לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




רוצי כל עוד את יכולה

רוצי כל עוד את יכולה

בת 20 וכבר יש לה מוטו לחיים? ככה זה כשמודעים לכך שהשעון מתקתק.

מאת

שרה ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. היא הייתה אחת מאותן בנות שהיה להן הכל - היא השתתפה בתכנית המצטיינים של האוניברסיטה ובתכנית לימודים מיוחדת של האו"ם, היא השתתפה בתחרויות ריצה, הייתה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, היא גם הייתה יפהפייה, אהבה לטייל, לרקוד, לשחות ולנסות דברים חדשים. והיא גם שינתה את חיי.

היינו מיודדות, אך לא חברות קרובות.

לאחר שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה של שרה כדי לקחת ממנה סיכומים של מספר שיעורי פסיכולוגיה אותם החמצתי. ידעתי שאם יש למישהו את הסיכומים – זאת היא. גיליון הנוכחות שלה היה מושלם, וסיכומי השיעורים שלה היו מסודרים להפליא בהתאם.

"את מרגישה יותר טוב?" היא שאלה.

הנהנתי. "זו הייתה שפעת קשה, אבל אני חושבת שאני סוף סוף חוזרת לעצמי".

"הסיכומים בתיק שלי". כשהיא נעמדה, היא העוותה את פניה ופלטה אנחה קלה. "אימון ריצה – קורע", הסבירה, ושלחה אליי חיוך עקום.

"למה את לא לוקחת הפסקה?" שאלתי. "את עובדת כל כך קשה, מתאמנת כל כך הרבה, את תמיד בתנועה. אולי זה יותר מדי?" הרגשתי דאגה כנה לבחורה המושלמת הזו – היא עלולה לשחוק את עצמה במהירות. היא עדיין תהיה מדהימה גם אם לא תהיה אצנית.

היא הסתובבה ופניה אליי, ואז נעצרה. "אני חייבת לרוץ כל עוד אני יכולה".

משהו בה היה כה רציני וחמור. "מ-מה?" גמגמתי. "לרוץ כל עוד את יכולה?"

"כן, זה המוטו שלי: "רוץ כל עוד אתה יכול".

"יש לך מוטו?" שאלתי, בוחנת את פניה. ראיתי שהיא לא מתבדחת.

לעולם אינך יכולה לדעת מתי יבוא זמנך, מתי רגלייך יפסיקו לתפקד

"לעולם אינך יכולה לדעת מתי יבוא זמנך, מתי רגלייך יפסיקו לתפקד, מתי לא תוכלי יותר לעשות דברים חדשים. אז את חייבת לעשות, כל עוד את יכולה. לרוץ כל עוד את יכולה".

"אבל אנחנו כל כך צעירות! רק בנות 20!" מחיתי. תחושה כלשהי התחילה לגאות בתוכי, צל של פחד, של סופיות החיים – משהו שלא חוויתי בעבר. בלעתי את רוקי, מנסה לדכא את התחושה הזאת.

שרה נדה בראשה. "את לא יודעת?"

"יודעת מה?"

"יש לי טרשת נפוצה". היא לא הייתה עצובה או מרירה אלא פשוט תיארה את המציאות. "אני לא יודעת מתי הרגליים שלי תחלשנה, מתי יהיה לי קשה מדי לרוץ ואז קשה מדי ללכת. אני לא יודעת מתי אשב בכיסא גלגלים ולא אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי או לטייל באלפּים. אני לא יודעת מתי לא אוכל לעשות דברים שאני אוהבת או לנסות דברים חדשים. אז אני מנסה לעשות הכל עכשיו. זו ההזדמנות שלי! רוץ כל עוד אתה יכול!"

"ואו, אני... אני לא ידעתי", פלטתי. "זה מדהים".

"לא, לא מדהים. אני בסך הכל בן אדם. בן אדם שרוצה למצות את החיים. זה לא סתם עניין של 'לחיות את הרגע', אלא רצון למלא את היום בדברים שאני מעריכה, לעשות דברים שחשובים לי".

היא מסרה לי את הסיכומים.

"יש לי טרשת נפוצה, אז אני כבר יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני עושה את הכל עכשיו, ולא מחכה למחר! אני לא רוצה להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. אני יודעת שעד היום כבר הספקתי לעשות המון".

היא עצרה לרגע ועננת עצבות זחלה אל פניה.

"אני אחת מבנות המזל. יש כל כך הרבה אנשים שפשוט מנסים להעביר את הזמן, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים כדי לעבור את היום. ומה עם אותם אנשים שאפילו לא מבינים שהם מבזבזים את הזמן שלהם, אלה שדוחים את הכל למחר, שמחכים למועד אחר? השעון של כולם מתקתק. למזלי הרב, אני פשוט רואה את השעון שלי".

עזבתי את החדר, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. לא יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה אותי כל כך בדרך בה היא חיה – באמת חיה – את חייה. רציתי להשליך את סיכומי השיעור ולרוץ, לנסות לאחוז בחיים לפני שהם יחלפו על פניי. באותו יום קיבלתי הרבה יותר מאשר סיכומי שיעור בפסיכולוגיה.

אחרי השנה הראשונה, נותק הקשר ביני לבין שרה, אולם מעולם לא שכחתי את המסר שלה. החלטתי לא לחכות לעתיד. התאמצתי לשנות את חיי לטובה, לטפס על הרים רוחניים ולחקור את נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, אני מדמיינת אותה במוחי ושומעת אותה אומרת לי: "רוצי כל עוד את יכולה".

23/3/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-6 דיונים

(6) גיא, 26/3/2014 20:45

לרוץ לאן?

אוקי. החיים נגמרים בסוף. אבל מה יש לעשות? לאן לרוץ? תנו לי מטרה טובה ואני ארוץ אליה, אני פשוט לא רואה אחת כזו באופק. עד אז נשאר לי רק לבזבז את הזמן

ליאת, 30/3/2014 09:40

מטרה

ברוך השם שזכינו להיות יהודים. כך מטרת החיים שלנו ברורה.
ככה אנחנו לא מתבלבלים מאינספור סיסמאות נבובות או סתם מכל התענוגות המושכות את האדם בעולם לבזבז את זמנו על הבל לריק.
ליהודי מטרה ויעוד נעלה מאוד. ליהודי מטרה להניף את דגל האמת - התורה - ובכך להוות סמל של מוסריות לכל העולם. באהבה אמיתית לכל יהודי, בהצלחה לכולם!!!

(5) בעז, 24/3/2014 09:15

תודה רבה!!

מרשים מאוד מאוד! כל כך נכון ואמיתי! אני תוהה לעצמי מתי איבדנו את האמת והידיעה שהחיים קצרים הם וכל רגע הוא כה חשוב וקריטי!! שנזכה ליישם מעט מעט (ובעז"ה, גם הרבה מאוד) מהנאמר. תודה רבה לכם!!

(4) אביטל, 24/3/2014 03:29

מאור פנים וחיוך יכול לשנות עולמות של חיים

אז כן, כבר עכשיו אפשר לעשות במעגלים הקרובים והרחוקים, כל אחד ומקומו. ואני פשוט יצאתי והתחלתי אתמול לרוץ לכושר (בקטנה) וכבר נפתחתי ליכולות ולמוגבלויות שלי וזה מקום מאד עמוק ופנימי שיכול להעלות את האדם לחיבורים מדהימים.

(3) לאה, 23/3/2014 15:27

לרוץ זה בסדר, אבל כדאי לנשום בדרך

יש לי חברה החולה במחלה סופנית. היא אכן רצה, רוצה לבלוע את העולם, למצות מעצמה את המקסימום - והחיים לידה הם בלתי נסבלים. היא לא עוצרת לרגע כדי לעכל את המראות, תמונה טובה במוזיאון, היא רוצה להספיק הכל ובדרך הופכת את התהליכים הדורשים את הזמן שלהם. היא לא לועסת אלא בולעת וגורמת לה ולסביבתה עוול גדול. והיא כל הזמן, אבל כל הזמן חיה בהכחשה. הייתי רוצה לדבר איתה אבל זה בלתי אפשרי מכיוון שהיא כולה הגנות.. אני כן מאחלת לה מעומק לבי להגיע למקום שבו אפשר לבכות על מה שאין, וכן להשתדל למצות את היכולות - אבל לעבד אותן.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub