי בני הזוג שלהם? כלפי מישהו, חוץ אולי מילד שלהם? האם מישהו חושב אפילו שזוהי מטרה בחיים: לפגוש בנאדם ולאהוב אותו בלי תנאים? בשבילי, זה רעיון שאפילו לא עלה לרגע במחשבה. ניגשתי לנישואים עם השאלות: מהם הצרכים שלך? מה הצרכים שלי? כיצד נוכל להתאים זה את זה לתמונה שלנו? בוא נראה איך אפשר להתפשר מעט כדי להצליח לבנות חיים משותפים.

מה שחוויתי בבית החולים רומם את הנישואין למימד שונה לחלוטין. זאת הייתה תחושה שלא מהעולם הזה. זו הייתה תחושה אלוקית. עצוב לי שרק ברגע כזה הצלחתי להגיע לכזו תחושה... אולם יכולתי להגיע אליה, והיא לא הייתה סתם רגש מרפרף, אלא קניין שקיבלתי במתנה משמים. יכולת להעניק אהבה חסרת תנאים לחלוטין, וזאת הייתה המתנה הגדולה ביותר שאלוקים נתן לי באותו רגע.

הסוף ידוע לכם. בעלי נפטר, ואני הייתי צריכה לעבור תהליך. אני עדיין בתהליך. אבל אני לא יכולה לשכוח את המתנה הזאת שקיבלתי שם בבית החולים, את התחושה של אהבה חסרת תנאים, תחושה כזאת עוצמתית, שאין לי ספק שאני אמורה לעשות איתה משהו. אין לי ספק שאת התחושה הזאת אני אמורה לתעל כלפי האלוקים. את כל הרגשות האלה שפיתחתי, כל המסירות, כל האהבה... אני אמורה לארוז, לקשור בסרט ולתת לבוראי. משום שלשם כך הם נועדו.

אלוקים תמיד נמצא. הרב לייב קלמן אומר: "קירבה בעולם הזה נאמדת במידת הסמיכות. קירבה בעולם הבא נאמדת במידת הזהות". אלוקים אומר "רוצים להתקרב אלי? תהיו כמוני. תתאימו לי. תרגישו אותי". האם לא היה נפלא אילו היינו שמחים לעשות הכל – הכל – רק כדי שאלוקים יהיה קרוב אלינו? נוכחות האלוקים לצדי תספיק כדי להעניק לנו חיים? באותה שבת בבית החולים, נגעתי בהרגשה הזאת. חשתי אותה כלפי בעלי: לא אכפת לי מה אני צריכה לעשות. לא אכפת לי כמה שנים אצטרך להשקיע בשיקום, או כמה חסר אונים תהיה, רק תהיה כאן איתי.

זוהי תפיסה רוחנית חדשה ושונה לגמרי: לא אכפת לי איזה תפקיד תיתן לי אלוקים. אני פשוט רוצה להיות קרובה אליך. זה כל מה שאני צריכה. זה לא בא מאלוקים, זה בא מאיתנו, מהבחירות שאנו בוחרים.

זהו רעיון מורכב, ולמען האמת גם די מייסר. משום שיש לנו שני חלקים: הנשמה, שיודעת ומבינה שהכל לטובה, ויודעת ומבינה כמה אהבה אלוקים מגלה כלפינו, ויודעת ומבינה שהכל מתוכנן ומכוון. אבל יש גם את הגוף – ויש לו כל כך הרבה רגשות שאינם מתאימים לתמונה. רגשות כמו תסכול. אובדן. צער. כעס. זכאות. רחמים עצמיים. עצלות. כולם ממשיים. אל כולם צריכים להתייחס. משום שזוהי המציאות שלנו. אנחנו לא רובוטים שמתפקדים רק על תובנות שכליות, ואנחנו לא גופים שמתפקדים רק לפי מה שאנחנו מרגישים. אנחנו שניהם.

ה"אני" האמיתי אינו הגוף ואינו הנשמה, אלא הוא 'מפעיל הבובות' שבין השניים. יש בי נפש, שיכולה לראות ולומר: "כן, זה הגוף שלי שעובר את התהליך. אני צריכה לכבד את התהליך הזה ולעבור אותו. אני צריכה לשחרר אותו בצורה בריאה, אבל אסור לי להרשות לו להוביל אותי. אני צריכה לתת ביטוי לרגשות האבל והאובדן שלי, מבלי לאפשר להם לקבוע את רמת שמירת המצוות שלי. ובינתיים, אני אחכה שהחושך יחלוף, ושהאור שבקצה המנהרה יזרח. אפילו כשאני כועסת, מלאה צער ותסכול, זה בסדר. אף אחד מהרגשות האלה לא אומר שאני מתיאשת והולכת לזרוק הכל".

זה אומר שאני אניח לזה, ואקבל את העזרה שאני צריכה. אני אצלח את הכאב והרגש, ואני אהיה מוכנה להתקדם לעבר התחנה הבאה במסע שלי.

אני לא יודעת כמה זמן תארך דרכי ואני לא חושבת שזה בכלל משנה, משום שכל כך ברור שזוהי הדרך שלי. וכל כך ברור שהכל בא מאלוקים. כמו שגרשון היה תמיד אומר: "שום דבר לא חשוב בכלל - חוץ מהמצווה שלפניך, ומהו הדבר שנכון לעשות עכשיו".

ועבורי, הדבר הנכון הוא לשאוף לחיות את המילים האלו שלו.

מתוך נאום שבתיה בירד נשאה בכנס בירושלים.

4/5/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 16 תגובות ב-16 דיונים

(16) אנונימי, 22/5/2015 15:09

תודה רבה רבה חיזקת אותי ונתת לי כח

תודה רבה רבה חיזקת אותי ונתת לי כח

(15) אליה עראמי, 22/12/2014 07:31

לבתיה ולמגיבים

לבתיה תהיי חזקה תדעי שגם אני עברתי דבר כזה בחיים אני רק בן 11 וקרה לי אסון נורא ואיום אם שמעת על פיגוע הסנפלינג זה דוד שלי היקר נתנאל עראמי הוא עבד בסנפלינג ועבד כרגיל ובאותו יום היה יום הולדת לסבתא שלי תכננו בפארק השלולית כולם היו אמורים לבוא אבל פתאום בשעה 4 פיתאום אבי הסתכל בחדשות וראה את הבשורה הרעה ביטלנו הכל ואני לא ידעתי למה הוא מודאג שאלתי אותו מה קרה ואמר לינתנאל אחי נעדר ואני ואחי ניסינו להאמין שזה לא דודי האהוב ה''יד ואז אמי באה אחרי כמה זמן ואמרה לי אליה כל אחד בא לעולם לתקן משהו וחשבתי פתאום על דודי והיא אמרה לי:''אליה,נתנאל נפל ממקום גבוה ושאלתי ומה קרה לו והיא אמרה לי שהוא ניפטר'' ואני בכיתי בכי אימים הוא סך הכל היה בן 26 ופתאום אביאל דודי אח שלו אמר לי:שמעת מה קרה לנתנאל'' בקול בכי ואמרתי לו שכן גם בבכי הייתי כל השבעה ואמרתי לעצמי למה למה מה חטאנו כבר מתו 3 אנשים מהמשפחה סבתא רבה שלי באותה שנה נידרסה ודוד של אבי מהמחלה הידועה ונתנאל ה''יד ואבי אמר לי אם הוא נירצח אלוקים רוצה אותו ונתנאל שמח בנו אין יום שאני לא חושב עליו תמיד אני מסתכל בתמונות שלו

(14) שרה, 14/5/2014 14:42

את גדולה מהחיים!

כתבה פשוט מדהימה! ואת עוד יותר.... חיזקת אותי מאד ונתת לי הסתכלות אחרת על החיים. שאלוקים יסייע לך בדרכך המופלאה. אשרייך שזכית.

(13) אחותך, 11/5/2014 08:41

אין דברים כאלה...

בתיה, הדהמת אותי במאמר הנ"ל. כ"כ הרבה טוהר ואמונה, חיבור אמיתי לבורא עולם, התמודדות כאן בקרקע ולא מתוך סיסמאות.. הדברים הללו מחייבים! אומנם הניסיון שלך, אך הלקח הוא של כולנו. שנזכה ללמוד את רצונותיו של ד' רק מתוך שמחה אהבה ויראת שמים טהורה, ללא כאב צער ומכאוב ויחד נזכה לגאולה השלמה במהרה. חזקי ואמצי, יד ההשגחה מלווה אותך בכל שניה ! תודה רבה לך !!!

(12) לאה, 8/5/2014 13:15

תודה

מצאתי את עצמי בוכה מול המאמר שלך, אך לא מכאב אלא מגילוי האמת הטהורה והברורה. אשרייך שתבדל"א ואשרי בעלך ז"ל שזכיתם לגלות את היעוד שלכם בגיל כל כך צעיר. אאמץ זאת לעצמי בל"נ!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub