לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אלוקים הוא לא בייביסיטר

אלוקים הוא לא בייביסיטר

תשובתה של סבתי לשאלה, האם את עדיין מאמינה באלוקים אחרי השואה, נחקקה בלבי לעד.

מאת

כשגדלתי בארה"ב, הייתי רגילה לכך שמראיינים את סבתא שלי לטלוויזיה. אולי היא לא הייתה מפורסמת כמו ניצול השואה אלי ויזל, אבל בעיני היא הייתה גדולה מהחיים. היא כתבה ספר והיא כיכבה בסרט תיעודי מכובד. היא הייתה האדם המפורסם ביותר שהכרתי. והיא הייתה סבתא שלי.

"האם את עדיין מאמינה באלוקים אחרי השואה?" תשובתה של סבתי נחקקה בלבי

בכל הרצאה, בכל ראיון, בכל דיון של שאלות ותשובות תמיד עלתה אותה השאלה. ואני הכרתי היטב את תשובתה של סבתא. היא נחקקה בלבי ומחשבתי.

"האם את עדיין מאמינה באלוקים אחרי השואה?"

בעיני רבים שאלה זאת נראתה שנויה במחלוקת, מכאיבה מדי. בעיני סבתא, היא הייתה פשוטה. ואני הייתי אומרת את המילים יחד איתה: "אלוקים הוא לא בייביסיטר".

במוחי, זעקו שאלותיהם הדוממות של מאזיניה. "אבל איפה היה אלוקים כשאדולף היטלר (יימח שמו וזכרו) הפעיל את תוכנית הפתרון הסופי?" "ואיפה היה אלוקים כשאבא ואמא שלך נלקחו אל תאי הגזים?" "ואיפה היה אלוקים כשאחיך נורה באכזריות בצעדת המוות כמה ימים לפני השחרור?"

אך גם לזה הייתה תשובה, שהושרשה בי על ידי סבתי. "אלוקים ראה ובכה. הוא בכה על כל ילדיו. אלה שעשו רע ואלה שעשו להם רע. אלוקים מנהל את העולם, אבל הוא נתן לילדיו בחירה חופשית, והם יכולים לבחור מה הם רוצים לעשות עם חייהם. בייביסיטר הוא ממלא מקום של ההורים. התפקיד שלו הוא לדאוג שהילדים יישארו בדיוק כמו שהם היו כשהוריהם עזבו את הבית. אין מקום לצמיחה אישית, משום שכל דבר שעלול להיות מסוכן חייב להיפסק לפני שהוא אפילו מתחיל. האם אלוקים היה צריך להכות כל נאצי במכת ברק? לא, משום שאלוקים הוא לא בייביסיטר."

כשהקהל המזועזע שלה היה מתאושש מהתשובה, סבתא הייתה ממשיכה. "לא אלוקים פגע בי. בני אדם עשו לי את הדברים האלה. אני ראיתי הרבה ניסים. תנו להקריא לכם מהספר שלי..." אני הייתי מחייכת כשסבתא הייתה מרפרפת על הדפים מהעותק הבלוי של ספרה. הכרתי את רוב הספר שלה בעל פה וידעתי איזה סיפור יגיע עכשיו.

"יום אחד, כשכולנו חפרנו והוצאנו אבנים מתוך תעלה צרה בידיים חשופות, שוב נבחנה סבלנותי. האבנים הוטענו על עגלה, שנמשכה על ידי סוס, ואני מייד לא מצאתי חן בעיני הפועל הנאצי שהגיע עם הסוס. הוא הציק לי והטריד אותי כל היום. השתדלתי להתעלם ממנו ככל האפשר, ונראה שזה הכעיס אותו עוד יותר. לבסוף הוא הורה לסוס, שעמד מעליי, לבעוט בי, להפיל אותי ולחסל אותי. לא יכולתי לזוז, אז התחלתי לדבר עם הסוס בקול שקט מאוד. אמרתי לסוס, בהולנדית כמובן, שהוא חיה טובה, ושאני יודעת שהוא לא יפגע בי. פשוט המשכתי לדבר ולדבר. למרות כל איומיו של הגרמני, הסוס נשאר בעקשנות עם רגליו על האדמה."

סבתא הרימה את עיניה והסירה את משקפי הקריאה שלה. "למה שסוס יקשיב לי כשאני מדברת בשפה זרה במקום לבעליו ואדוניו? ראיתי הרבה ניסים כאלה. אלוקים שומר עלינו. הוא מאפשר גם לטוב וגם לרע להתרחש. אלוקים הוא לא בייביסיטר".

ביקור בטרבלינקה

מהרגע ששמעתי על התוכנית, רציתי להצטרף למצעד החיים. קורותיה של סבתי היו חלק ממני, והייתי צריכה להבין, לפחות באופן חלקי, מה היא עברה. אני לא יודעת למה ציפיתי מהנסיעה, אבל במיידאנק, אושוויץ ובירקנאו נצמדתי לספרה של סבתא, מתוך רצון שהכוח ממילותיה יפעפע לתוכי. אפילו החברים הדתיים בקבוצה קראו בכאב, "איך אלוקים נתן זה לקרות?" המנטרה שלחשתי לעצמי שמרה עליי מהמחשבות האלה. אני ידעתי שאלוקים הוא לא בייביסיטר.

באחד מימי הסיור האחרונים ביקרנו בטרבלינקה. הנאצים הרסו את כל המחנה לפני שהאזור שוחרר, וכשכוחות הברית הגיעו למקום, חווה מוקפת עצים הייתה בנויה על שטח האדמה שבו נמצאו בעבר תאי הגזים. החווה כבר לא נמצאת שם, ואנדרטאות מציינות את המקומות בהם עמדו מסילות הרכבת, הגדרות והמבנים. המקומיים נהנים מה"פארק", ואחת המשפחות עשתה שם "על האש" כשהגענו. מרחוק, העשן נראה כעולה ומסתלסל מעל למצבת הזיכרון של הארובות.

חיי בר שקקו בכל פינה. קולות ציוציהן המתוקים של הציפורים נישאו באוויר, וריח עץ דגדג את אפינו. פרפרים רפרפו בינות העצים בחיפוש אחר צוף. "הפרפרים הם נשמות הילדים שאבדנו כאן", אמרה המדריכה שלנו. וכשהתכוננו להיכנס ליער, פרפר עף ונחת על לחיה של המדריכה.

צחקתי מתגובת הרתיעה שלה. "והאחד הזה נישק אותך...", לחשתי.

חשתי מרוקנת לגמרי. איבדתי כל אמונה, לא באלוקים – אלא בבני האדם

עצרתי בדוכן שבמגרש החניה, ולקחתי חוברת הדרכה. כשנכנסנו קראתי את המספרים. "874,000 יהודים נרצחו בטרבלינקה ולמעשה לא היו שום ניצולים." מחשבותיי התחילו לנדוד סביב המספרים המזעזעים. כמעט מיליון יהודים ולא נשאר שום דבר לראות? הגענו לשורת האבנים הגדולות שסימנה את הגדר ואני עצרתי.

משותקת מהיופי שכיסה על הזוועות שחלחלו אל תוך האדמה, נפלתי על הקרקע. התכרבלתי ליד האבן הקרובה ביותר. חשתי מרוקנת לגמרי. איבדתי כל אמונה, לא באלוקים, אלא בבני האדם.

איך הם יכלו לעשות לנו את זה? איך דבר כזה יכול היה לקרות בעולם תרבותי לכאורה? איך 'משקיפים תמימים מהצד' צפו ברצח השיטתי של כמעט 900,000 יהודים בדם קר, ולא עשו או אמרו כלום? איפה היה האדם כשזה קרה? ואיפה אני עצמי כיום כשאחרים סובלים?

מחשבותיי דהרו תוך חיפוש אחר תשובה, אך הן לא מצאו דבר. סבתי הורישה לי ירושה נוספת, אליה נצמדתי בחוזקה כשהמנטרה הקבועה שלי הפסיקה לעבוד. הוצאתי דף ועט והתחלתי לכתוב. השתלבתי בנוף כשישבתי דוממת לחלוטין כששום דבר בי אינו נע, מלבד העט שחרק על הנייר. לבי דימם על הדף כמו פצע פתוח. האם אוכל אי פעם להתגבר על רגשות הייאוש האלה?

עטי עצר כשנפשי המשותקת התחילה להרגיש סחוטה לגמרי. הרמתי את מבטי מהדף, ונחרדתי מדמותו העדינה של פרפר הפותח וסוגר את כנפיו באיטיות על ברכי. מילותיה של המדריכה חזרו אליי, "הפרפרים הם נשמותיהם של הילדים שאיבדנו כאן". כן, את הילד הזה איבדנו, אבל היו עוד הרבה ילדים שבאו לעולם בכל יום. האם אחותי, ובני דודי, ואני לא מהווים הוכחה שהנאצים נכשלו?

תחושה חדשה ומציפה יותר מקודמתה מילאה אותי, וכשעקבתי אחר תנועותיו העדינות של הפרפר, הרגשתי רק דבר אחד: תקווה.

מדוע 'צדיק ורע לו?' למה קורים דברים רעים לאנשים טובים? איני יכולה לענות. אנחנו חוזרים ושואלים את השאלה הזאת מאז שמשה העלה אותה בפני אלוקים במדבר, אבל התשובות עדיין לא מובנות. כל שביכולתי לעשות הוא לזכור שלכל דבר יש סיבה, בין אם אני מבינה אותה ובין אם לאו, ולקוות שילדי העתיד ילמדו מן העבר.

להינצל

לאחר המסע בפולין, הגענו לשבוע ביקור בארץ. כולם שמו בצד את הרגשות הקשים מפולין כדי לחגוג ולבלות במשך השבוע. נוכל לחשוב ולעכל את מה שעברנו כשנחזור הביתה. אחת מחברותיי לא הצליחה להתמודד עם רכבת ההרים הרגשית שהניגוד בין המאורעות עורר בה. היא נשברה מספר ימים אחרי שהגענו לישראל.

"איך אפשר לצפות ממני לסגור את הרגשות האלה?" היא הקשתה על המדריך שניסה לעודד אותה להשתתף בפעילויות. "אחרי כל מה שראינו וחווינו אנחנו צריכים פשוט לסובב את הראש וליהנות מבילויים ומסיבות?"

תגובתו השפיעה עליי מאוד, למרות שהיא לא השפיעה על חברתי.

"האם הניצולים שרדו כדי שאנחנו נשקע בכאב, או כדי שנוכל לחיות?"

להינצל משמעותו להשלים עם הניסיון שעברת ולבנות חיים

כל מחשבותיי השליליות על חוסר העקביות בין שני חלקי המסע נעלמו. חשבתי על תמונותיה של סבתי מאחרי המלחמה, כשהיא חזרה להולנד רק כדי לגלות שהיא היחידה שנשארה. ובכולן היא חייכה.

האם היה לה קל לחזור? אני בטוחה שלא. אפילו אחרי המלחמה, היו קשיים שעליהם היא הייתה צריכה להתגבר. אבל המשמעות של להינצל היא יותר מלב פועם כשכוחות הברית הגיעו לשחרר אותך. המשמעות של זה הייתה להשלים עם הניסיון שעברת ולבנות חיים.

אני כבר לא מונה ששה מיליון יהודים שאיבדנו בשואה. אני מונה שישה מליון יהודים שחיים בארץ. אני כבר לא מתבוססת במה שהיה באירופה. אני חיה את מה שקורה היום בישראל. בעלי ואני, שנינו נכדים לניצולי שואה, מנציחים את אובדן החיים של העבר בבניית חיינו וחיי העתיד – ילדינו. אני רק מתפללת שאוכל להחדיר בהם את אותה אמונה שסבתא שלי החדירה בי.

22/7/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 19 תגובות ב-18 דיונים

(18) חי, 3/8/2012 10:51

וווואו!!!!!!!!! איזו תשובה חזקה!!!!!!!!

חייבים לפרסם את המאמר הזה, זה נותן תשובות לשאלה של כל כך כל כך הרבה אנשים, כל מי שיכול ויודע איך- שיפרסם לכמה שיותר!!!!!!! חזק!!!!!!!!! תודה רבה מאד מאד. אין לי מילים...

(17) הודיה, 1/8/2012 10:19

ח ז ק ! ! !

איך אנשים שעברו את השואה הנוראה מצליחים להיות אופטימיים? פשוט מדהים... והמסר שלה ח ז ק...

(16) מתי, 31/7/2012 21:38

וואו, איזו חכמה ואיזו זווית התבוננות וניתוח מעניינת ומאתגרת.

הראיון עם הרב לאו ערב יום השואה השנה, נתן לי חיזוק לשימור כמה שיותר מאפיינים יהודיים אל אף היותי לא אדם דתי במעשיו. הסיפור שלך גורם לי בפעם הראשונה להגיב למשהו באינטרנט וזאת בכדי לחזק ידייך במשנת סבתך המדהימה. בעקבות ביקורי גם כן במחנה ההשמדה טרבלינקה התרשמתי עמוקות מחוויתך שם ורציתי לשתף אותך בקצרה במחשבה שסבבה אותי בביקור שם. וכך כתבתי ליומני: "... ואז, אני מבין שלשקט ולרִיק הסובב אותנו באחת מפיסות הגיהינום השפלות ביותר שידעה ההיסטוריה יש חוזקה יתרה בכך שאינו גשמי בר חלוף אלא סיפור עמוק ומכונן אשר בהסתובבותי בו ישאיר חותם אינסוף של התלבטות והתעסקות מחשבתית בלתי פוסקת. והאם לא כך משמרים היסטוריה לדורות?" "...משהו לחשוב עליו (טרבלינקה ברוח הקרה) פתאום אין לי צורך בכלום. שום צורך . רק לאכול וכסות חמה. לאכול וכסות חמה. ואת זה להם, אפילו את זה... לא היה. אז מי בכלל יכול לדעת, לחשוב, להיכנס לראש ולשפוט כל תגובה ותגובה שהייתה או לא הייתה להם?" תודה על סיפורך. מבקש כמו כן לדעת האם יש אתר בו ניתן לרכוש את הספר של סבתך (מה שמו?) או ישירות מכם? מתי

(15) שמואל, 31/7/2012 17:53

אמונה ולא עיוורת!!!!!!

אחים ואחיות יקרים ויקרות !!! אכן המצב קשה ומעמיד אותנו מידי יום בדילמות קשות אם אנו לא מסתכלים רק על טובתנו האישית . צוררים מקיפים אותנו מקרוב ומרחוק וגם אלו שמתיימרים להיות בני בריתנו גם הם דואגים אך ורק לאינטרסים שלהם . האם היית יכולה לקום מדינה כזו ובפרק זמן כזה ולעמוד בכל הניסים והנפלאות שקרו לנו . יותר מזה תסתכלו בבקשה על ההיסטוריה האישית שלכם ותראו כמה פעמים הקב"ה הציל ושמר אתכם מידי יום ומידי שעה גם שלכאורה היינו בבית ולא עשינו "משהו מיוחד" ועוד יותר במלחמות שונות הן בשדה הקרב והן בכביש או מנפילה בעסק או "שידוך" עם שותף/פה או אשה / בעל או סתם "עוקץ" שכנים טובים או רעים ודוגמאות כל אחד/ת יכול/ה למצוא בעצמו/ ה למכביר בחיינו ... ואם באמת קשה ישנם ספרי מוסר למכביר מאת רבותינו הקדושים ומותר להיוועץ עם חכם או רב או ידיד/ה והעיקר ללמוד בעצמנו לבנות ולסלול את הדרך לחיי האמונה הצרופה . בהצלחה אוהבכם - שמואל. נ.ב - מומלץ גם הספר של הרב נח ויינברג ע"ה 48 דרכים לחכמה שניתן לקרוא פרקים נבחרים ממנו באתר זה.

(14) מדענית, 31/7/2012 12:53

מה שלמדתי: שלרשע ולטמטום של הנאצים ימ"ש ודומיהם אין גבולות

לכן אסור לשכוח ואסור לסלוח, אלא רק לנקום! להאמין למי שמאיים עלי ולהתגונן נגדו ,לפי "הקם להורגך, השקם להורגו" לא להאמין להבטחות ולא לעשות את מה שהאויב דורש ממך אלא להפך. באשר לאל, איננו יודעים דבר ואיננו יכולים להוכיח דבר

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub