לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בעולם מעורפל זה

בעולם מעורפל זה

רב שנפטר בשואה מגלה את משמעותו של ניצחון רוחני לאישה שעומדת למות מסרטן.

מאת

כשנודע לדבורה מייזל שהיא סובלת מסרטן השד עם גרורות, חייה קרסו. שנתיים וחצי אחר כך, מאבקה למציאת משמעות בעולם הצללים של מחלה סופנית, הוביל אותה לכתוב על חווית הסרטן שלה.

בחיפושה אחר נחמה ומשמעות, גילתה דבורה שעולם הסרטן מלא בסיפורי התגברות גופנית שנחשבו ל"ניצחון". ובכל זאת, המורה היקר ביותר שלה, תלמיד חכם שנפטר בשואה, עורר אותה, באמצעות הטקסט שהותיר אחריו, להבין את משמעותו של ניצחון רוחני. אם הוא הצליח לגרום לאנשים להמשיך ולהתרכז באלוקים כשהנאצים התעללו ביהודים ונטלו מהם צלם אנוש, ודאי שהיא יכולה ללמוד ממנו ולא להיכנס להיסטריה אפילו כשמחלת הסרטן מאיימת לטרוף אותה.

***

מי מאיתנו מסוגל לשכוח את היום בו הוא הבין שאנחנו בני תמותה – באמת ובאופן שאינו בר שינוי – שאנחנו הולכים למות. זה כמו לשכוח את היום בו קרסו מגדלי התאומים.

שוחחתי בטלפון עם מורי, הרב הופמן, בלימוד השבועי שלנו. במשך שנים, בכל יום ששי בבוקר – זמן מלבורן, אוסטרליה – אנחנו לומדים את "אש קודש", ספר שלמדנו בקבוצה בצפת, עד שמלחמת לבנון השנייה קטעה את לימודנו.

ככל שהאפלה העמיקה, כך התעצמה תגובתו הרוחנית

אין בעולם דבר שדומה לטקסט הזה. לפני מלחמת העולם השנייה, מחברו, האדמו"ר מפיאסצנה, הגה במשך שנים בעיקרון מציאות הא-ל בכל מקום, באופן תיאורטי וחווייתי. ביומן שהוא ניהל מלפני המלחמה, הוא הביע את רצונו לדעת שאלוקים נמצא עמו תמיד, אפילו בגיא צלמוות.

הרב מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא

ביומנו כתב האדמו"ר שנפשו מתעודדת כי "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי!" כתביו התיאורטיים המוקדמים ביררו את מושג החושך כמקור לאור; את ההסתר האלוקי כמקור להארה ולגילוי האנושי. חושך, הוא טען, תחושת הגלות והניתוק מעוררים כמיהה בלב האדם, כמיהה לחיבור, מה שאנחנו מכנים 'רוחניות'. דווקא הריחוק הוא הבסיס לגילוי. אמונות אלה הכינו אותו היטב לאפלה הגדולה של השואה. ככל שהאפלה העמיקה, כך התעצמה תגובתו הרוחנית.

איני זוכרת איזה שיעור בדיוק מתוך "אש קודש" למדתי עם הרב הופמן ביום בו גיליתי שאני עומדת למות, אבל אני זוכרת ששמעתי את הנייד שלי מצלצל במטבח, ואני זוכרת ששמעתי שבני דוד עונה לו. אני זוכרת שניסיתי להקריא בקול רם פסקה שלמדנו יחד, ושביקשתי מהרב הופמן להחליף אותי כי היה לי קוצר נשימה.

משהו התהפך והתפתל בקרבי, כמו מפלצת קדומה שמתעוררת

השיחה עליה השיב בני הייתה ממרפאת השד. האם אני יכולה להגיע ביום שלישי הבא לבדיקות נוספות? משהו התהפך והתפתל בקרבי, כמו מפלצת קדומה שמתעוררת. מעיי הפכו למים, והייתי חייבת לרוץ לשירותים. ידעתי. עמוק בתוך הבטן, ידעתי הכל. ידעתי מה שיאומת רק בעוד ארבעה שבועות. ידעתי בידיעה ברורה שלא הייתה לי קודם. ידעתי במלוא ישותי הרועדת.

בחודשים והשנים שבאו אחר כך, כשהסרטן המתקדם שלי שלח גרורות לריאותיי ולעצמותיי ולמוחי, שנות הלימוד שלי בכתבי גטו וורשה של הרבי מפיאסצנה, עזרו לי מאוד. בשנה שלפני האבחנה, כשטילי קטיושה נחתו על צפת המנומנמת, נכנסתי להיסטריה וברחתי חזרה לביתי באוסטרליה. אילו הייתי יכולה לברוח עכשיו מהסרטן, הייתי עושה זאת. אבל אני לא יכולה. בשבועות הראשונים שלאחר האבחנה הסופית והנוראה התחננתי, התפללתי באמת, תפילות מלאות דמע מעומק הלב - ליבי השבור והנואש. גיששתי באפלה על סף תהום, עד שהרבי שלי, האדמור הקדוש מפיאסצנה שנרצח על ידי הנאצים בנובמבר 1943, הושיט את לי ידו, הישר מגן עדן, והציל אותי.

כתוב בתלמוד שכשמישהו הוגה בדבריהם של צדיקים שנפטרו, שפתותיהם של הנפטרים דובבות בקבר. הרבי מפיאסצנה ציטט את דברי הגמרא הזאת בספרו "אש קודש", כתביו מגטו וורשה, ובכל פעם שקראתי את מילותיו, שמעתי אותו פונה ישירות אלי.

מוכרחים להמשיך

זה ודאי קרה זמן קצר אחרי האבחנה הראשונית, כשהתאמצתי להפנים את המילים "לא ניתן לריפוי" ו"סופני". הרב הופמן התקשר. המשכנו לנהל שיחות טלפון קצרצרות, אולם לא למדנו יחד מאז שמרפאת השד התקשרה לזמן אותי לבדיקות נוספות.

הייתי לבדי בחדר. הדלת הייתה סגורה ואני הרגשתי חופשיה לשפוך את הלב.

"מה קורה לי?" שאלתי אותו בעיניים דומעות.

שאלות ה"למה" התעוררו רק בשלב מאוחר יותר. באותם שבועות ראשונים, עדיין התמודדתי נואשות עם שאלות ה"מה". פשוט לא יכולתי להבין מה קרה לעולמי.

הרב הופמן הגיב בצורה שנראתה לי אז שטחית. הוא הרגיע אותי שלמרות הכל, למרות תוצאות הביופסיה העגומות... מי יודע? מי יודע מה יכול לקרות?

כעסתי והרגשתי שלא שומעים אותי, ואז הוא ביקש ממני ללמוד איתו מעט מאש קודש. באותו שבוע קראנו בתורה על משה ששלח מרגלים לתור את הארץ המובטחת. הם חזרו עם סיפורים מעוררי אימה על ענקים אכזריים וערים בצורות. הם אמרו שאי אפשר לכבוש את הארץ, וניסו לשכנע את בני ישראל לחזור למצרים, משום שעבדות וודאי עדיפה על מה שמחכה להם 'בארץ המובטחת'.

שניים משנים עשר המרגלים, יהושע וכלב, חלקו עליהם ועודדו את העם להאמין ולהמשיך להתקדם. גם הרב הופמן וגם אני לא זכרנו מה כתב הרבי מפיאסצנה על האפיזודה הזאת. פתחנו את הקטע המדובר ב"אש קודש", הרב הופמן בביתו, ואני במיטת חוליי באוסטרליה, 67 שנים אחרי שהדברים נכתבו בתנאים קשים וחסרי תקווה. היה זה מאמר קצר מאוד, רק שלוש פסקאות. גילינו שבגטו וורשה ביוני 1940, הרבי כתב שכלב בן יפונה לא ניסה לשכנע את העם להמשיך בדרכו על ידי ביטול טענותיהם של המרגלים האחרים. הוא לא התווכח עם העובדות שהם סיפרו על ענקים מפחידים וסיכון גבוה לתבוסה. הוא פשוט אמר, "אנחנו חייבים להמשיך".

הרב הופמן שאל אם יש לי כוח להקריא. לא הייתי בטוחה, אולם ידעתי שאז, בגטו וורשה ביוני 1940, לרבי לא היה כוח לכתוב.

"כן", אמרתי, והתחלתי לקרוא בקול, הכי טוב שיכולתי, אל השפופרת. וכשקראתי, שנינו התנשמנו בהפתעה. שפתי הרבי דובבו! הוא דיבר אלי! הוא ענה לי.

וכך הקראתי: "אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי - לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה חס וחלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו, יאמין בד' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחונו... רק צריך לומר - הכל אמת, שעז העם היושב בה, כנים הדברים שהערים בצורות וכו', ומכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו."

הייתי צריכה לשמוע את הצהרת האמונה בכוח שנעלה על אבחנות, תחזיות וסטטיסטיקות

זאת הייתה הצהרת אמונה ישירה, וזה מה שהייתי צריכה לשמוע. מאוחר יותר, בשנת 1942, כשעולמו נקבר בחשיכה לא מוכרת, גילויו של הרב הפכו לעמוקים יותר באופן משמעותי, אולם באותו יום, באותו רגע, אני הייתי צריכה לשמוע את הצהרת האמונה בכוח שמתעלה על אבחנות, תחזיות וסטטיסטיקות. הייתי צריכה תזכורת על כוחה של האפשרות, ושבאמת הכל יכול לקרות. כשסיימתי לקרוא, בכיתי בדמעות צוננות של שמחה טהורה.

התרחשות האפשרי

הרבי מפיאסצנה נשאר איתי. מספר שבועות אחר כך, שוחחתי בטלפון עם הפסיכיאטר ד"ר בירץ', כשאני עדיין מתאמצת לקבל את מצבי. הוא ניסה לשכנע אותי שמשמעותו של סרטן מטסטטי אינה בהכרח גזר דין מוות מיידי, שבחלק מהמקרים ניתן לשלוט בו במשך שנים, כמו במחלה כרונית.

"האם יהיה לי אורך חיים נורמאלי?" שאלתי שאלה פתטית, כאילו שבכוחו להבטיח לי משהו.

"ובכן", הוא ענה בנחת, "אולי זה לא סביר, אבל זה אפשרי".

מלים אלה פרטו לי על מיתר עמוק בלב. הרבי מפיאסצנה עדיין הפעיל עלי את קסמו הקדוש. המורה שלי, אביבה זורנברג לימדה אותי שיעור עוצמתי. בסנה הבוער, כשמשה מבקש מאלוקים לגלות את שמו, הוא עונה לו "אהיה אשר אהיה". אביבה פירשה את זה כ"אני הוא עצם עיקרון ההתהוות, המאפשר לאפשרי להתרחש".

ככל שאני מחזיקה יותר זמן, אני רואה בעצמי פיתול קטנטן, מפנה נעים אך זעיר בתסריט ענק שגודלו לא ישוער

לבסוף, חלחלה בי מידה מסוימת של שלווה, מידה מסוימת של תקווה. נאן, המורה שלי למדיטציה, הורתה לי למצוא פסוק, משפט שיוכל לשמש אותי בתור מנטרה. חיפשתי במשך שבועות, וכעת יש לי אותו. הרבי מפיאסצנה נתן לי אותו, דרך כתביו, דרך הרב הופמן, דרך ד"ר בירץ', דרך אביבה. כל יום, במשך למעלה משנה, ישבתי בשקט, עיניי עצומות ולחשתי את המנטרה שלי, החדרתי אותה עמוק בתוכי, לתוך מערכת האמונה שלי.

"אני מאמינה באמונה שלמה בעיקרון ההתהוות, ביכולתו של האפשרי להתרחש".

ככה זה בעולם הצללים שלנו. ככל שאני מחזיקה מעמד יותר זמן, כך אני רואה זאת יותר. עולם מסתורי, מלא בסבל ובחוסר צדק, וזרוי ברגעי אור זעירים. ככל שאני מחזיקה מעמד יותר זמן, אני מרגישה פחות חשובה, אני רואה בעצמי פיתול קטנטן, מפנה נעים אך זעיר בתסריט ענק שגודלו לא ישוער, ששנותיו משמעותיות, משמעותיות באותה המידה, בין אם הן חמישים או מאה.

ככל שאני נמוגה יותר, כך אני מאמינה יותר. אני מאמינה במשהו גדול יותר ממני, גדול אפילו מהעולם המסתובב שלנו. אני מאמינה בדברי תורה שפותחים עולמות של אפשרויות אינסופיות. ואני מאמינה באותה אהבה גדולה שהייתה, הווה ותהיה תמיד.

לע"נ המחברת. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

דבורה מייזל ע"ה, הייתה מחברת ומורה למיסטיקה יהודית. המאמר מובא מתוך ספרה האחרון "Soul to Soul: Writings from Dark Places" בהוצאת גפן.

20/1/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) דניאלה, 20/1/2013 18:43

הוא לא נפטר אלא נרצח

הרבי מפיאסצנה הי"ד נרצח בטרבלינקה. זה לא רק הבדל סמנטי אלא מהותי מאד.לא תשכח את אשר עשה לך עמלק.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub