לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




איך למות: כשהרופא אומר שזה סופני

איך למות: כשהרופא אומר שזה סופני

הרופא שלי לא חייך. "אין לי שום דרך להמתיק את הבשורה. יש לך מחלה סופנית נדירה וחשוכת מרפא."

מאת

"איך למות" – המילים נמרחו על כל עמוד השער של המגזין שהחזקתי בידי, והאיצו את פעימות ליבי. מיהרתי לקרוא את מה שנראה מאוד-מאוד שייך לי, מאז אותו רגע בלתי נשכח בחדר הרופא.

שום דבר לא הכין אותי לזה.

פשוט עברתי את הבדיקות השנתיות השגרתיות שלי בלי בעיות בריאות מיוחדות ובלי תלונות. גם אבי וגם אמי חיו בבריאות עד לגיל מבוגר, ואני ציפיתי לשמוע כמו תמיד את המילים המרגיעות שהכול בסדר, בצירוף המלצה לחזור על הבדיקות בתוך ששה עד שנים-עשר חודשים.

נראה לי מוזר שהרופא לא חייך אלי כשהוא קרא לי להיכנס לחדרו כדי לקבל את התוצאות. רק אז התחלתי לחשוד שמשהו אולי לא בסדר.

"קשה לי להגיד לך את זה", הוא התחיל. "אבל אין לי שום דרך להמתיק את העובדות. אתה רב, אדם בעל אמונה, ואני יודע שתמצא דרך להתמודד עם המידע שאני עומד למסור לך. אתה סובל ממחלה סופנית נדירה מאוד, ואין שום דרך מוכרת לרפא אותה."

בקושי שמעתי את שאר הדברים שהוא אמר.

ראשי התחיל להסתחרר. אני רב של קהילה כבר כמעט ארבעים שנה. במסגרת תפקידי השוטף יעצתי לחולים ועודדתי גוססים. בדרך כלל יש לי מה לומר לאנשים המתמודדים מול הניסיונות הקשים ביותר, ופעמים רבות עזרתי לאנשים לעמוד מול המוות.

בפעם הראשונה בחיי, למרות שאני בן 78, הבנתי שאני באמת הולך למות

אבל הפעם הזאת הייתה כל כך שונה. זה לא קורה למישהו אחר. זה קורה לי!

בפעם הראשונה בחיי, למרות שאני בן 78, הבנתי שאני באמת הולך למות.

איך שכחתי את האמת על מהות ההוויה? הרי זו המציאות האוניברסאלית של החיים, ובכל זאת דבר שרובנו מעדיפים לשכוח. אנחנו מניחים שנחיה לנצח; אנחנו מוחקים את אפשרות המוות מהתודעה, כאילו שאם נתכחש למציאותו נוכל למנוע את התרחשותו הודאית. כמו שאמר וודי אלן, אנחנו אומרים שאנחנו לא מפחדים למות, אבל "פשוט לא בא לנו להיות שם כשזה יקרה".

המוות מחכה לכולנו, אנחנו פשוט לא יודעים מתי. וכששומעים אבחנה רפואית כזאת, אי אפשר להתעלם עוד מוודאותו. לכן אני כל כך אובססיבי בנושא הזה, ומיהרתי לבלוע את הכתבה בטיים מגזין.

כותרת המשנה הייתה "מה שלמדתי מימיהם האחרונים של אבי ואמי". ג'ו קליין, עיתונאי פוליטי ידוע, תיאר בצורה מרגשת את סיפור התדרדרותם הטרגית של הוריו לדמנציה ובסופו של דבר למותם, כשהוא מתמודד באומץ בהחלטות קשות העוסקות במציאת איזון מוסרי בין המלחמה להאריך את חייהם ובו בזמן להניח להם למות בכבוד.

זה היה סיפור טרגי וקורע-לב, בעל אינספור מקבילות בחברה של ימינו. ניתוק ממכשירים נתפס כמעשה בלתי מוסרי אפילו בעיניהם של אנשים שאינם מוגבלים על ידי ההלכה. ובכל זאת, עד כמה עלינו להתאמץ כדי לשמור על גחלת חייהם של אנשים במצבים סופניים, אפילו במחיר צער וכאב בלתי נסבלים? איפה מונח הקו בין לא לעשות כלום כדי לזרז את המוות, לבין הארכה מיותרת של תהליך המוות? כיצד אנחנו מיישבים בין דרישותיהם של ערכי כבוד החיים והדאגה לכאבי התופת וייסוריו של החולה?

השמירה על החיים היא בעלת ערך עליון

יש לבחון את הנושאים הללו לעומק. בתור יהודים שומרי מצוות, סוגיות אלה מיושבות לשמחתנו על ידי ההלכה – התובנות המדהימות של התורה שבכתב ושבעל פה, שמתייחסות כמעט לכל מצב שניתן להעלות על הדעת. אין מקום במאמר המוגבל הזה לתאר יותר מאשר את הפרמטרים הבסיסיים. השמירה על החיים היא באמת בעלת ערך עליון, ולא משנה מה אורך החיים או איכותם – כל טענה אחרת תעמיד אותנו על המדרון החלקלק של הצורך לשפוט למי יש את הזכות לחיות, ולתת גזר דין מוות לכל אלה שאינם עונים על הקריטריונים המשוחדים מטבעם.

היהדות דוחה את עיקרון 'זכותו המוחלטת של האדם על גופו'. כפי שאנחנו אומרים מדי יום בתפילותינו "נשמה שנתת בי, ...אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני". הגוף והחיים שלנו אינם שלנו לעשות בהם כרצוננו, אלא פיקדון זמני שאלוקים נתן לנו למטרה מסוימת ולמשך זמן מסוים, שרק הוא יכול לקצוב. ובדיוק כפי שאין לנו את הזכות המוסרית להרוג או להזיק לאחרים, אין לנו את הזכות המוסרית להרוג, להוציא איברים ללא צורך או להזיק לעצמנו, או לתת לאחרים רשות לעשות את זה לנו. עם זאת, כאבים עזים, יכולים לפעמים – בהתייעצות עם רב מוסמך – להתיר לסרב לטיפול, בתנאי שהטיפול הנמנע אינו אחד מהצרכים הבסיסיים לקיום החיים, כמו אוויר, מזון ושתייה.

הרשימה שלעיל כוללנית מאוד, והיא נועדה רק להמחיש את דאגתה של ההלכה לשמור הן על החיים והן על צלם האנוש. המצווה היא לשמור על מתנת שנותינו על פני האדמה, כמו גם על זכותנו הסופית להיפטר בשלווה לעולם אחר של מנוחה נצחית ושכר.

אולם הדבר שמדבר אלי בעיקר בנושא הזה של חולים סופניים, הוא המשכו המיוחד של סיפורי האישי.

אמרו לי שאני עומד למות. על פי חיפוש מהיר בגוגל, הבנתי שתוחלת החיים במצבי עומדת על שישה חודשים מאז האבחנה. זה קרה לפני שנתיים וחצי!

היום אני ממשיך להרגיש ב"ה מצוין. צוות הרופאים שלי עדיין תוהה מה קורה פה. ניסיתי להסביר להם שאני מקבל טיפול שהוכח כמוצלח ביותר במשך אלפי שנים, למרות שרכיביו המרפאים עדיין לא זוהו מדעית. המלצתי עליו פעמים רבות בהצלחה לאחרים. אני משתמש בתוכנית "אמירת תהילים". ביקשתי מחברים ומבני המשפחה להצטרף לאמירת התהילים, משום שראיתי פעמים רבות את הנס שבכוח התפילה. ולמרות שאני עדיין מודע לעובדה שיום אחד אני אמות, אני ממשיך במשימות חיי - לימוד והוראת תורה, מסירת שיעורים וכתיבה בתקווה לקרב אנשים לאלוקים וליהדות – משום שאני משוכנע שבזכות המצוות האלו אני יכול לקוות להמשך הניסים.

איני מתרכז במחשבה "איך למות", אלא ב"ה בשאלה "איך לחיות".

26/8/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 23 תגובות ב-21 דיונים

(21) רוחמה, 29/1/2013 11:13

געגוע למוות

עברתי השתלת מוח עצם , הבנתי. מה זה גיהנום , לא פוחדת למות, פוחדת מהדרך שיש לעבור עד שמגעים אליו , תהילים וותפילה תמיד היו חלק מהחיים, וכל מה שהקב״ה נותן מקבלים באהבה , וזו הדרך שנותנת כוח להתמודד .

(20) חנה דרור, 10/9/2012 12:33

אמונה ותפילה מחזקת את הנשמה.

מילים הקולעים בול, הרגשתי זהה לשל הרב, וחשתי על עצמי כיצד עזר לי הקריאה של תהילים, ואני לי דתיה, אבל מאמינה, אפשר גם מסורתית.

(19) berta, 8/9/2012 07:36

המחלה הארורה

לפני 3 שנים הובחן אצלי סרטן ברחם כאשר נותחתי גילו לי גם לימפומה מלט במשך השנים עברתי טיפול להוצאת טבעת להרזיה שלא תפקדה והרופא פישל פגע לי במעי והיה צורך לפתוח לרוחב כל הבטן היום אני סובלת בשברים הבטן מעובטת בצורה מחרידה אין אני יכולה ללכת בגלל משקלי הרב ואין אפשרות לנטח כי מערכת החויסונית שלי ירודה אני מתפללת ומקוה לטוב ב'ה

(18) צפי, 30/8/2012 04:46

איך למות

מחזק, מביא שלווה ותקוה. תודה

(17) אנונימי, 29/8/2012 00:59

רפואה שלימה

אשרייך ואשריי חלקך..בשורות טובות!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub