רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

איך למות: כשהרופא אומר שזה סופני

ח׳ באלול ה׳תשע״ב ח׳ באלול ה׳תשע״ב 26/08/2012 | מאת הרב בנימין בלך

הרופא שלי לא חייך. "אין לי שום דרך להמתיק את הבשורה. יש לך מחלה סופנית נדירה וחשוכת מרפא."

"איך למות" – המילים נמרחו על כל עמוד השער של המגזין שהחזקתי בידי, והאיצו את פעימות ליבי. מיהרתי לקרוא את מה שנראה מאוד-מאוד שייך לי, מאז אותו רגע בלתי נשכח בחדר הרופא.

שום דבר לא הכין אותי לזה.

פשוט עברתי את הבדיקות השנתיות השגרתיות שלי בלי בעיות בריאות מיוחדות ובלי תלונות. גם אבי וגם אמי חיו בבריאות עד לגיל מבוגר, ואני ציפיתי לשמוע כמו תמיד את המילים המרגיעות שהכול בסדר, בצירוף המלצה לחזור על הבדיקות בתוך ששה עד שנים-עשר חודשים.

נראה לי מוזר שהרופא לא חייך אלי כשהוא קרא לי להיכנס לחדרו כדי לקבל את התוצאות. רק אז התחלתי לחשוד שמשהו אולי לא בסדר.

"קשה לי להגיד לך את זה", הוא התחיל. "אבל אין לי שום דרך להמתיק את העובדות. אתה רב, אדם בעל אמונה, ואני יודע שתמצא דרך להתמודד עם המידע שאני עומד למסור לך. אתה סובל ממחלה סופנית נדירה מאוד, ואין שום דרך מוכרת לרפא אותה."

בקושי שמעתי את שאר הדברים שהוא אמר.

ראשי התחיל להסתחרר. אני רב של קהילה כבר כמעט ארבעים שנה. במסגרת תפקידי השוטף יעצתי לחולים ועודדתי גוססים. בדרך כלל יש לי מה לומר לאנשים המתמודדים מול הניסיונות הקשים ביותר, ופעמים רבות עזרתי לאנשים לעמוד מול המוות.

בפעם הראשונה בחיי, למרות שאני בן 78, הבנתי שאני באמת הולך למות

אבל הפעם הזאת הייתה כל כך שונה. זה לא קורה למישהו אחר. זה קורה לי!

בפעם הראשונה בחיי, למרות שאני בן 78, הבנתי שאני באמת הולך למות.

איך שכחתי את האמת על מהות ההוויה? הרי זו המציאות האוניברסלית של החיים, ובכל זאת דבר שרובנו מעדיפים לשכוח. אנחנו מניחים שנחיה לנצח; אנחנו מוחקים את אפשרות המוות מהתודעה, כאילו שאם נתכחש למציאותו נוכל למנוע את התרחשותו הודאית. כמו שאמר וודי אלן, אנחנו אומרים שאנחנו לא מפחדים למות, אבל "פשוט לא בא לנו להיות שם כשזה יקרה".

המוות מחכה לכולנו, אנחנו פשוט לא יודעים מתי. וכששומעים אבחנה רפואית כזאת, אי אפשר להתעלם עוד מוודאותו. לכן אני כל כך אובססיבי בנושא הזה, ומיהרתי לבלוע את הכתבה בטיים מגזין.

כותרת המשנה הייתה "מה שלמדתי מימיהם האחרונים של אבי ואמי". ג'ו קליין, עיתונאי פוליטי ידוע, תיאר בצורה מרגשת את סיפור התדרדרותם הטרגית של הוריו לדמנציה ובסופו של דבר למותם, כשהוא מתמודד באומץ בהחלטות קשות העוסקות במציאת איזון מוסרי בין המלחמה להאריך את חייהם ובו בזמן להניח להם למות בכבוד.

זה היה סיפור טרגי וקורע-לב, בעל אינספור מקבילות בחברה של ימינו. ניתוק ממכשירים נתפס כמעשה בלתי מוסרי אפילו בעיניהם של אנשים שאינם מוגבלים על ידי ההלכה. ובכל זאת, עד כמה עלינו להתאמץ כדי לשמור על גחלת חייהם של אנשים במצבים סופניים, אפילו במחיר צער וכאב בלתי נסבלים? איפה מונח הקו בין לא לעשות כלום כדי לזרז את המוות, לבין הארכה מיותרת של תהליך המוות? כיצד אנחנו מיישבים בין דרישותיהם של ערכי כבוד החיים והדאגה לכאבי התופת וייסוריו של החולה?

השמירה על החיים היא בעלת ערך עליון

יש לבחון את הנושאים הללו לעומק. ליהודים שומרי מצוות, סוגיות אלה מיושבות לשמחתנו על ידי ההלכה – התובנות המדהימות של התורה שבכתב ושבעל פה, שמתייחסות כמעט לכל מצב שניתן להעלות על הדעת. אין מקום במאמר המוגבל הזה לתאר יותר מאשר את הפרמטרים הבסיסיים. השמירה על החיים היא באמת בעלת ערך עליון, ולא משנה מה אורך החיים או איכותם – כל טענה אחרת תעמיד אותנו על המדרון החלקלק של הצורך לשפוט למי יש את הזכות לחיות, ולתת גזר דין מוות לכל אלה שאינם עונים על הקריטריונים המשוחדים מטבעם.

היהדות דוחה את עיקרון 'זכותו המוחלטת של האדם על גופו'. כפי שאנחנו אומרים מדי יום בתפילותינו "נשמה שנתת בי, ...אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני". הגוף והחיים שלנו אינם שלנו לעשות בהם כרצוננו, אלא פיקדון זמני שא-לוהים נתן לנו למטרה מסוימת ולמשך זמן מסוים, שרק הוא יכול לקצוב. ובדיוק כפי שאין לנו את הזכות המוסרית להרוג או להזיק לאחרים, אין לנו את הזכות המוסרית להרוג, להוציא איברים ללא צורך או להזיק לעצמנו, או לתת לאחרים רשות לעשות את זה לנו. עם זאת, כאבים עזים, יכולים לפעמים – בהתייעצות עם רב מוסמך – להתיר לסרב לטיפול, בתנאי שהטיפול הנמנע אינו אחד מהצרכים הבסיסיים לקיום החיים, כמו אוויר, מזון ושתייה.

הרשימה שלעיל כוללנית מאוד, והיא נועדה רק להמחיש את דאגתה של ההלכה לשמור הן על החיים והן על צלם האנוש. המצווה היא לשמור על מתנת שנותינו על פני האדמה, כמו גם על זכותנו הסופית להיפטר בשלווה לעולם אחר של מנוחה נצחית ושכר.

אולם הדבר שמדבר אלי בעיקר בנושא הזה של חולים סופניים, הוא המשכו המיוחד של סיפורי האישי.

אמרו לי שאני עומד למות. על פי חיפוש מהיר בגוגל, הבנתי שתוחלת החיים במצבי עומדת על שישה חודשים מאז האבחנה. זה קרה לפני שנתיים וחצי!

היום אני ממשיך להרגיש מצוין, תודה לא-ל. צוות הרופאים שלי עדיין תוהה מה קורה פה. ניסיתי להסביר להם שאני מקבל טיפול שהוכח כמוצלח ביותר במשך אלפי שנים, למרות שרכיביו המרפאים עדיין לא זוהו מדעית. המלצתי עליו פעמים רבות בהצלחה לאחרים. אני משתמש בתוכנית "אמירת תהילים". ביקשתי מחברים ומבני המשפחה להצטרף לאמירת התהילים, משום שראיתי פעמים רבות את הנס שבכוח התפילה. ולמרות שאני עדיין מודע לעובדה שיום אחד אני אמות, אני ממשיך במשימות חיי - לימוד והוראת תורה, מסירת שיעורים וכתיבה בתקווה לקרב אנשים לא-לוהים וליהדות – משום שאני משוכנע שבזכות המצוות האלו אני יכול לקוות להמשך הניסים.

איני מתרכז במחשבה "איך למות", אלא בשאלה "איך לחיות".

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן